חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

"גישת רביד": קרוב מדי לאירועים, רחוק מדי מהאמת

נושאים דעות, מדיני-בטחוני ב 9.12.15 1:28

בהרצאה רצופת סתירות בסמינר המשמרת הצעירה עיקֵר ברק רביד את יכולתה של מפלגת העבודה למצוא שותפים פוליטיים במחנה הימין, וגרוע מכך, דאג למנות את "נוער הסכינים הפלסטיני" למייצג הרשמי של התנועה הלאומית הפלסטינית כולה. בבואנו לחשוב את דרכנו המדינית, יש לעמוד על הטעויות שבדבריו

מאת יותם גבעולי

ממשיכי שרון מול אנשי נתניהו

בספרו שיצא בשנת 2008, סגר שר הביטחון יעלון חשבון עם צוות החווה ש-"לא ספר" אותו כרמטכ"ל, הדיר אותו מהשיחות על ההתנתקות, ואף בחר שלא להאריך את כהונתו בשנה נוספת. חשוב מכך, הוא הציג תזה, לפיה הסדר עם הפלסטינים לא מתאפשר בטווח הנראה לעין. ארבע שנים לאחר מכן, כתב עו"ד וייסגלס, שהיה כזכור הרל"ש של שרון ואיש סודו, ספר נגדי, המציג תזה שונה, המרמזת על מקור היחס העוין לרמטכ"ל – אליבא דויסגלס, שרון ראה באבו מאזן פרטנר לחזון "מפת הדרכים" שלו, שסופו, במידה ויצליח האחרון לגבור על אנשי ערפאת והחמאס, בפתרון שתי המדינות.

הספרים הללו מייצגים את הפיצול הפוליטי במחנה הימין: מחנה נתניהו מול מחנה שרון. היריבות בין השניים הוצגה רבות כקרב כיסאות, אך מסתבר שהיה לה תוכן מדיני עמוק. נתניהו ויעלון, בשיתוף דוברי החצר שלהם, מובילים קו המתנגד לפתרון הסכסוך; ואילו אולמרט, לבני, ליברמן ועיבל גלעדי (מאדריכלי ההתנתקות) כיו"ר קרן פורטלנד – הובילו ומובילים את הקו של שרון, וחותרים לצעדים מחוללי תמורות, במטרה לייצר את התנאים להסדר.

ברק רביד פתח את דבריו במסקנה, לפיה מתחילת תפקידו ככתב מדיני של "הארץ" ב-2007, שומרת ישראל על קו פוליטי אחיד, ולמעשה לא היה הבדל מהותי בין אולמרט לנתניהו, וגם לא בתוך הממשלות הללו עצמן. לאחר מכן הציג את העובדה הידועה, שנתניהו הסיג לאחור את ההתקדמות המדינית שעשה אולמרט. אלא שתמוה המרחק בין העובדות למסקנה אותה גוזר רביד, שאמנם נראית כמו חסרת חשיבות כעת לאור מצבו של אולמרט – אך יש לה משמעות יתרה באשר ליחס שראוי להעניק למדינאי שבעצם סייע לשמר את ממשלתו – יו"ר ישראל ביתנו ליברמן.

ליברמן, גם אם קשה להתלהב במיוחד מסגנונו האישי הדורסני, במשך שנים הבהיר לא פעם בפומבי, שפתרון הסכסוך צריך להיות מבוסס על עקרון שתי המדינות. אותם אנשים שמציגים אותו בלי הרף כלאומן של ארץ ישראל השלמה תוקפים אותו באותה נשימה כגזען על שום הצעתו לכלול חלק מן הישובים הערביים בישראל בשטחים שיעברו למדינה הפלשתינית (שהוא מתנגד לה?!) בחילופי השטחים (שאינם כוללים פינוי, אלא הזזת קו הגבול), שיהוו חלק מהסכם השלום הסופי בין פלשתין וישראל –  הסכם שאמור לבסס ביניהן יחסי שכנות טובה. הוא גם הבהיר, שהחלק הערבי של ירושלים צריך להימצא בשליטת המדינה הפלשתינית שתקום, מבלי לבטל את אחדותה המוניציפאלית של העיר. יתר על כן, הוא פרסם כהצעתו לפריצת דרך ליישוב הסכסוך הישראלי-פלשתינאי במסגרת עשיית שלום מקיפה בין ישראל לעולם הערבי, ולהועיד לשם כך את הצדדים ביחד עם המדינות הערביות, שגיבשו את הצעת השלום שלהן לפני יותר מעשור.

