מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
פתיחה לשמאל
גם בימים קשים אלה, ואולי דווקא בימים קשים אלה, חובה על אנשי השמאל לתת את הדעת ולכוון את המאמצים לא רק לנעשה בטווח הקצר, אלא גם לטווח הארוך. לא רק לקוות שגל הטרור הנוכחי יחלוף, אלא גם ובעיקר לחשוב ולתכנן כיצד מתקנים את החברה והמדינה מיסודם וכיצד מגבשים כוח שיחתור לסיום הכיבוש ויביא להשגת מטרה זו
מאת: אורי יזהר
1. זה שמאל זה?
תחת ממשלתו הרביעית של נתניהו גולשת ישראל במדרון תלול למצב של מדינה קלריקלית, לאומנית ומבודדת. בתחום החוץ והביטחון, לצד השקט היחסי בגבולות, אנו רואים את המשך הכיבוש וההתעמרות בפלסטינים ואת גל הפיגועים בירושלים ופעולות התגמול הדרסטיות של כוחות הביטחון. מחוצה לנו. כמו כן אנו מוצאים את סכנת הבידוד המדיני גוברת עקב העימות המיותר עם ארה"ב על הסכם המעצמות עם איראן ואת העימות עם האיחוד האירופי על הכוונה להמשך הבנייה בהתנחלויות, את התעצמות תנועות החרם נגד ישראל ואת הקיפאון המדיני שלעיתים מסווים אותו במגעים שאינם מובילים לשום מקום.
בתחומי הפנים, לצד כלכלה יציבה יחסית והתפתחות מדעית וטכנולוגית מרשימה, אנו מוצאים את המשילות הלקויה, את הפארסות של המינויים הבכירים (נגידת בנק ישראל, מפכ"ל המשטרה), את ההתנהלות השערורייתית בפרשת מתווה הגז, את התכווצות החינוך הממלכתי והישגיו הלא מרשימים, את בתי החולים הציבוריים הצפופים וקיפוח הפריפריה בתחום הבריאות, את הריסתו של דואר ישראל למען ההפרטה הקדושה, את מחירי הדיור הגבוהים, את המשך הריסתה של מדינת הרווחה והנצחת הפערים והעוני, את משבר החקלאות ומצוקת החקלאים, את התפשטות השחיתות בצמרת, את התגברות הלאומנות והגזענות, את ההתבטאויות וניסיונות החקיקה האנטי-דמוקרטיים מצד אנשי הימין בכנסת, את המגמה לחיסול השידור הציבורי הבלתי תלוי למען האינטרסים הפוליטיים של נתניהו והימין, את השתלטות האורתודוקסיה על עמדות השפעה ושליטה בחברה האזרחית ובצה”ל, את משוגעי הר הבית נעים מהשוליים אל המרכז הציבורי, ועוד ועוד.
כדי להטות את מהלכה הנוכחי, השלילי והמסוכן, של ישראל אל הכיוון הנכון חייב להתקיים שמאל חזק שיהיה הכוח המוביל בישראל. כיום, כפי שאראה בהמשך, אין שמאל כזה. שמאל ישראלי אמיתי חייב לחתור בעת ובעונה אחת לשלושה יעדים: כינונה של מדינת רווחה אוניברסלית ברוח סוציאל-דמוקרטית, סיום הכיבוש דרך הסדר עם הפלסטינים ושמירה על הדמוקרטיה ושכלולה. בשמאל הקיים אין אף גורם שמעמיד לפניו הלכה למעשה את שלושה היעדים הללו בדרגת חשיבות שווה. מפלגות המרכז האמורפיות ומטושטשות הזהות והאידאולוגיה אינן מסוגלות מעצם טבען, למרות יומרותיהן, להביא למפנה הדרוש למדינה.
השמאל, יחד עם מה שמכונה מרכז, הם כיום מיעוט בציבור היהודי בישראל. הם מבוססים ברובם על מה שמכונה "השבט הלבן", אנשי המגזר הוותיק והמבוסס האשכנזי ברובו. ואילו רוב המזרחים, הדתיים לסוגיהם ודוברי הרוסית ובניהם מצביעים עבור מפלגות ימניות – הליכוד, הבית היהודי, המפלגות החרדיות, מפלגתו של ליברמן ומפלגתם של אלי ישי וברוך מרזל שכמעט עברה את אחוז החסימה. לאלה יש רוב בכנסת ובציבור היהודי. גם עבור לפיד הצביעו בעיקר אנשי "השבט הלבן". עבור כחלון הצביעו ככל הנראה אנשי ליכוד מאוכזבי נתניהו שחששו לעבור אל השמאל או אל לפיד. כחלון נראה להם כליכוד מרוכך. שינוי מאזן הכוחות הפוליטי מחייב חדירה אידאולוגית ופרוגרמטית לעומק המגזרים המנוכרים לשמאל, והעברת מספר גדול של מצביעים מהימין למרכז ולשמאל. השמאל והמרכז של היום אינם מסוגלים לזה ומעבר כזה אינו נראה באופק. בין השמאל לרוב הציבור היהודי בישראל קיים בקע חברתי-תרבותי שהשמאל אינו מצליח לגשר עליו.
