מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
מה מתרחש בחד"ש
רשומה זו מאת אורי וולטמן פורסמה באתר הפייסבוק שלו, אך הוסרה כעבור זמן קצר. מערכת "עבודה שחורה" שמרה עותק ומנגישה אותו לידיעת הציבור
כנראה בחד״ש לא נהוג להוציא את הכביסה מלוכלכת החוצה…
לאיש שבתמונה קוראים מוחמד ברכה.
הוא אחראי יותר מכל אחד אחר לכך שחד"ש לא ירדה מהכותרות בשבוע האחרון.
זה הסיפור שלו.
***
בין השנים 2015-1999 מוחמד ברכה עמד בראש רשימת חד"ש לכנסת, וניהל – בתקופות מסוימות כמעט לגמרי על דעת עצמו – את החיים הפנימיים של המפלגה.
בתקופת כהונתו של מוחמד ברכה, המפלגה כמעט וחדלה לעסוק בנושאים חברתיים וכלכליים, הזניחה את הפעילות האיגוד-מקצועית שלה, והפכה למפלגה הקומוניסטית היחידה בעולם שלא מתעניינת במאבקי עובדים. אם בעבר המפלגה עודדה את חבריה להיות מעורבים במערכות של שביתות ושל התארגנות במקום העבודה, הרי שבתקופת ברכה – חלה הידרדרות איטית אך מורגשת.
מעורבות של פעילי חד"ש במאבקים מעמדיים, כאשר זו קרתה, הייתה פרי יוזמה מקומית, ולרוב לא זכתה בגיבוי משמעותי או בתמיכה של המנגנון המפלגתי. נקודת המוצא המעמדית, שהיא נשמת אפה של כל תנועה קומוניסטית או סוציאליסטית – פשוט לא עניינה את היו"ר.
***
בתקופת שלטונו של מוחמד ברכה, הוא עשה כל שביכולתו כדי למחוק את הדמוקרטיה הפנימית בתוך מק"י וחד"ש. כל מי שהיה ביקורתי – סומן והורחק ממוסדות המפלגה. חברים בסיעה שלא צייתו להוראותיו – הודחו מהכנסת (כמו תמר גוז'נסקי ב-2003 ועיסאם מח'ול ב-2006).
במקום שהמפלגה תהיה מקום פתוח, ביקורתי, אליו מגיעים אנשים נמרצים שרוצים לשנות את העולם, היו"ר ברכה דאג למלא את המוסדות הארציים בפונקציונרים שהנאמנות האישית שלהם אליו גוברת על המחויבות שלהם לערכים שהמפלגה אמורה לקדם. עצמאות מחשבתית הוחלפה בקיפאון ובקיבעון. פתיחות ליוזמות חדשות, לכוחות צעירים, לחילופי דורות – הוחלפה במשטר פנימי כוחני, ולעיתים אלים, וברמיסה של מתנגדים.
ברכה – שהגיע להנהגת המפלגה בתחילת שנות ה-90', במסגרת חילופי דורות מוסכמים בין ההנהגה ההיסטורית לבין הדור שבא אחריה – בחר לסמן עצמו כאויב מספר אחת של צעירים במפלגה. במשך כמה קדנציות, הוא דאג שלא ייבחר לוועד המרכזי של המפלגה אף אחד מתחת לגיל 40. הוא פשוט לא יכול היה לסמוך על צעירים שיהיו נאמנים מספיק אליו, ובמיוחד חשש ממנהיגים צעירים בעלי כישורים ויכולות.
***
ברכה לא רק עשה מאמצים גדולים כדי לחסום צעירים במפלגה, אלא גם בלם התקדמות לקראת יחס שוויוני לנשים.
במשך יותר מעשר שנים הייתה סיעת חד"ש בכנסת בהרכב גברי בלבד. מאז 2003, אז הדיח את תמר גוז'נסקי (כי היא נהגה לחשוב באופן עצמאי), ועד 2015, אז נבחרה עאידה תומא-סלימאן (שברכה התנגד למועמדותה ופעל נגדה) – כיהנו רק גברים בסיעה, כאשר ברכה חוסם את כל הניסיונות לשינוי המצב.