הצטרפותו של ליברמן לממשלת אולמרט לאחר מחלת שרון היא שאפשרה את הקמתה, והוא נשאר בה עד שהצטרפות ברק הבטיחה את הישרדותה. עיקר פועלה של ממשלת אולמרט היה ניהול המשא ומתן האינטנסיבי עם אבו מאזן על בסיס ויתורים מפליגים. ההנחה שלתמיכת ליברמן באולמרט אין קשר למו"מ עם הרש"פ בכל אופן שומטת את הטיעון שהוא אויב קשוח של הפשרה המדינית.

במבצע "צוק איתן" התפצל הקבינט בדיוק בהתאם לקווים אותם שרטטתי – יעלון ונתניהו ראו את מטרת המבצע בשימור שלטון החמאס ואילו לבני וליברמן היו מעוניינים להחליפו. ליברמן עומד בראש מפלגה ימנית, ועל כן כשנשאל מי יבוא במקומם טען שהוא "אינו פותח מפות בתקשורת", או הציע את כוחות האו"ם – אך התנה זאת בהסכמת הרשות. אמירת האמת הייתה מחסלת את מפלגתו, שגם ככה גירדה את אחוז החסימה. האמת הידועה לכל הקבינט, היא שהחלופה היחידה שעמדה על הפרק – לאור העובדה שאת המו"מ להפסקת האש ניהל נשיא מצרים א-סיסי (על אף ניסיונו של אובמה להעביר את המושכות לידיים הפרו-חמאסיות של קטאר וטורקיה) – הייתה ממשלת האחדות הפלסטינית בראשות אבו מאזן ושותפו ראמי חמדאללה, שיועדו להכניס את אנשיהם למעברים ולחזור חלקית למשרדי הממשלה ברצועה. חזרה של אבו מאזן לרצועה הייתה חזונו של שרון, שכזכור ניסה יחד עם אבו מאזן לטרפד את הבחירות בעזה, כדי למנוע את התחזקות החמאס. שרון סבר שמניעת הפיצול תאפשר התקדמות רצינית עם אבו מאזן לקראת הסכם, וזה מסביר את הקושי של האחרון לסגור את הסיפור עם אולמרט, כשהחמאס כבר שלט ברצועה. לכן חתרו השניים לכוון את צה"ל ללחץ מאסיבי על הזרוע הצבאית, ולא לכניסה זעירה רק מול המנהרות. זו הייתה התכנית הפוליטית עליה נאבקו לבני וליברמן, כל אחד ברטוריקה המתאימה לציבור שלו.

עמעום ההבדל בין אולמרט לנתניהו-יעלון, ואי הזכרת ליברמן כשותף מדיני אפשרי (לא שותף ערכי, אלא פוליטי. יש לזכור שבעלי ערכים/אידיאלים שונים ואף מנוגדים יכולים לחבור בפוליטיקה נגד אויב משותף, ששואף להשיג או לקבע מצב המזיק – מטעמים שונים – לאלה החוברים נגדו), מעוותים את המציאות, וגרוע מכך, מעלימים מאתנו את האפשרות של שיתוף פעולה עם "מחנה שרון" בתחום המדיני. אולי לא מיותר להזכיר, כי ועידת מדריד המפורסמת, שפתחה פתח לשיחות השלום בתחילת שנות ה-90, לא הייתה מתאפשרת ללא שיתוף הפעולה של יצחק רבין עם מנהיג הליכוד דאז, יצחק שמיר – שיתוף פעולה שהוכשל ע"י חבר מפלגת העבודה שמעון פרס בעזרת "התרגיל המסריח". אין סיבה ששיתוף פעולה חוצה מפלגות לא יקרה גם בימינו, ועמדה כזו של רביד עלולה להוות מכשלה בדיוק כמו זו של פרס בזמנו.