לשמאל הקיים אין הנהגה ראויה לשמה ואין לו אסטרטגיה מתאימה להשגת המטרה הפוליטית. רוב אנשי השמאל למיניהם אינם מפנימים שהנאורות בישראל נמצאת בנסיגה היסטורית, רב ממדית. הם ממשיכים לעסוק כל אחד בשלו, במערכות מבודדות או קטנות וסבורים שלעולם חוסן. הם טועים. במצב העניינים הזה עלול להגיע היום בו גם פעילויות אזרחיות תמימות לכאורה, קל וחומר מאבק על זכויות יסוד דמוקרטיות, תיחשבנה לשמאלנות מסוכנת. הם מנהלים קרבות מאסף מבלי להבחין במגמה ההיסטורית. גם אם הם מנצחים בקרב מסוים, הם (אנחנו) הולכים ומובסיםו במלחמה.
מול הנחישות הפוליטית והאידאולוגית של הימין מפגין השמאל רפיסות פוליטית ומבוכה אידאולוגית באשר לדרך בה ישנה את המדיניות וההתנהלות של ישראל. השמאל הקיים נאבק נגד הסימפטומים יותר מאשר נגד שורשי המגמה הריאקציונית המוליכה כיום את ישראל. לרבים מאנשיו השמאל חשוב מה יאמרו וכיצד יתקבלו דבריהם בקרב חבריהם בתקשורת וברשתות החברתיות, יותר מאשר מה יהיו התוצאות הממשיות של דבריהם. במשפט אחד: זהו שמאל אקספרסיבי ולא אפקטיבי.
אחד המלכודים של השמאל הישראלי הוא פיצולו בין שתי מגמות: שמאל כלכלי-חברתי ושמאל מדיני-דמוקרטי. אין בשמאל אף גורם בעל כוח פוליטי שמאחד את שתי המגמות האלה, יודע לקשר בין שתיהן ולרכוש למגמה המאוחדת תמיכה גדולה. רבים במה שמכונה 'שמאל' פוזלים למרכז הפוליטי שהוא מעצם טבעו, כאמור, אמורפי בעל זהות מטושטשת וחסר דרך; אלה מפלגות פארווה שאינן מסוגלות להביא לפתרון אף אחת מבעיות היסוד ישראל בפנים ובחוץ.
מפלגת העבודה אינה מפלגת שמאל של ממש, אם כי יש בה לא מעט אנשי שמאל חברתי ומדיני. זוהי מפלגה מבולבלת, שלא יודעת מה היא ומי היא ומי ינהיג אותה; מפלגה שאינה יודעת מה היא רוצה חוץ מלחזור לשלטון רכובה על כישלונות ומחדלי ממשלת נתניהו; מפלגה שחלק מהנהגתה, עם הרצוג בראש, פוזל אל המרכז וכל הנהגתה משדרת בינוניות. במקום אידאולוגיה יש בה מזה עשרות שנים מחנות שמתלכדים סביב אישיות זו או אחרת מסיבות אינטרסנטיות. מחנות אלה מקיימים מדי פעם התמודדויות סרק שאינן מקדמות את המפלגה לשום מקום ורק מכלות את מעט האנרגיות שנשארו בה, כמו ההתמודדות על תפקידין במפלגה או על תפקידים במוסדות אחרים כמו ההתמודדות על תפקיד יו"ר הקק"ל שהתקיימה לא מזמן. יש במפלגת העבודה פרלמנטרים חרוצים אבל אין בה אף אחד או אחת שקורצו מחומר של ראשי ממשלה, שמתרוממים למעלת מנהיגות אמיתית, כזו שמעניקה משמעות ומגייסת תמיכה רחבה מהמגזרים שאינם תומכים בה באופן מסורתי. מה גם שרשימת המחנה הציוני של היום כוללת בתוכה גם את 'התנועה' של ציפי לבני, מפלגה ליברלית שיש בה סוציאל-דמוקרט אחד, שגם הוא, כמו מנהיגתו, מהמדלגים בין מפלגות. הקמת הרשימה המשותפת עם לבני הוסיפה כוח למפלגת העבודה בבחירות האחרונות, אבל לא בטוח שבטווח הארוך היא תצא נשכרת מחיבור זה. גם איחוד אפשרי בין שתי המפלגות האלה, עליו דיברו לאחרונה, לא יוסיף לה כוח. הוואקום המנהיגותי בשמאל מפנה את הדרך למתאגרף במשקל קל שכוחו בפיו, יאיר לפיד, שרץ בשטח, עושה קולות של ראש ממשלה בדרך ובינתיים מצליח לא רע.
