חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

"על פי תהום" – לא פנטזיה אלא הידרדרות הדמוקרטיה בישראל

נושאים דעות, חינוך ותרבות ב 7.02.16 0:25

מאמר בשם "פנטזיה עם סוף טוב" מציג ביקורת על הספר "על פי תהום" שכתבה טליה ששון על דו"ח המאחזים הלא חוקיים ומנסה להמעיט בחשיבותו. להלן תגובה ביקורתית למאמר זה

מאת: דליה בלומנפלד

כשנמצאים על פי תהום, מסתכלים על המציאות נכוחה ולא עוסקים בדמיונות. ומי שלא יראה את המציאות, ייפול אל התהום.

מדור הספרים ב"הארץ" הציג בסוף השבוע שני מאמרי ביקורת על ספרה של עו"ד טליה ששון "על פי תהום", שעוסק בדו"ח המאחזים שכתבה ששון על פי בקשתו של ראש הממשלה דאז, אריאל שרון. מאמר אחד של חגית עופרן, פעילה חברתית ב"שלום עכשיו" העוקבת אחר פעילות המתנחלים בשטחים הכבושים. המאמר נקרא: מאחזים עיניים – בחזרה לקשר השקר שעומד ביסוד ההתנחלויות. מאמר שני הוא של יהודה גזבר, בוגר ישיבה וגם עובד ב"מרכז שלם". שם המאמר בכתובין "פנטזיה עם סוף" ובאינטרנט: כמה נקודות שצרמו לי בספר "על פי תהום". הרושם הוא שלצורך האיזון הפוליטי בדיון הציבורי התבקש גזבר לכתוב מה שכתב וזכה לבמה, שלא בטוח שהוא ראוי לה במוסף הספרים של "הארץ".

הכותב יהודה גזבר מודה במאמרו כי אינו בקי בנושא ההתנחלויות, הכתוב במאמרו גם משקף חוסר מוטיבציה ללמוד את העובדות סביב ההתנחלויות המופיעות בספר. ("הרעיונות אינם מונגשים מספיק למי שלא בקי בדברים (כמוני)") אם הנושא לא מעניין אותו והוא אינו בקי בו, לשם מה לכתוב עליו?

גזבר בחר לעסוק במאמרו סביב השאלה לאיזו סוגה ספרותית (ז'אנר) שייך הספר. האם הוא דו"ח משפטי או סיפור? לדעתו, הספר אינו דו"ח משפטי ואינו סיפור ספרותי. לדעתו, הספר שייך לאגף הספרים שלא הצליחו להחליט לאיזה אגף להשתייך.

הבחירה לעסוק בענייני סוגה ספרותית מלמדת אולי על הכותב. נראה שהוא אינו חש שהוא עומד על סף תהום ובקרוב מאוד עלול ליפול לתוכה. הוא מצטייר כאילו הוא חי על סיר הבשר במדינה בה אין בעיות קיומיות ולא נותר אלא לעסוק בסוגות באמנות.

הבחירה לעסוק בענייני סוגה ספרותית מלמדת גם על המסר שהכותב רוצה להעביר לקורא: אולי הספר חשוב, אך לא מעניין. אל תרוצו לקרוא את הספר.

עיקרו של דבר, מאמרו של גזבר מצטייר בעיני כלא הגון ולא ישר מבחינה אינטלקטואלית. הספר "על פי תהום" אינו סיפור, אינו בידיון ספרותי ואינו מתיימר להיות כזה. ואם כך, מדוע לבקר אותו כיצירה ספרותית? למבקר יצירת ספרות יש כלים לנתח יצירה ספרותית, מדוע להשתמש בכלים אלה כדי לנתח מה שלא מתיימר להיות ספרות יפה? המושגים: "עלילה", "קונפליקט", "אנקדוטה", "דימויים", "תיאורים" – אין להם מקום בהתייחסות לספר זה. היהדות אוסרת על שעטנז. נראה שהכותב עשה דבר אסור: ערב מין בשאינו מינו.

הספר הוא ספר עיון. לא דו"ח משפטי, לא יצירה ספרותית. זו ספר דוקומנטרי ולא בידיון ספרותי. וככזה הוא מציג בעיקר עובדות. מה שחשוב בו הן העובדות. והחשוב הוא המעניין. חשוב לראות בספר הזה איך בחסות האידיאולוגיה מפרים את החוק, איך התנהלות פלילית מוצגת כאידיאולוגית בשם מטרה המקדשת את כל האמצעים. חשוב לראות איך ערכי הדמוקרטיה נזרקים לפח בשם אותה מטרה. וכל הדברים הללו נראים מבעד לעובדות החשובות המתוארות בספר.