 

"נוער הסכינאות הפלסטיני"

בהמשך דבריו נגע רביד באירועי הטרור העכשוויים, והתעקש לקרוא להם "אינתיפאדה שלישית". אין טעות גדולה מזו. אינתיפאדה במשמעותה המקובלת היא התקוממות עממית רחבת היקף, וממאפייניה המרכזיים שהיא אכן עממית, היינו, ביטוי של רצון העם. כיצד הסיק הדובר שכמה עשרות, ואפילו לו הם מאות, נערים קנאים, שבוחרים לבטא את תפיסת עולמם הרדיקלית ברצח של יהודים, הם הקול שמייצג את התנועה הלאומית הפלסטינית? מוסדותיה הרשמיים של תנועה זו מחזיקים כידוע תשעה גדודי משטרה, שהנחישות בה הם פועלים נגד אותם קנאים כשהללו מנסים להשיג נשק חם ע"מ להפעילו נגד יהודים (ולכן הם לוקחים סכינים) היא מרשימה ביותר, אפילו בהשוואה לפעילות כוחות הביטחון הישראלים. קבוצת קנאים המנסה לסחוף ציבור שלם למרחץ דמים הוא דבר מוכר גם בהיסטוריה היהודית. מהסיקריים בימי המאבק מול הרומאים, שלא הססו לרצוח גם יהודים שהתנגדו למאבק הרצחני שלהם ברומאים; דרך ברית הבריונים והטרוריסטים של האצ"ל, שדאגו להסלים כל מאבק והכשילו את ניסיונות הציונות להימנע מספרים לבנים; דרך המחתרת היהודית של שנות ה-80, שפגעה קשות על ידי הטמנת פצצות בראשי ערים פלסטינים, נעצרה רגע לפני פיצוץ אוטובוסים מלאים בילדים ערבים, ובתור גולת הכותרת תכננה גם את פיצוץ הר הבית כדי לקדם את חזון מלחמת גוג ומגוג; ועד "נוער כהנא" החדש, שמעורבותו ברצח בכפר דומא ידועה לשב"כ. כל אלה היו והינן קבוצות של קנאים יהודים בעלי תפיסות רדיקליות, וכולן היוו מיעוט אידיאולוגי בתוך הציבור היהודי אותו התיימרו לייצג, שזיהה אותן כפוגעות באינטרסים החברתיים שלו. המקרה של הסכינאים הפלסטינים, לפחות לעת עתה, אינו שונה, וגם לו היה, האם היה עלינו לזעוק את זה בראש חוצות כפי שעשה רביד, או שהיה עלינו לפעול ע"מ לגרום למיעוט הרציונלי-פוליטי להפוך לרוב?