מרצ היא מפלגת שמאל מדיני ודמוקרטי. היא עוסקת לא מעט גם בחקיקה חברתית אבל התחום הכלכלי-חברתי אינו מהווה מרכיב חשוב בדימויה הציבורי. זוהי מפלגה שמקרינה אליטיזם, משפחתית ומאוהבת בעצמה, פעילה בעיקר במרכז ונעדרת כמעט לגמרי מהפריפריה, שנחשבת על ידי המגזרים התומכים בימין כ"אוהבת ערבים" וכמגינה על מסתננים מאפריקה יותר מאשר דואגת לתושבי דרום תל אביב. בבחירות האחרונות קיבלה מרצ 5 מנדטים, במידה רבה בזכות קמפיין ה"געוואלד" שניהלה, בו קראה להצביע עבורה כדי שלא תרד מתחת לאחוז החסימה. לא בטוח שה"פטנט” הזה יפעל למענה גם בעתיד. לאחרונה נבחר בה מזכ"ל חדש, הח"כ לשעבר מוסי רז, אבל לא צפוי שינוי משמעותי בצביונה של מרצ וסימן השאלה על עתידה עדיין ממשיך לרחף מעליה.
הארגונים החברתיים, התנועות למיניהן, העמותות השונות – כולם עושים דברים טובים, אבל מוביליהן מטפחים את חלקות אלוהים הקטנות שלהם, שומרים עליהן מכל משמר ומתגדרים בהן. אנשים אלה אינם מסוגלים ו/או אינם מעוניינים לעצב אסטרטגיה פוליטית של בניין כוח שיהיה הכוח המוביל. הם מתמקדים במיקרו ופעילויותיהם אינן מצטרפות יחד לשינוי חברתי כולל, אלא מקזזות במקצת את עוולות הקפיטליזם הישראלי ו/או מנהלות מלחמת מאסף נגד המגמות האנטי דמוקרטיות. קל וחומר כאשר חלקן הגדול מצהירות שהן אינן פוליטיות ומתרחקות מפוליטיקה. כך גם הפעילות החיובית של חברי כנסת המוגדרים חברתיים. תיקוניהם אינם מביאים לשיפור חברתי כולל ואינם עוצרים את המשך משטר ההפרטה המנוון את השירות הציבורי. חשיפת מחדלים ושחיתויות כל פעם במקום אחר מובילה לעיתים לתיקונים חלקיים שהם כמו טלאים על שמיכה מתפוררת. כל אלה גם אינם מביאים תוספת אלקטורלית לשמאל.
העיסוק בחלקות אלוהים הקטנות מביא רבים להדחקת הסכנות הגדולות המאיימות על ישראל (לא אלה שנתניהו מצביע עליהן) – המשך הכיבוש, עליית פאשיזם או משטר פוטיני – לאומני-אוטוריטארי והשתלטות מונופולים דורסניים על הכלכלה והחברה, תוך חיסול כמעט מלא של הדמוקרטיה הישראלית. התנגדות אפקטיבית למגמות אלה לא תבוא משביעות רצון עצמית של אבירי המיקרו כפי שהיא מופגנת ברשתות החברתיות, אלא מפוליטיזציה של החברה האזרחית, מיצירת תודעה פוליטית כוללת, הרואה את כל הסכנות ומכינה להן תשובות אמת.
2. חיפושים שלא יביאו לשינוי
מצב החברה והמדינה מניע רבים לחפש דרכים לשיקומם, כל אחד לפי אופיו ומסורתו. יש מי שסבורים שהישועה תבוא דרך תיקון השיח הציבורי, יש מי שמתמסר לפעילות חברתית, יש ארגונים הנאבקים נגד הכיבוש, ויש מי שמבקש לתקן את המערכת הפוליטית. קואליציות של ארגונים מסוגים שונים נוצרות ומתפרקות מבלי להשיג הרבה. השטח רוחש פעילות מחשבתית וחברתית שאינה מתלכדת לאפיק פעילות אחד והשפעתה על המציאות אינה גדולה. רוב המנסים לתקן, אם בדיבור ואם במעשה שייכים לשמאל ולמרכז והמסרים שלהם אינם מגיעים לתומכי הימין.