הדברים הגיעו לשיא במועצת חד"ש שהתכנסה בנצרת ב-3 בנובמבר 2012, שעל סדר יומה עמדה יוזמה להבטחת ייצוג נשים ברשימה לכנסת. לצד היוזמה לשיריון נשים, עמדה שכבה שלמה של צעירות וצעירים, יהודיות וערביות, יהודים וערבים; ואילו נגד היוזמה, עמד המנגנון המפלגתי השמרני, הזקן והגברי של ברכה.
ראשון הדוברים במועצה היה חבר צעיר מדיר חנא, שעלה לבמה, והקריא מן הכתב קייס רהוט ומשכנע, מדוע חד"ש צריכה לקבוע כי יובטח ייצוג לנשים ברשימה לכנסת. התגובה של המנגנון של ברכה הייתה פשוט מעליבה: הם צעקו לעברו, והאשימו אותו שהוא מקריא נייר שחברי הנהגה מבוגרים ניסחו עבורו. הם פשוט לא יכלו להאמין, שגם אנשים צעירים יכולים לנסח טיעון פוליטי ולנמק אותו. עבורם, אקטיביזם פוליטי זה לא משהו שצעירים אמורים או מסוגלים להיות מעורבים בו.
דובר אחרי דובר עלו על דוכן הנואמים, ונימקו איש-איש את עמדתו בוויכוח הגדול שפיצל את החדר. הגיע סוף היום, לאותו חלק במועצה הסגור לתקשורת. ברכה תפס את מקומו על הדוכן ליד המיקרופון, והודיע שעכשיו תתקיים ההצבעה על הצעת ההחלטה: האם תשריין חד"ש מקום עבור נשים ברשימה לכנסת?
התקיימה הצבעה בהרמת יד. חברי ועדת הביקורת ספרו את הידיים המורמות. ניצחון ברוב קטנטן לתומכי שיריון הנשים. השקט שהיה באולם הפך למבול של שאגות שמחה, של צעירים ונשים שחוגגים ניצחון על המנגנון. ברכה עמד ליד המיקרופון, הפרצוף שלו הפך לאדום, והוא התחיל לצעוק על הצעירים החוגגים. "ספירה חוזרת!", הכריז. אנחנו מחינו, כעסנו, צעקנו, אבל הוא היה זה שניהל את הישיבה, ובידיו היה המנגנון, כולל חברי ועדת הביקורת שתפקידם לפרש את התקנון, ולקבוע האם מותר לו או אסור לו לעשות את מה שעשה.
התקיימה הצבעה חוזרת. הידיים מורמות באוויר. חברי ועדת הביקורת סופרים. ושוב תומכי שיריון הנשים זכו ברוב זעום. באולם פרצה מהומה, הפונקציונרים של ברכה התקרבו באופן מאיים לצעירים. חוסר סדר גמור באולם, צעקות, וגם אלימות.
ברכה מודיע מעל המיקרופון: תתקיים הצבעה חוזרת נוספת, אבל בעוד שבוע, בתחילת הישיבה הבאה של מועצת חד"ש, שאמורה גם לבחור את הרשימה לכנסת. הישיבה פוזרה. קבוצה גדולה של צעירות וצעירים, יהודים וערבים, הלכה הביתה באותו לילה, תוהים: מה קרה למפלגה שלנו?
המועצה בשבוע שלאחר מכן התקיימה כבר בשפרעם, המגרש הביתי של ברכה. רבים מהצעירים לא יטרחו להגיע אליה. "מה הטעם? ממילא הכל זו הצגה של איש אחד", הם אמרו אחד לשני. למועצת חד"ש הזו ברכה כבר הגיע מוכן. צירי הוועידה קיבלו פתקי הצבעה שעליהם התבקשו לבחור בין "שיריון לנשים" לבין "הבטחת ייצוג לנשים לפי הצעת המזכירות" (שפירושה היעדר ייצוג לנשים). הבלבול היה רב. לפני ההצבעה ניתנה זכות דיבור רק למתנגדי השיריון. באופן לא מפתיע, ברכה ניצח.