יומיים לפני השיחה עם ברק רביד, פרסם אבי יששכרוף שמנגנוני הביטחון של הרשות סיכלו 100 פיגועים בחודשיים שעברו מתחילת הפיגועים בראשית אוקטובר, ע"פ עדותם של הפלסטינים. בין אם נתון זה מדויק, ובין אם לאו, הוא מצטרף ללא מעט סימנים אחרים המעידים על הרצון והמוכנות של אבו מאזן להוות גורם הנלחם בגל הנוכחי, גם אם הצורך לא לאבד לגמרי את הלגיטימציה הציבורית מאלץ אותו להימנע מגינוי חלק מהפיגועים, ולומר שהם נובעים מייאוש. עוד גורם "שולי" המעיד על טעותו של רביד הוא צה"ל, שהציע לספק נשק למנגנוני הביטחון של הרשות כחלק מההתמודדות עם גל הטרור, ובכך גילה דעתו כי ראוי ליצור הפרדה בין הטרוריסטים לציבור אותו הם מתיימרים לייצג. נראה שהתומכים היחידים בגל הטרור העכשווי הם החמאס והפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, שבינתיים הוצאה מחוץ לחוק. ראש הפלג, ראא'ד סלאח, טען ש"ההחלטה נקבעה בין קרי ונתניהו וקשורה אליה אישיות ערבית מוכרת". לא אתפלא אם אישיות זו היא אבו מאזן, ועניין זה ייחקר בהמשך.

אותם פורעים צעירים ציינו לא פעם, שמטרתם להפיל את אבו מאזן. האם אנחנו חוזים ביציאה המונית של הציבור הפלסטיני לרחובות בעקבות אותם צעירים? בינתיים לא ממש. נראה שגם הם מודעים לעובדה שהסכינאות מונעת מהם להתקדם לעבר הישג מדיני בדרך פוליטית. עלינו להיזהר מגזענות – כפי שאנחנו מבינים את הסכנה בקנאות הטרור היהודי, כך גם מבין הפלסטיני הממוצע את התוצאות ההרסניות של "נציגיו" הקנאים. גם מנאיביות יש להימנע, שכן ברור שההבדל בינינו הוא שאנחנו חיים בדמוקרטיה, הרואה בביקורת חלק ממנהל תקין של המשטר, ואילו הפלסטינים חיים בחברה מתפתחת, בעלת דפוסי שיח אחרים, ולכן ביטוי פומבי לדעתם משמעותו סכנת חיים. לכן נשמעים משם בעיקר הקולות הרדיקליים, אך העובדה שרוב הציבור נותר עומד מנגד, מעידה על הבנתו את האינטרס שלו במניעת "חומת מגן" שנייה.

גם מבחינה מספרית אין מה להשוות בין מספר עשרות צעירים עם סכינים, לעשרות ומאות האלפים שהשתתפו באינתיפאדות. ההמון לא יוצא בעקבות צעירים אלה, וגם לו יצא, שום תסריט כזה לא יכלול משהו שמזכיר את חמישה עשר ארגוני הטרור הערפאתים שמיררו לנו את החיים בתחילת האלף הנוכחי, וקידמו את אותה ריאקציה שמקדמים הנוער הסכינאי של היום. הם לא יכולים לפעול בדרך בה פעלו אז גם לו היו רוצים, כיוון שאבו מאזן ביטל את כל ארגוני הטרור שבנה ערפאת והחליף אותם בתשעה גדודים שהתאמנו על אדמת ירדן במימון אמריקאי. בנאומו בטקס הסיום של הקורס, הדגיש אחד הקצינים שמטרת הכח אינה לתקוף את ישראל, אלא לשמור על שלטון החוק ועל ביטחונם של הפלסטינים הקורס בפני המסיימים החדשים,  הנה קטע מנאום של בוגר הקורס בשיחה עם המסיימים החדשים.