אחת ההצעות המבקשות ליצור כוח פוליטי אלטרנטיבי לימין היא יצירת חזית של השמאל הציוני עם הרשינה הערבית המשותפת. עם כל הכבוד למפלגות הערביות, ההכרעה הפוליטית על עתיד המדינה תיפול בציבור היהודי, שמהווה את הרוב הגדול במדינה. למפלגה שאינה מזוהה כציונית אין כל סיכוי לצבור תומכים רבים בציבור הזה. חד"ש, המגדירה עצמה כמפלגה יהודית-ערבית היא בפועל מפלגה ערבית לאומית עם תוספת לא גדולה של יהודים. היא אינה מפלגה ציונית אבל גם לא אנטי ציונית. חד"ש משלימה עם קיום ישראל כמדינת העם היהודי אם כי אינה מכירה בכך באופן רשמי. לכן היא יכולה להיות שותפה לשמאל ציוני גם בהקמת ממשלה. אבל כל עוד היא מחוברת ברשימה משותפת עם מפלגת בל"ד השוללת את קיומה של ישראל כמדינת העם היהודי, שותפות עמה בהקת ממשלה אינה באה בחשבון.
הצעה נוספת היא יצירת קואליציות בין גופים שונים על מנת להרחיב את השורות ולצבור יותר כוח פוליטי. הבעיה עם ההצעה זו היא שהגופים המיועדים להתחבר לקואליציות הללו הם רובם ככולם שייכים לשמאל המדיני ומאוישים על ידי אנשי "השבט הלבן" שממילא מצביעים עבור מפלגות השמאל והמרכז. חדירה למגזרים המנוכרים לשמאל אין כאן. דוגמה לאסטרטגיה פוליטית שלא תוביל אל היעד הנכון ניתנה על-ידי ראשת מרצ, ח"כ זהבה גלאון, במאמרה “מרצ כאן כדי להישאר", (“הארץ" 28.7.15) בתגובה על הידיעות והמאמרים המדברים על התחסלותה האפשרית של מרצ כמפלגה עצמאית. גלאון מציעה יצירת שיתופי פעולה עם הרשימה המשותפת, המחנה הציוני, ו/או תנועות וארגוני החברה האזרחית במטרה ליצור חזית רחבה שתביא להפלת שלטון הימין. אסטרטגיה זו אינה חורגת מגבולות המגזרים המסומנים כמרכז-שמאל, לא חודרת לקהלים חדשים ואינה מתווה כל דרך להפיכת השמאל לכוח הדומיננטי בישראל. זה "עוד מאותו דבר" בערבוב קצת שונה של התבשיל.
יש מי שתולה את תקוות השמאל בהצגת פרוגרמה סוציאל-דמוקרטית מובהקת במגמה לכונן מחדש את מדינת הרווחה האוניברסלית, המקיימת תעסוקה מלאה, מעורבת בכלכלה ומספקת שירותי רווחה ברמה נאותה לכל אזרחיה. אין ספק שזו מטרה ראויה מאד, אבל ללא חיבור רציני למגמת סיום הכיבוש וללא התחשבות בזהות המגזרית כגורם פוליטי משמעותי, היא לא מספיקה כדי ליצור כוח פוליטי דומיננטי. במילים אחרות, לא תתקיים בישראל מדינת רווחה אוניברסלית ברוח סוציאל-דמוקרטית כל עוד קיים הכיבוש השואב אליו משאבים רבעם ומאיים על הדמוקרטיה הישראלית. הפרוגרמה הסוציאל-דמוקרטית היא תנאי הכרחי, אבל לא מספיק ליצירת כוח פוליטי מכריע. מה שאני מכנה "האסטרטגיה של העובד הסוציאלי", – כפי שנקטו בה מחוקקים חברתיים דגולים כיאיר צבן, רן כהן, תמר גוז'נסקי ואחרים' – נכשלה קשות במישור האלקטורלי. הנעזרים לא גמלו לעוזרים בקלפי.
יש בשמאל מי שסבורים שבאמצעות תכניות פעולה מפורטות וניירות עמדה מלומדים יצליחו לשבור את תקרת הזכוכית החוסמת את דרכו של השמאל אל המגזרים המנוכרים לו. הלוואי והיו צודקים, אבל המסרים המועברים בדרך זו אינם מגיעים אל הציבורים המיועדים אלא נשארים נחלת קבוצות מצומצמות במקרה הטוב או נטמנות במגרה במקרה הנפוץ. השמאל זקוק, כפי שאראה המשך, לחזון שידבר אל מרבית הישראלים וינוסח כמסמך עקרונות תמציתי ולהנהגה שתשכנע רבים בנכונותו ובכנותה; חזון שיאמר את הנכון והנחוץ ולא ייתפס כעוד אמצעי להבטיח שלטון של אליטות וותיקות.