הספר הוא ספר עיון חשוב ומקומו בכותל המזרח של ספרי העיון בני מינו. כמו ספריהם של רוברטו סביאנו, ארתור קסטלר ב"האל שהכזיב", ג'ורג' אורוול בספרו "מתחת לאף שלך" ואביה אלף בספרה על ליברמן.

המאמר של גזבר מנסה להפחית בערכו של הספר ולבטל את חשיבותו. הוא מציע במקומו אסקפיזם לספרי מסע. אסור לברוח ממציאות הכיבוש המדרדרת את הדמוקרטיה בתוך ישראל.

לכו לקרוא את הספר. הוא חשוב ומעניין.

נערך על ידי דליה
תגיות: , , , , , , , ,

2 תגובות

  1. רפי לאופרט :

    דימדומי הדמוקרטיה, או הזיותיהם של דמוקרטים מדומים

    מי שעוקב אחרי פירסומים ומאמרים העוסקים בדמוקרטיה – "מצבה של הדמוקרטיה", "הכיוון אליו הולכת הדמוקרטיה", או "עתיד הדמוקרטיה" ועוד – מגלה עד מהרה שאין מדובר בשיח של אנשים מודאגים אלא בשיח של חרשים או שוטים. חרשים – משום שאין הם שומעים את זולתם ורק מדקלמים את מישנותיהם, אותן שיננו וציטטו באדיקות רבה שנים ארוכות, מבלי שהקדישו מחשבה לשאלות כגון: 1. מהי דמוקרטיה בכלל ומהי דמוקרטיה ישראלית? 2. האם כל הדמוקרטיות זהות? 3. כמה שותפים אמיתיים יש בישראל להשקפתם על הדמוקרטיה? שוטים – מפני שהשאלה הקודמת כלל לא עברה אצלם את מבחן השכל הישר. לדידם דמוקרטיה היא כל מה שנכתב בתקשורת או נאמר בטלוויזיה על דמוקרטיה ואין נפקא מינה מיהו האומר ומדוע.
    "דימדומי הדמוקרטיה" הוא אחד הביטויים השכיחים בפי מיואשי הדור. אלה שהבינו פתאום שבינם לבין רבים אחרים פעורה תהום של אי-הבנה או אי-הסכמה לגבי ההגדרה הבסיסית של דמוקרטיה. הללו עדיין אינם מבינים שלא מדובר במציאות חדשה, אלא בהתפכחות נקודתית שלהם מאשליית אחדות הדעות ו"השותפות הרחבה". שיח "דימדומי הדמוקרטיה" היא דרך מתריסה לומר לסביבה שאתה מאוכזב מאוד מהגילוי שלא הכל חושבים כמוך.
    פתאום מתברר להוגי הדעות הברוכים שלנו, שהם אורים ותומים "על-תנאי". מותר להם לשנות דעות ועמדות, אבל אסור להם להניח ששינוי כזה בהכרח מחייב גם אחרים. קונצנזוס-מושגי איננו צומח על עצים. חייבים לשתול אותו בלבבות ולטפח אותו בהתמדה בכדי שיתקיים; זהו תהליך חינוכי רצוף ומתמשך. חייבים לבחון בהתמדה, בקפידה וברגישות עד כמה הנבט הזה אכן צומח ומה גבולות הקיום שלו בצוותא עם פרשנויות אחרות או פרשנות של אחרים לאותו מושג עצמו. אחת האבחנות החשובות היא מי קובע את הפרשנות בישראל – ציבור האזרחים שלה, או ייבוא אידאות זרות באמצעות סוכני תרבות לדבר מצווה או לדבר עבירה.
    המבחן העקרי מגיע כאשר מנסים לגזור מהתאוריה או מן ההגדרה הבסיסית פעילות מעשית. מרבית האנשים אינם רגישים לניסוחים זהירים ודקדקניים של מילים ומשפטים, אולם מבינים או חשים מהר מאוד, מתי הפירוש היישומי של מושג שגור הופך למכשול אמיתי על דרכם, ומתי פרוש זה עובר את גבול הסובלנות המשלימה עם דו-פרצופיות או נסיון הונאה מכוון והופך לחתרנות, לפגיעה בעיקר ולנסיון לקעקע את מה שיקר לליבם.
    טיבה של אבולוציה הוא שפערים בין פרשנויות של מושגים וערכים משותפים מתפתחים בה בהדרגה ודרוש פרק זמן ממושך למדי עד שהפער הופך לבלתי קביל, או במקרה קיצוני יותר לבלתי נסבל. טיבן של מהפכנות או אנרכיה הוא שתהליכי הבידול, הקריעה וההנתקות מתרחשים בהן בקצב מהיר. לכן, אופיים המפלג, המכעיס והמחולל ריאקציה, מתבהר מהר למדי ובהתאם גם מחולל תגובות חריפות יותר ולעיתים גם בלתי-צפויות.
    משהתברר לבני הפלוגתא שהם אכן כאלה הווה אומר: החשיבה והשיח הולידו פעולה או פעולות שבהן צד אחד מבקש לשנות וצד אחר מבקש לשמר את הקיים או לשנות במגמה אחרת, ניצבות בפניהם שתי דרכי פעולה: א. עצירה, הידברות, קביעת מנגנון – דמוקרטי – להכרעה במחלוקת אם לא יושבה באמצעות שיח פתוח והכרעה מוסכמת. ב. היתממות, סחבת, גיוס תמיכה של כל צד בעמדותיו מבית ומבחוץ ונסיונות באמצעים מגוונים – פוליטיים (מניפולציות), כלכליים (חרמות), כוחניים (שלטון הרחוב), או שילובים של כל אלה – כולם בלתי דמוקרטיים במהותם – בכדי להשיג הכרעה לטובת עמדתם ודרכם.