זה, בניגוד לדברי רביד, הקו הרשמי של התנועה הלאומית הפלסטינית. העובדה שהתנועה הלאומית הפלסטינית בראשות אבו מאזן זנחה את הטרור, בונה ערים חדשות תוך הגנה מספסרות ושמירה על מחירים נמוכים, שומרת על מערכת פוליטית מסודרת (לא מושלמת, אבל קיימת – לא עניין של מה בכך לאור המצב בשאר מדינות ערב) ויוצרת מעמד ביניים משכיל (שעליו העיד לא אחר מאשר ברק רביד עצמו, שהדגיש שהלאום עם אחוז המשכילים הגבוה ביותר בקרב הלאומים הערביים הוא הלאום הפלסטיני) – מעידה על הפער העצום בין הסכינאות המדוברת לשאיפות הלאומיות של העם הפלסטיני ומדיניותם של מוסדותיו הרשמיים. הסכנה החבויה בזיהוי הטרוריסטים כמייצגים של התנועה הלאומית הפלסטינית היא צביעתה כולה בצבעי הטרור, שאין אלא לגזור מכך ש"אין עם מי לדבר". כפי שניסיתי להסביר להלן, מדובר במצג שווא המשחק לידיהם של אדריכלי הטרור, המעוניינים להטעות את הציבור הישראלי. נתניהו הרחיק עד שקר גס אודות חאג' אמין אל חוסייני, כשטען שלאחרון האחריות על היוזמה של "הפתרון הסופי" הנאצי, בניסיונו להכתיר את הטרוריסטים כמייצגים הרשמיים של ההתנגדות. רביד, נקווה שלא במתכוון, עשה בדיוק את אותו הדבר.

לכן, עמדה ראויה יותר אותה אני מציע למשמרת הצעירה לאמץ, צריכה להיות זיהוי הטרור כניסיון של הריאקציה הפלסטינית לחזק את נתניהו במאבק מול הרצוג, לחייב את אבו מאזן להקצין את הרטוריקה שלו כך שנתניהו יוכל להציגו כלא רלוונטי, ולסכל כל אפשרות של חזרה למו"מ. זיהוי כזה אמור להוביל למסקנה שיש לתמוך בכל אלמנט פוליטי, בארץ ובכלל, שפעולותיו – גם אם אינו מודה בכך בפומבי – מחזקות את מחנה אבו מאזן בתוך הציבור הפלסטיני. בנוסף, יש לשלול את הטענה שהטרור מייצג את הלאום הפלסטיני, ראשית בשל העובדה שהיא אינה נכונה; שנית, מפני שלא היינו רוצים שיזהו את מפגעי כפר דומא (ואין ספק שיש להם גב ימני) עם השאיפות הלאומיות שלנו; ושלישית כי המסקנה הנגזרת מכך משחקת לידיו של נתניהו.

 

אבו מאזן

רביד לא חסך שבטו מהמנהיג הפלסטיני, והכל כמובן בשם ערכי "הדמוקרטיה" "והנאורות". הוא טען שאבו מאזן כבר מזמן לא רלוונטי, שקיומו רק מנציח את הסטטוס קוו ושאופן שלטונו הלא דמוקרטי הוא כשל מוסרי. טענות אלו אף הן לדעתי חסרות בסיס ומטעות. למה התכוון המשורר באמרו "לא רלוונטי?" אם בשל גילו, יש לזכור שעבדאללה הסעודי ניהל את מדינתו עד גיל 90. לא צריך ללכת רחוק, גם לנו יש אחד כזה, שבנה את אשכנזי כמנהיג אלטרנטיבי למפלגת העבודה מכס הנשיא בסוף העשור התשיעי לחייו. נשיא מצרים, בהציעו להחזיר את אבו מאזן לרצועה, חשב שאבו מאזן רלוונטי. ציפי לבני, בפגישתה איתו בלונדון בניגוד לעמדת ראש ממשלתה, חשבה שהוא רלוונטי. הניסיונות הבלתי פוסקים של האופוזיציה הדחלאנית או זאת החמאסית לערער את מעמדו מעידים בעצמם על היותו רלוונטי מתמיד. הטענה שהוא מנציח את הסטטוס קוו גם היא אינה נכונה. אבו מאזן, שכאמור, חיסל כמעט לחלוטין את הטרור, הקים מנגנוני ביטחון המשתפים פעולה עם ישראל נגד הטרור, קידם בניית עיר חדשה ובנה את מעמד הביניים המשכיל בעולם הערבי (כך רביד) – נתקל בקיר ברזל בדמות אובמה, נתניהו ומשעל, שעושים הכל ע"מ להחליפו. אובמה עם הצהרותיו על אי הסיכויים להתקדם במו"מ, ויתורו על פרוגרמת שתי המדינות, תמיכתו בציר קטאר-טורקיה ותכניתו למנות ממשלת אחדות בראשות משעל, ברגותי ורג'וב; נתניהו עם ההתעקשות לשמר את שלטון החמאס ברצועה, בצירוף מסע הסתה ושקרים נגד המנהיג הפרוגרסיבי ביותר בתולדותיהם של הפלסטינים; ועל משעל אין סיבה להרחיב. למרות שלושת אלה, אבו מאזן פועל למען שינוי הסטטוס קוו במישור הלא אלים היחיד שנשאר לו – האו"ם. בנוסף, הוא כבר הוכיח מול אולמרט שאינו מעוניין בהמשך הסטטוס קוו.