מכיוון אחר באה הבעת התקווה שבמהרה בימינו יקום לנו ביטחוניסט שמאלי שיתייצב בראש המחנה ויובילו אלי ניצחון בבחירות ולהקמת ממשלה שתפעל בנחישות להשגת הסדר מדיני. בשלב זה, האיש אליו נשואות עיניים רבות הוא הרמטכ"ל לשעבר רא"ל (מיל.) גבי אשכנזי. זו בהחלט הצעה רצינית, אבל קודם כל על אשכנזי להשתחרר לחלוטין מפרשת הרפז וספיחיה, שתיק החקירה נגדו ייסגר מחוסר אשמה ולא מחוסר ראיות. כל עוד תרחף מעליו עננה כלשהי הימין ינפח אותה לממדים גדולים ויעמיד בספק את יכולתו להוביל את המחנה לניצחון גדול שרק הוא יאפשר מהלכים נחרצים למען הסדר. בנוסף, הציבור הישראלי עדיין לא שמע מפורשות מפי אשכנזי מהן עמדותיו המדיניות המובהקות. שלישית, המוביל צריך להיות בעל תכונות אישיות שמאפשרות עבודת צוות במסגרת מפלגה. אשכנזי מורגל במסגרות היררכיות בהן ניתנות פקודות שיש לבצען. מיוחסות לו גם תכונות של הקפדת יתר על כבודו, שמירת טינה ונקמנות. עם תכונות מעין אלה לא תחזיק מעמד במנהיג של מפלגת שלטון שמאלית. כבר היה לנו ניסיון עם גנרל מעוטר בעל אישיות פרובלמטית, והתוצאות ידועות. אדם אחד, ויהיה מוכשר ככל שיהיה אינו יכול לשקם מפלגה או מחנה פוליטי לבדו. דרושות גם קבוצה מנהיגה ושכבה רחבה של פעילים הפועלים יחד באמון הדדי ומחויבים למימוש הפרוגרמה. שכבה כזו עדיין אינה קיימת בשמאל.
3. על האסטרטגיה של בניין הכוח
ההכרעות הקובעות את מצבה וגורלה של ישראל נופלות בממשלה ובכנסת. עם כל הכבוד לכל הגורמים הפעילים במסגרת החברה האזרחית, וגם למערכת המשפט המושמצת שלא בצדק, הם אינם הקובעים אם ישראל תמשיך "לנהל" את הסכסוך ולסבול מנזקיו המצטברים או תחתור לסיומו, ואם ישרור כאן צדק חברתי או שהקפיטליזם הבלתי מרוסן ימשיך לכבוש טריטוריות חברתיות וכלכליות באמצעות ההפרטות הרבות. החברה האזרחית ומערכת המשפט יכולים לתקן פה ושם ולשמור על זכויות אדם ואזרח אבל לא לשנות את תחומי מדיניות החוץ והביטחון, הכלכלה והחברה, כפי שעתידה של ישראל מחייב. כדי לתקן מן היסוד דרושים שני תנאים המשולבים זה בזה ומסייעים זה לזה – הגמוניה אידאולוגית וכוח פוליטי חזק. וכפי שאמרתי לעיל, לשמאל אין כיום הגמוניה אידאולוגית וכוחו הפוליטי אינו מספיק כדי להביא את השינוי.
כשמדובר על אסטרטגיה פוליטית יש להבחין בין אסטרטגיה של שימוש בכוח פוליטי לאסטרטגיה של בניית כוח פוליטי. תנועת העבודה, בהיותה בשלטון ידעה לנהל אסטרטגיה של שימוש בכוח הפוליטי, אבל לא הייתה מודעת לצורך, ולא ידעה כיצד, לנהל במקביל גם אסטרטגיה של בניין הכוח, כלומר של התחדשותו המתמדת. כוח פוליטי שאינו מחדש את עצמו, שהמשתמשים בו אינם יודעים כיצד לרכוש כל פעם מחדש את אמון הציבור, הולך ונשחק עד לאבדן השלטון, כפי שקרה לתנועת העבודה.
השמאל צריך להכין את מתקפת הנגד הפוליטית המכרעת. תנאי הכרחי לכך הוא להציב אלטרנטיבה אידאולוגית ופרוגרמטית כולל וברורה לדרכו של הימין ולהתוות אסטרטגיה של בניין הכוח. לשם כך נחוצה הנהגה בעלת שיעור קומה שיודעת לגבש סינתזה חדשה, לא לחזור וללעוס חומר לעוס. כאמור, ניצחון השמאל במערכה על עתיד ישראל מותנה בחדירה לעומק המגזרים המנוכרים לו – המזרחים המסורתיים, הדתיים הלאומיים המתונים (האורתודוקסיה המודרנית וחלק מהמעמד הבינוני הדתי-לאומי) ודוברי הרוסית,(בעיקר בקרב הדור הצעיר). החדירה של השמאל הקיים למגזרים אלה היא כיום מוגבלת.