חד"ש התמודדה בבחירות לכנסת ב-2013 עם אותו הרכב פותח שהיה גם ב-2009 ושהיה גם ב-2006. כאילו המציאות לא השתנתה. כאילו ב-2011 לא יצאו המוני צעירים לרחובות בכל העולם – כולל בארץ – כדי לדרוש שינוי. כאילו נשים הן לא חצי מהחברה. הרשימה היחידה חוץ מחד"ש שיכלה להתגאות שהיא התמודדה באותן שלוש מערכות בחירות ברצף בלי לשנות את הרכב הרשימה, הייתה יהדות התורה. לשם הגענו: מפלגה שמאלית, שמספרת לעצמה ולכולם שהיא מהפכנית, מתנהגת בתחומים מסוימים כמו החרדים השמרנים ביותר. בלי נשים, בלי צעירים, בלי שום שינוי או תזוזה. והאדמו"ר ברכה מולך על כולם.
***
אני חושב על העשרות הרבות של צעירים חד"שניקים, גם ערבים וגם יהודים, שהתגאתי להיות פעיל לצידם. שידעו איך להרים משמרת מחאה נגד הכיבוש, ואיך לנהל קמפיין בחירות לוועד הסטודנטים הערבים נגד התנועה האיסלאמית, ואיך לשבת עד שעה מאוחרת בלילה במועדון המפלגה ולהתווכח על אסטרטגיה ועל טקטיקה, ועל איך הופכים את החברה שלנו למקום טוב יותר.
ואני זוכר את הדמעות של הכעס והתיסכול של הרבה מהצעירים האלה, שהם חברים שלי, כשכל הכוונות הטובות האלה התרסקו על הסלעים של ממסד מפלגתי אטום, בהנהגת איש כוחני אחד. אני אישית עוד התרוצצתי בבחירות 2013 בטישירט אדומה ושיכנעתי אנשים להצביע חד"ש לכנסת. אבל המון, המון אנשים טובים שהיו קודם לכן בשר מבשרה של המפלגה הזו, פעילי השטח שלה, תאי העצב שבאמצעותם היא חשה את המציאות ברחוב ובין הציבור – העדיפו לשבת בצד, נשארו בבית, וביניהם גם כאלה שלא טרחו אפילו להגיע ולהצביע.
היום הרבה מאוד מהם עושים חיל: באקדמיה, בעמותות, בחייהם הפרטיים. צעירים מוכשרים, נבונים, ביקורתיים, מנהיגים, שהממסד של ברכה הראה להם את הדרך החוצה.
בזמנו, בתור "חד"שניקים נאמנים", נמנענו מלכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ. איש כמעט לא ידע איך ברכה רמס ברגל גסה את הדמוקרטיה, את התקנון, את ערכי המפלגה, ואת עשרות הצעירים שאמורים להיות דור ההמשך שלה. אנחנו שמרנו על שלמות הבית ולא הסגרנו דבר כלפי העולם שבחוץ, העיתונאים לא ידעו ולכן גם לא כתבו, והחיים המשיכו כמסלולם. עד לינואר 2015.
***
לכל תיזה יש אנטי-תיזה. אין ממסד, רקוב ושמרני ככל שיהיה, שאיננו אכול מבפנים בסתירות הפנימיות של מדיניותו שלו. ולפני קצת יותר משנה, הסתירות האלה התפוצצו לברכה בפרצוף, והוא הודח מהכנסת במועצת חד"ש. קואליציה מורכבת של צעירים ומבוגרים, של חברי הנהגה ושל חברים מן השורה, שכל אחד, מסיבותיו הוא, מאס או כעס על ברכה, התקבצה יחד כדי להוציא אותו מהכנסת.
