מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
מסכמים שנה אבודה
השנה הראשונה של הכנסת ה-20 עומדת בפני סיום, ועבור מפלגות השמאל, ששוב לא מצליחות להציב אלטרנטיבה שלטונית, מדובר בסיכום עגום במיוחד
מאת ק. טוכולסקי
עוד קצת פחות מחודש ינעל מושב החורף של הכנסת שתסכם גם שנה של פעילות פרלמנטרית מאז הבחירות. יהיו הרבה סיכומים ופרשנויות, ישמע הרבה להג, הימין מכין תחמושת ספינים שתעסיק את מעצבי דעת הקהל עד ליציאה לפגרה כאילו שחוק ההדחה ייושם אי פעם או שהצעת החוק נגד רעש המסגדים תהפוך אי פעם לחוק. לנו, אנשי שמאל, כדאי להכיר במציאות, השנה החולפת היא עוד שנה אבודה, עוד שנה של התרחקות מיכולת להשיג את השלטון ועוד שנה שבה המנהיגים שלנו והפוליטיקאים שאמורים לייצג אותנו נכשלו ואכזבו.
השנה התחילה לא רע. את הבחירות לא היה באמת סיכוי לקחת וגוש השמאל והמפלגות הערביות (עבודה/מחנ"צ, מרצ וחד"ש/המשותפת) רשמו עלייה בכוחם המשותף. מאז הסקרים מראים שמהעלייה הזו לא נותר כלום בעיקר תודות לקריסה של מפלגת העבודה שהתנהלותה מזכירה את זו של מרצ (גווייה מהלכת) ולא של מפלגה שמתיימרת להיות מפלגת שלטון. ההישג העיקרי של העבודה בשנה האחרונה היה שימור שליטתה בקק"ל, גוף עבש מושחת ומיותר. משמאל לעבודה נמצאת מרצ מפלגה על סף הכחדה שהנהגתה לא מבינה את חומרת המצב ואת העובדה שפרלמנטרים טובים שעוסקים כל היום בפניות ציבור אינם ערובה לעלייה לשלטון ובצדו של השמאל הציוני הרשימה המשותפת שמצד אחד הביאה את חד"ש לשיא כוחה מזה שנים (5 מנדטים, לאחרונה בידי חד"ש ב-1977) ומהצד השני העבירה את בלד את אחוז החסימה ויצרה רשימה שבלד היא נותנת הטון בה. בקיצור, מההתחלה הטובה לא נשאר כלום, השמאל ממשיך בסטגנציה.
אז בעוד ארבעה שבועות בערך יגיע מושב החורף לקיצו והקואליציה ואתה האופוזיציה הימנית (יש לפיד וישראל ביתנו) ישמחו לנהל דיון על חוק ההדחה ושאר ירקות מלאים סמליות וחסרי מהות. אם זה יהיה הדיון שאחריו תצא הכנסת לפגרה נוכל לסמן בוודאות עוד כישלון לשמאל. אם מפלגת העבודה תיגרר ימינה בהטפות לציבור הערבי כיצד עליו לנהוג ומרצ והמשותפת ישחקו את תפקיד השמאלנים הזועקים, שוב אבדנו. אם לעומת זאת השמאל המהותי בישראל ינצל את הבמה ויעביר את מוקד הדיון למה שביבי וממשלתו הכושלת מנסים להסתיר בחקיקה הפשיסטית הזו, עוד יש לנו תקווה.
אני מקווה שבדיונים שייסגרו את המושב ראש האופוזיציה, יו"ר הרשימה המשותפת ויו"ר סיעת מרצ יחשפו את ערוות הממשלה, יגידו שהחוקים כמו חוק ההדחה הם חוקים איומים ונוראים שנועדו לכסות על ערוות הממשלה ולכן מפלגות האופוזיציה מתנגדות ואז יעברו לדבר על ערוותה של הממשלה. על העוני, על הפלת כל חקיקה סוציאלית, על העושק, על השחיקה של סל התרופות, על זיהום האוויר ומיכל האימוניה, על מחדל שוד הגז, על הפערים ההולכים וגוברים והשירותים ההולכים וקורסים, על מאבקה של הממשלה בחקלאות, על עוולות הכיבוש. שלא יתמקדו בחוק ההדחה העלוב שככל שהוא גזעני ואנטי דמוקרטי כך הוא גם סמלי וחסר משמעות בפועל. אלא במה שהחוק הזה מנסה להסתיר, שידברו על השנאה והפלגנות שהממשלה הכושלת מעוררת בהמונים כדי שלא ישימו לב כמה חרא להם. הגיע הזמן לשמוע מהאופוזיציה האמתית מה האלטרנטיבה שהיא מציעה למה שקורה פה, לא חיקויים זולים של הימין כמו שהרצוג ולבני אוהבים לעשות אלא אלטרנטיבה מהותית.