האסטרטגיה של בניית הכוח צריכה להביא בחשבון כי הפוליטיקה הישראלית היא כיום בעיקרה פוליטיקה של זהויות. במילים אחרות, ההזדהות וההשתתפות הפוליטית נעשות על פי הזהות החברתית-תרבותית. ההשתייכות המעמדית חופפת לעיתים זהות זו, אם כי לא באופן מלא, כמו אצל המזרחים המסורתיים, הדתיים הלאומיים ו”השבט הלבן”, ולעיתים אינה חופפת כמו במקרה של החרדים האשכנזים וערביי ישראל. מכל מקום, גם המצב המעמדי, ברוב המקרים, בא לידי ביטוי באמצעות סימנים וסמלים שיוכיים כמו מוצא לאומי ועדתי. המזרחים המסורתיים עובדי הצווארון הכחול ועובי הצווארון הלבן בדרגים הנמוכים מזהים עצמם כמזרחים יותר מאשר כאנשי מעמד העובדים. לכן רטוריקה מעמדית לא תשנה את הזדהויותיהם הפוליטיות. במאבקיהם לשיפור מצבם הכלכלי וההשכלתי הם מופיעים כאנשי פריפריה ועדה, ו/או עובדים בתעסוקות מסוימות, ולא כאנשי מעמד העובדים. סולידריות מעמדית אינה התופעה הדומיננטית במאבקים החברתיים בישראל. אנשי "השבט הלבן", לעומת זאת, מזהים את עצמם כמעמד בינוני, אבל מזדהים עם מפלגות ומנהיגים הבאים מאותה סביבה תרבותית (ע"ע יאיר לפיד בבחירות 2013).
הניכור של המזרחים המסורתיים מהשמאל נובע בעיקרו מזיכרון חבלי הקליטה של העלייה הגדולה מארצות ערב, צפון אפריקה ואיראן, וכן מהתחושה של התנשאות תרבותית אשכנזית על פני המזרחים. התמיכה בימין נובעת גם ממספר גורמים נוספים: מדיניות ההפחדות של נתניהו הפורטת על נימי החרדות של הישראלי המצוי מפני איראן ומפני הטרור הפלסטיני. אחד מ"הישגיה" של מדיניות זו הוא ראיית אנשי השמאל כמי שאינם דואגים כהלכה לביטחון המדינה (“ימכרו הכל לערבים”), וזאת למרות התמיכה העקרונית של רוב האזרחים בפתרון שתי המדינות. המסר המדיני של השמאל הוא מורכב והגשמתו בעתיד מותנית בגורמים רבים, פנימיים וחיצוניים, בעוד המסר של הימין הוא פשוט וחד-משמעי ונשען באופו בלעדי על כוחה הצבאי של ישראל. כך מצליח הימין (לאחרונה גם ב"סיועו" של אבו מאזן) לטעת בתודעת רבים בציבור היהודי אי אמון בפלסטינים כפרטנרים לשלום או אף להסדר כלשהו. גם לדיור הזול ולשירותים המפותחים בהתנחלויות כאלטרנטיבה למצוקות ערי הפיתוח יש חלק בתמיכה בימין בפריפריה החברתית והגאוגרפית. גם החשש מפני ירידה בסטטוס החברתי, אם וכאשר תסתיים השליטה הישראלית על הפלסטינים ממלא תפקיד ביצירת התמיכה בימין.
עליית הזהויות המגזריות השונות התרחשה במידה רבה עקב שקיעת הזהות הדומיננטית הצברית-ביצועיסטית-אשכנזית אחרי מלחמת יום הכיפורים, ועלייתן של זהויות אלטרנטיביות שרובן היו קיימות עוד קודם לכן, אבל במעמד משני או שולי: הדתית-לאומית, הלאומנית-חילונית (במקורה רוויזיוניסטית), המזרחית-מסורתית, החרדית-אשכנזית, החרדית-מזרחית, האזרחית זעיר-בורגנית, ובהמשך גם היאפית-קוסמופוליטית וזו של דוברי הרוסית (שהולכת ומיטשטשת עם חילופי הדורות).
מלחמה חזיתית נגד הזהויות המגזריות המנוכרות לשמאל ונגד סממניהן כפי שעשו לאחרונה יאיר גרבוז, עודד קוטלר ואחרים, רק תביא ליתר התבצרות נושאי הזהויות הללו בזהויותיהם ובעמדותיהם הפוליטיות. הדרך להגיע אליהם ולרכוש את אמונם עוברת קודם כל דרך יצירה או חידוש של זהות משותפת על-מגזרית ומכילה. השמאל צריך לטפח את הזהות הלאומית, היהודית-ישראלית, שהולכת ונדחקת מפני הזהויות המגזריות והגלישה לעבר הגדרה דתית של הלאומיות היהודית. יותר ויותר יהודים ישראלית מגדירים ומבטאים לעצמם ולאחרים את זהותם הלאומית באמצעות סממנים דתיים, גם כאשר אינם שומרי תרי"ג המצוות. זהות על-מגזרית זו אינה מיועדת לחסל את הזהויות המגזריות אלא להכיל אותן כזהויות משנה התורמות לתרבות הכללית. הנרטיב שלה צריך לכלול את כל המגזרים של החברה הישראלית, את תרומותיהם לקיום והתפתחות המדינה וכמו כן גם את התרומות השליליות במידה ויש כאלה.