רשימת חד"ש לכנסת הנוכחית – איימן עודה, עאידה תומא-סלימאן, דב חנין, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו-מערוף – נבחרה, במידה רבה, על אפם ועל חמתם של ברכה והממסד המפלגתי. הוא עצמו התכוון להתמודד על המקום הראשון, אבל לא הייתה לו התמיכה הנדרשת. ברגע האחרון, כדי לשמור על כבודו, הוא הודיע על כוונתו לפרוש, והריץ מועמד מטעמו למקום הראשון, שהפסיד. גם מועמדים אחרים בהם תמך – הפסידו ולא השתלבו בצמרת הרשימה לכנסת.
מאז הודח מהכנסת, ברכה ונאמניו יושבים ומתכננים איך הוא חוזר. בינתיים, הם עסוקים בזריעת מוקשים בדרכה של סיעת חד"ש, ומקווים שחברי הכנסת שלה יתפוצצו עליהם. וכאן, אנחנו מגיעים לאירועי השבוע החולף.
***
בשבוע שעבר, כשהתפרסם גילוי הדעת של המפלגה, התנפלו כל כלי התקשורת על חברי הכנסת של חד"ש. אבל כפי שחשף ג'קי חורי ב-"הארץ" (9.3), "חברי סיעת חד"ש בכנסת אמרו בשיחות פנימיות כי הם לא ידעו על פרסום ההודעה המתוכנן, שנוסחה על ידי מזכ"ל המפלגה, אך לא נדונה כנהוג על ידי מוסדות המפלגה כמו הלשכה המדינית של מק"י או חד"ש… חברי הסיעה, בהם העומד בראשה חבר הכנסת איימן עודה, בחרו שלא להתייחס לעניין בכלי התקשורת, אך ל-'הארץ' נודע כי ביממה האחרונה פרצו לא מעט ויכוחים אודות הפרסום… חברת הכנסת עאידה תומא־סלימאן החברה בלשכה המדינית של מק"י אמרה כי ההודעה אכן לא נדונה בלשכה המדינית ולכן היה מקום לנסח אותה בצורה אחרת".
גם הפרשן נחום ברנע, כתב במוסף השבת של "ידיעות אחרונות" (11.3): "את ההודעה ניסח ופירסם המנגנון של חד"ש. איש לא טרח ליידע את עודה ואת הנציגים האחרים של חד"ש בכנסת. איש לא טרח להתייעץ איתם… והיה כנראה גם חשבון קטן, בין מוחמד ברכה, שהתפטר מראשות הרשימה ונדחק מהכותרות, לבין עודה, שתפס נפח".
זה לא היה הזובור הראשון שברכה ועסקניו ניסו לעשות לח"כים, אבל זה בהחלט היה המקרה שזכה בתשומת הלב התקשורתית הרבה ביותר. ואני מעריך שככל שיחלפו החודשים, נמשיך ונראה ניסיונות של הממסד המפלגתי הישן לשים רגליים ולנסות להכשיל.
***
כשהצטרפתי למפלגה, לפני 13 שנים, עשיתי את זה כי היה לי חשוב להיות במקום בו יהודים וערבים נאבקים במשותף למען חיים טובים יותר לכולנו. נגד כיבוש ולמען שלום, נגד גזענות ואפליה ולמען שוויון. היה לי חשוב להיות במסגרת עם ערכים סוציאליסטיים, שחותרת לצדק חברתי ולחברה שמעבר לקפיטליזם.
כשהצטרפתי למפלגה, ידעתי שיש בה בעיות. אנשים צעירים אחרים, ערבים ויהודים, שהצטרפו באותה תקופה, ידעו גם הם שישנם מאבקים פנימיים חריפים. אנחנו לא טמבלים. למפלגה שמאלית רדיקלית מגיעים אנשים ביקורתיים, ואי אפשר להאמין ברצינות שהם יכבו לגמרי את החוש הביקורתי שלהם כשהם נכנסים לתוך הבית.