השנה האחרונה הלכה לאיבוד, נשאר רק לקוות לאקורד סיום של תקוה. לשמאל הישראלי דרך ארוכה לפניו במסעו לרלוונטיות, הגיע הזמן להתחיל אותה.
תגיות: אופוזיציה, הכנסת, הרשימה-הערבית-המשותפת, מפלגת-העבודה, מרצ, קורט טוכולסקי, שמאל
קישור קבוע
2 תגובות
Email This Post
7 במרץ, 2016 בשעה 21:51
ביקורת של האופוזיציה על נושאים רלבנטיים שעל סדר היום הציבורי יכולה הייתה להעלות את קרנה של האופוזיציה. הצגת אלטרנטיבה במקום לנסות לחקות את הימין, הייתה מחזקת את המחנה הציוני. בינתיים, מה ששומעים ברחוב הוא ביקורת על התנהלות המחנה הציוני, ביקורת שלא תגדיל את מספר המנדטים.
8 במרץ, 2016 בשעה 2:38
העדר היכולת לחבר נקודות ולתרגם את ההשפעות וההשלכות של החיבורים, לסדר היום של העבודה הפוליטית. (אם המשפט הזה לא מובן, אולי זה משום שהשמאל לא חושב בסינרגיה).
צפיתי היום בתכנית עושים סדר (חינוכית – אגב, מה קורה עם הפיאסקו של השידור הציבורי?).
http://www.23tv.co.il/2215-he/Tachi.aspx
שתיים הופיעו שם לדבר על "הישגיה" של שרת התרבות בשנה האחרונה.
ד"ר ביטון היתה מספיק הגונה ולא תחבה מתחת לשטיח את התנהלותה של השרה.
אבל גם היא התעלמה באלגנטיות מהסתירה הפנימית שאפיינה את כל השיחה (למרות נסיונות מסוימים של המראיינת).
שרת התרבות שהגיעה לתפקיד בדרך קוניקטורלית (חלק מהאירוניה המרושעת של נתניהו), לא מסתירה את מה שמעניין אותה באמת – "מי שיצא נגד המדינה לא יקבל תקציב".
יש להניח שבין ה"חשודים" ימצאו גם יהודים מזרחיים – מה יהיה אז גורלה של התביעה בשם (המכובס) – הפריפריה?
כדאי לצפות בשיחה הזאת.
חלק גדול מכשלי השמאל מרוכז שם בדקות מספר –
העדר היכולת לחבר נקודות ולתרגם את ההשפעות וההשלכות של החיבורים, לסדר היום של העבודה הפוליטית. (אם המשפט הזה לא מובן, אולי זה משום שהשמאל לא חושב בסינרגיה).
העדר היכולת לצאת מהנישה שלך ולהניף מספר דגלים בעת ובעונה אחת, תוך הישר מבט לסתירות הפנימיות ולצורך להפסיק כבר עם תיזות עגולות מדי.
למשל – הממסד הישן שד"ר ביטון רוצה להרוס (נו חלקית) הוא זה שיוצא נגד סתימת הפיות, ובכך (גם אם נניח שללא כוונה מלכתחילה ר"ל) הוא משרת אינטרסים רחבים, כולל את אלה של ה"פריפריה".
מה עושים עם הסתירה הזאת?
אם הממסד הישן רוצה רק להנציח את כוחו באמצעות הנצחת אי שוויון תקציבי לטובתו (זו הטענה המרכזית שעלתה בשיחה, ומן הסתם יש בה משהו), למה לו לריב עם הרגב הזאת שהיום היא פה ומחר מי יודע איפה? למה להאכיל את הטרול?
ואולי הטענה נגד הממסד התרבותי איננה מכסה את כל התמונה המורכבת?
סתירה נוספת היא העובדה שהממסד ההגמוני מגן על ערבים (לפחות מפעם לפעם), אה הנה תפסנו את השור השמאלני בקרניו – המזרחיים לא מעניינים אותו – בואו נפרק את הממסד הזה ונלך עם מירי רגב.
המאמרים של טוכלוסקי הבלתי נלאה, שהיה קצת אופטימי לפני ואחרי הבחירות, כעדותו, הם דווקא דוגמה לחשיבה פוליטית סינתטית שבינתיים אין לה מספיק הד, אבל מהווים בסיס חשוב לכל מי שירצה להתחיל את השינוי.
בינתיים טוכולסקי – ברוך הבא למועדון המיואשים מהמחנה של עצמם, רק אל תפסיק לכתוב.