יצירה או חיזוק או חידוש של זהות קולקטיבית אינם מתרחשים כתוצאה של אקט חד פעמי, הצהרה או מלחמה או הכרזת מדינה, וכיו"ב. זהו תהליך שמחייב תפיסת עולם מסוימת, ומערכת פעילויות במישורים שונים שמחזקות זו את זו. זהות העל הישראלית תתחזק על ידי הצגת חזון שמאלי ברור יחד עם הנמקות הנטועות במציאות ומהוות מסר קוהרנטי ופעולות פוליטיות וחברתיות המכוונות להגשמת אותו חזון. ראיית התיקון הכולל של החברה הישראלית ומוסדות המדינה כפרויקט משותף של כולם.
חזון זה יאמר כי ישראל צריכה להיות מדינה דמוקרטית, שוויונית, סולידרית, משגשגת ומעניקה הזדמנויות שוות לכולם וחיה בשלום עם שכניה. זו המטרה האמתית של הציונות ולא להתקיים כאן כגטו חמוש. סטייה מהדרך המובילה למטרה זו מסכנת את התפתחות המדינה ואולי גם את קיומה. השלום הכרחי להשגת כל המטרות הללו. זהו סדר היום הבסיסי הנכון של השמאל. ללא אימצו והנחלתו על ידי הנהגה בעלת שיעור קומה והחבר פעילים גדול המאמין בדרך, צפוי השמאל להמשיך ולשקוע, כפי שהוא עושה זה עשרות בשנים.
4. המסר של השמאל הציוני
רבים מקרב אנשי השמאל הציוני מצויים כיום בדמורליזציה עמוקה ועל סף הייאוש מאפשרות סיום הכיבוש ותיקון החברה והמדינה. הימין שולט והמילה 'שמאל' הפכה לגידוף בפי רבים. אנשי השמאל הם אובייקטים לשנאה והסתה וחשופים לאלימות מילולית קשה ברשתות החברתיות, בכנסים שונים וברחובות. הבערות וגסות הרוח שולטים כיום ברחוב הישראלי, הממשי והוירטואלי וגם בכנסת ומגיעים אפילו לממשלה. הציבור הישראלי ברובו מצוי בהדחקה והכחשה בכל הנוגע לכיבוש ולעוולותיו וכאשר הוא מתייחס למציאות זו הוא מטיל את מלוא האשמה על הפלסטינים ועל השמאל. לכן, דווקא עכשיו, חובה עלינו להרים מחדש את הדגלים, להציע עתיד אחר למדינת ישראל ולטהר את הציונות ממעוותיה ומסלפיה.
נקודת המוצא של הפרוגרמה של השמאל הציוני היא קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. בניסוח שונה: ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ושל כל אזרחיה. נקודה זו צריכה להיות מוצהרת וברורה לכל. בלעדיה אין לשמאל כל סיכוי לחזור ולהיות הכוח המוביל בישראל. עיקרון זה מקובל גם על הימין, אבל מכאן ואילך נפרדות הדרכים. ריבונות אין פירושה בהכרח דיכוי בני עם אחר. לאומיות היא שאיפה להשגה וקיום של ריבונות עבור אנשי הקולקטיב המסוים. לאומנות היא השגת וקיום ריבונות תוך דיכוי של בני עמים אחרים וניצול משאביהם החומריים והאנושיים. לכן, הימין הוא לאומני והשמאל לאומי. לשמאל לא לאומי אין סיכוי בישראל.