    עמדות יוצרות אינטרסים ואלה מגבשים עמדות ודעות מטות-דרך. כך היה מעולם וככל שניתן להעריך, כך יהיה גם בעתיד. בכדי לנהל שינויים כאלה בדרך שיטתית ותרבותית, "הומצא" המנגנון הדמוקרטי. נזילות הדעות והעמדות, מחייבת לחזור ולבחון את רצון הציבור מפעם לפעם. כל בחינה עשויה להביא לשינוי ברצון המצרפי של כלל הציבור או של רובו, באשר לדרך הפתרון המועדפת. קבלת השיטה הדמוקרטית, פרושה הסכמה לקבל את ההכרעה הדמוקרטית ולהשלים עימה, כל עוד לא שונתה ע"י מנגנון דמוקרטי מוסכם. דמוקרטיה תקינה משכילה להגדיר את הנוהל באמצעותו מתקבלת ההכרעה המחייבת, כך שאין בו מידה מופרזת של עריצות הרוב או המיעוט. אולם אין מנוס מהרשאת מידה מוגבלת של עריצות הרוב, ככל שהנושאים העולים להכרעה נוגעים להתנהלות החברתית; שונה הדבר במידה כזו או אחרת לגבי היחיד.
    רוב מכריע של חילוקי הדעות המפלגים את הציבור הישראלי כיום, מקורם באי-הבנה נכונה של המושג דמוקרטיה והאופן בו הוא אמור להיות מיושם בחיי החברה והמדינה. רבים, בעיקר בשמאל האליטיסטי, סבורים שדמוקרטיה טובה כל עוד היא משרתת אותם ואת מטרותיהם . לדידם היא מתחילה להתמוטט כאשר אין היא משרתת את ציפיותיהם. במציאות מקבלת אי-שביעות הרצון שלהם פרשנויות מן הסוג השכיח של: אני נאמן למדינה, אם אני מקבל ממנה משאבים במידה שאני חושב שמגיע לי. אינני חייב בנאמנות, אם המדינה חושבת אחרת ממני. אני משרת בצבא אם המדינה מבצעת מדיניות התואמת את השקפת עולמי. אם היא מנהלת מדיניות שונה, אהיה סרבן וכו', וכו'.
    אין דמוקרטיה של נוחיות: אתה שותף מלא או אתה מחוץ למעגלי ההסכמה וההשפעה – זו הדמוקרטיה האמיתית. החיים המדינתיים מושתתים על אמנה חברתית שיש בה כללים ברורים של "קח" ו"תן". בדמוקרטיה – שהיא בניגוד למה שסבורים רבים, צורת ממשל ודרך לקבלת החלטות – המבחן היסודי לשותפות הוא שכל השותפים הנם בעלי זכות הכרעה (הצבעה) שווה ובעלי אחריות שווה לציות להכרעות הדמוקרטיות.
    עיוות חמור ביותר שמכניסה לחיינו הציבוריים הפרשנות הבלתי סבירה שמעניק השמאל למושג "דמוקרטיה", הוא שתיתכן דמוקרטיה שבה מופקעת הריבונות מן העם, שבה קבלת ההחלטות בנושאי היסוד היא נחלתם של "יחידי-סגולה" נישאים מעם בדמותם של שופטים, עיתונאים או בעלי ממון ושהציבור הוא רק תפאורת-רקע לביטויי חכמתם היתרה; במילים אחרות: הציבור משרת נאמן ונרצע של רצונותיהם, גחמותיהם והאינטרסים הסקטוריאליים שלהם. עיוות שני, חמור לא פחות, הוא שדמוקרטיה היא מנגנון הגנה ל"עריצות המיעוט". בכדי שתקיים ייעוד (מוזר) זה, יש לנטרל את כושר ההחלטה של הריבון ולהעמידו בצילן של רשויות נאמנות לעמדות המיעוט "השליט" דה-פקטו.
    בכדי שנפסיק לבזבז אנרגיות יקרות על דיוני סרק ונעצור את גלישת הדמוקרטיה לעבר מצב בו היא אינה מסוגלת לספק לחברה שיטת ממשל הוגנת ואפקטיבית דיה בכדי שתוכל להתקיים חרף חסרונותיה – ואלה כידוע אינם מועטים – אנו חייבים להגיע להבנה ציבורית רחבה של היסודות הבסיסיים של דמוקרטיה ישראלית מקורית, כי רק שיטה כזו תתאים לנו כמדינה יהודית ודמוקרטית יחידה בעולם. את הבחינה הספציפית שלנו חייבים להתחיל מהיסודות הבסיסיים ביותר ולהמנע בכל מחיר מנסיון "להלביש" על מדינת ישראל חליפה זרה. ראשית, לא כל החליפות הזרות זהות ויש לבחור בקפידה איזו ראויה ומתאימה. שנית, חליפה מלאכותית לא רק שאינה מתאימה לנו, אלא היא גם נואלת מכיון שבאימוצה ללא ביקורת רצינית, אנו מתעלמים מהכשלים שחוללה וממשיכה לחולל באירופה וכיום כבר גם בארה"ב.
    משימתה החוקתית הראשונה במעלה של הכנסת כיום, היא לתקן את עיוותי הפרשנות הזרה שפלשו לליבת הדמוקרטיה הישראלית ולעגן תיקונים אלה בחוקי-יסוד עדכניים וחד-משמעיים. זאת בטרם יובילו העיוותים הנ"ל לערעור מעמדה של הדמוקרטיה בישראל, של הכנסת כמחוקקת ושל יתר מוסדות השלטון שלנו, שכבר כיום מתפקדים ברמה ירודה עקב חוסר הבהירות באשר לתפקידיהם וגבולות סמכויותיהם.