אבל בשנים שחלפו מאז, השנים בהן ברכה והקליקה שלו נתנו את הטון, הבעיות אותן הכרתי עם כניסתי למפלגה – רק החריפו. המשברים – רק הפכו תכופים יותר. הריקבון – רק פשה והעמיק. ההיסטוריה הארוכה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, היסטוריה שמגיעה עד שנת 1919, ההיסטוריה של המפלגה הפוליטית הוותיקה ביותר בארץ, שממשיכה עד היום להוות את המסגרת היחידה המצהירה על עצמה שהיא יהודית-ערבית ומחויבת לאינטרנציונליזם, היא היסטוריה מפוארת. אבל היסטוריה מפוארת היא לא תחליף להווה בינוני ולעתיד עגום.
יש לי כל האמון שבעולם בחברים האינטרנציונליסטים, המהפכניים, השמאליים והביקורתיים שאיתי במפלגה – צעירים ומבוגרים, יהודים וערבים. יש לי הערכה גדולה לאלה שכבר לא מאורגנים בשורות המפלגה, שעזבו אותה בשנים האחרונות לא כי התייאשו מצדקת הדרך, אלא כי התייאשו מכך שההנהגה השמרנית הנוכחית תהיה זו שתוביל אותנו על הדרך הזו. אני מבין אותם, אם כי בחרתי אחרת מהם. אני רואה כשותפים גם את מי שחולקים את הערכים השמאליים שלי, גם אם כרגע הם עדיין מאורגנים במסגרת מפלגתית אחרת, או לא מאורגנים כלל.
בחברה שהתהום הלאומית בה הולכת ומעמיקה – האתגר ההיסטורי של שותפות יהודית-ערבית נחוץ יותר מתמיד. בחברה של עוני מעמיק ושל קפיטליזם חזירי – דרושה אלטרנטיבה סוציאליסטית. בחברה שבה כל יום פותחים עיתונים וקוראים על עוד פשעים של הכיבוש – צריך הסדר שלום שיבטיח חיים, ביטחון וצדק לשני העמים.
כל כך הרבה אחריות מוטלת על הכתפיים שלנו.
כל כך הרבה דברים הולכים להיקבע בשנים הקרובות עבור מיליוני האנשים שחיים כאן.
כל כך הרבה אסונות עלולים להתרחש אם אנחנו – לא רק חברי מק"י או חד"ש, אלא *אנחנו*, במובן הרחב, כל אלה שרוצים שיהיו כאן חיים בכבוד ובשוויון לכולנו – לא נתחיל לייצר סדר יום חלופי לזה של השלטון.
בשבילנו, ובשביל הבאים אחרינו, אסור שנפשל.
אבל לא נפשל.
אנחנו נצליח.
תגיות: איימן עודה, הרשימה המשותפת, חדש, מוחמד-ברכה, מקי, עאידה תומא-סולימאן, שמאל
קישור קבוע
2 תגובות
Email This Post
17 במרץ, 2016 בשעה 8:22
כל הכבוד לחבר אורי וולטמן על המאמר האמיץ.
ברכה לא מבין שהגיע הזמן לשינוי, לחדש יש נבחרת ראויה בכנסת שקצת לכודה במשותפת אבל כולה אנשים רציניים.
הדור הקודם פרש והגיע הזמן שהוא יפנים את זה. ברכה הביא את המפלגה לשיאים משפל של 2 מנדטים בבחירות 2003 לארבע מנדטים ב-2009 אבל מאז חלה סטגנציה במפלגה וברכה אחראי לקיפאון בבחירות לכנסת ולאבדן הכוח במישור המוניציפלי וההסתדרותי.
19 במרץ, 2016 בשעה 11:07
אני תוהה היכן איימן עודה בסיפור
איימן עודה הצליח בעבודה קשה לכוון את חד"ש למסלול שמביא לתוצאות, כמו תוכנית החומש למגזר הערבי. ופעם אחר פעם חברי הרשימה המשותפת של בל"ד תוקעים אצבע בעין של הציבור ומוציאים אותו אהבל. ועכשיו גם מזכ"ל המפלגה פוגע לו בבטן הרכה.