ובאשר לשאלת הדמוקרטיה. זו כידוע מתאפשרת רק בקרב עמים המסוגלים להחזיק אותה, היינו, בקרב עמים שיש בתוכם מעמד ביניים רחב ומשכיל ומעמד פועלים מאורגן במידה כזאת או אחרת, המסוגלים לבקר את השלטון באמצעים דמוקרטיים, לנהל תרבות שיח, להיות סובלניים כלפי מיעוטים וכו'. שימוש במוסר אבסולוטי מול אבו מאזן – ללא התייחסות להקשר בו הוא פועל, ולעובדה שהוא עומד בראש תנועה שיצאה זה מכבר מהמגף הקולוניאלי, ושבניגוד לעם היהודי, אנשיה לא עברו את הרנסאנס, המהפכה התעשייתית, ההשכלה, העיור והאמנציפציה – עושה לו עוול ומובילו למסקנות שגויות. רביד נגח במנהיג הפלסטיני על ש"קיצץ" (כלשונו) את ראשם של מתנגדיו, אך שכח להזכיר לאיזה כיוונים חשוכים הם מעוניינים להחזיר את תנועתו, במסגרתם קוצצים את ראשי המתנגדים גם כפשוטו. טענותיו מזכירות את מדיניות אובמה כלפי מצרים, שהטיל עליה אמברגו לאחר הפיכת א-סיסי בטענה פסבדו-מוסרית לפיה יש "לכבד" את החלטת הרוב להעלות את האחים המוסלמים לשלטון, גם במחיר של ביטול ההישגים הסוציאליים של המצרים ב-60 שנה האחרונות, תוך הפיכת מצרים לגב האידיאולוגי-פיננסי של הטרור הסוני על שלוחותיו. במילים אחרות, מי שלא רוצה את אבו מאזן כדיקטטור, יקבל את חאלד משעל כדמוקרט. איזה דמוקרטיה אתם שואלים? ראו ערך עזה 2007-2015.

כוחנו בזכותנו לבחור. ייתכן ואנו עתידים לעמוד בצמתים לא פשוטים, כמו האם להצטרף לממשלת נתניהו, האם לחבור עם ליברמן נגד נתניהו או האם לתמוך בדמויות ביטחוניות שונות כעמוס ידלין, בני גנץ, גבי אשכנזי או יובל דיסקין, העתידות אולי להתדפק על דלתנו בקרוב. שיפוט לא נכון של המציאות, כפי שהפגין בחלק מדבריו רביד, עלול להביא אותנו לקבל החלטות שגויות, שישחקו דווקא לידיהם של אדריכלי ומנציחי הסכסוך. במאמר זה ניסיתי לאתגר מעט תיאורי מציאות ומסקנות אותם מצאתי שגויים, לשם התמודדות מושכלת עם אתגרי העתיד.

* הכותב הוא חבר חוג "תלמים" ומדריך במוזיאון הפלמ"ח

נערך על ידי רביב נאוה
תגיות: , , , , ,

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.