    אין זה מקרה ששרון בחר בטליה ששון בכדי לכתוב את דברי הפלסתר על ההתישבות. הוא ידע היטב מה השקפותיה ולאן היא חותרת, וניצל זאת בציניות רבה לתועלתו הפוליטית. הדברים מעולם לא אומתו ברצינות מול דעות משפטיות מתנגדות לדעתה של ששון כדעתו של השופט אדמונד לוי, למשל.
    דיון משפטי אינו חזות הכל בפוליטיקה ובאידיאולוגיה לאומית. תורת המדינה אינה נשענת על משפטנות בלבד.
    מכל מקום, ברור שאי-הסכמה בסיסית לטענה שמדובר בכיבוש ולא בשיחרור מכיבוש, מציבה את הדיון כולו בפרספקטיבה אחרת לגמרי, ומטבע הדברים גם שופכת אור אחר על מצבה ורמתה של הדמוקרטיה הישראלית.
    אני לא הייתי מתחיל בשום מקרה את הדיון בשאלת ארץ-ישראל במלחמת ששת הימים ותוצאותיה אלא בהצהרת בלפור ובאופן שבה עוותה ותומרנה נגד הציונות ע"י מי שגם כיום הם ממתנגדיה ומיריביה העקריים.

  2. נגה תדמר :

    זן מיוחד

    אני, לידיעתכם, מזן מיוחד, לא סתם מנוי על 'הארץ' אלא מנוי ע"פ הזמנה מפורשת של העיתון, ס ת ם.
    הסיפור הוא שעם סופו של 'דבר ראשון', פנו אנשי הארץ לקוראי העיתון המנוח בקיבוצים והציעו להם להימנות על קוראי הארץ, מחוסר כל ברירה אחרת גם אני קיבלתי את הצעתם.

    היו פעמים שהתעמתתי, טלפונית, עם עורך בשל הבחירה באיזה מגיב בעיקר כשעלו נושאים של דת ומדינה, אבל ממש
    אינני זוכר שאי פעם התפרסמו בהארץ דאבל כתבות מנוגדות על אותו ספר.

    יצא הפעם שלמען ההכנות ליום הולדת לנכדה שלי, דחיתי קריאת העיתון ולא ראיתי את צמד הכתבות. טוב, כמובן
    מסיבות הרבה יותר חשובות, שדליה פירסמה את תגובתה.

    'הארץ' בחר בחירה אומללה – עוד סיבה לפחד מפי התהום.

    נ.ב.
    עד שכתבתי כמה מילים הופיעה התגובה שלפני.

    בטח צריך היה להקשיב לשופט אדמונד לוי, מי שחיבר הסבר משפטי מתחכם, למה תפיסת השטחים אינה כיבוש.
    ופי כמה מזעזע לראות איזו דמוקרטיה מוצעת לנו בה.

    בשכבך ובקומך:
    לצאת מהשטחים הכבושים.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.