הציונות היא תנועת השחרור הלאומי של העם היהודי. בעבר היא הייתה זקוקה לטריטוריה מוגדרת ולתוספת כוח אדם כדי לכונן כאן את הריבונות היהודית. זה קרה במלחמת העצמאות ועם גלי העלייה ההמונית בשנות החמישים וכל העליות שבאו אחריה. כיום (בעצם כבר מזמן) צריכה הציונות לעבור מהשלב של ציונות כמותית לציונות איכותית. ציונות איכותית פירושה תיקון החברה וקידום הפרט. שתי מטרות אלה אינן סותרות האחת השנייה אלא משלימות זו את זו, שכן אין היחיד יכול להתקיים לבדו. כל קיום אנושי הוא קיום בקולקטיב כלשהו וכל קידום פרט יכול להתקיים רק במסגרות חברתיות. השאלה היא רק מהו טיב היחסים בין היחידים באותה חברה – יחסי "אדם לאדם זאב", או יחסי שיתוף פעולה וסולידריות. אין ספק מה צריכה להיות תשובת השמאל לשאלה זו. הסולידריות אינה חייבת מטבעה לבלום את קידומו של היחיד, את התפתחותו ההשכלתית ואת רווחתו החומרית. היא תשים מגבלות על התעשרות בדרכים שאינן הוגנות ותיישם צדק חלוקתי, אבל לא תבלום יוזמות שעשויות לקדם את היחידים ואת החברה כולה עמם, תוך מתן תגמול ראוי, חומרי ואחר ליזמים המועילים.
השמאל צריך להראות כי מדיניותו של הימין מסכנת את קיומה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית ולהציע אלטרנטיבה כוללת למדיניות זו. האלטרנטיבה הפרוגרמטית צריכה להיות תיקון כולל של החברה ומערכות המדינה. מערכות רבות אינן מתפקדות כראוי בישראל. נעשים אמנם ניסיונות תיקון ובחלקם הם גם מצליחים במידה כלשהי, אבל כל אלה הן בבחינת טלאים על שמיכה מתפוררת. החברה משוסעת ומה שמסייע למגזר אחד, לא בהכרח מסייע למגזרים האחרים.
בבסיסה של האלטרנטיבה צריכה להיות חזרה מהמנטליות הקורבנית הרווחת בציבורים רחבים ומהעוינות הגדולה כלפי הערבים כבסיסי הזהות הישראלית, אל אתוס הבניין והיצירה שאפיין את תנועת העבודה בימיה הטובים, אם כי בדפוסים שונים מבעבר. לא הטוריה והטרקטור כמבטאי האתוס המחודש אלא הבנייה החברתית של אדם ריבוני וסולידרי בחברה ריבונית. אדם יכול להיות ריבוני רק במסגרת חברתית. קיום ישראל כמדינתו הדמוקרטית של העם היהודי וכלל אזרחיה הוא הפרויקט של כולנו. כולנו שותפים, בפועל או בכוח ומי שאינו מוכן להיות שותף יקבל את כל הזכויות המגיעות לו כאזרח אבל לא יזכה בכבוד החברתי ובתגמולים החומריים הניתנים למי שתורם..
לשם קיום בסביבה לא ידידותית ובחלקה עוינת דרוש סיום הכיבוש. הכיבוש הוא כמשקולת כבדה המחוברת לגופו של מי שמנסה לצוף במים סוערים ולהגיע לנמל מבטחים. הכיבוש וההתנחלויות עולים כסף רב שחסר לתחומי החינוך, הבריאות והרווחה. חמור מזה, עצם קיןם הכיבוש והעוינות ההדדית הכרוכה בן מסיטה את תשומת הלב, החשיבה והאנרגיות הנפשיות מתיקון החברה לעבר מה שקרוי "ניהול הסכסוך". התנהלותה של ישראל במזרח התיכון חייבת להישען על שתי רגליים – עצמה צבאית ותמיכה מדינית. ההתנהלות הישראלית כיום מסתמכת כמעט רק על עצמה צבאית. נאומי ההטפה והזעם של נתניהו ושאר דוברי הימין אינם משיגים את התמיכה המדינית הדרושה. ארה"ב עוד לא זנחה אותנו, אבל אם נמשיך בדרך הזאת, מי יודע עד לאן נגיע בבידוד.
סעיף מרכזי בפרוגרמה של השמאל המתחדש הוא כינונה של מדינת רווחה אוניברסלית ודחייה מלאה של האידאולוגיה הניאו ליברלית. אפילו ז'בוטינסקי קבע כי לכל אדם מגיעים מזון, מעון, מלבוש, מרפא ומורה. בעברית של ימינו: מזון, קורת גג לכל יחיד ומשפחה, ביגוד, שירותי בריאות וחינוך. לאלה יש להוסיף את התעסוקה המלאה והביטחון הסוציאלי והכל ברמה נאותה שתאפשר לכל אדם למצות ולפתח את יכולותיו ולא לנהל מאבק אינסופי ומתסכל על הישרדות.
הגנה על הדמוקרטיה היא עיקרון מרכזי של השמאל. עיקרון שלטון הרוב וקיום בחירות לכנסת מקובל על הכל, אבל זכויות אדם ואזרח, לפחות אצל חלק מהישראלים אינן מובנות מאליהן כשמדובר בערבים ישראלים ובשמאל רדיקלי. לכן יש להדגיש זכויות אלה כחלק מהותי של כל דמוקרטיה, בין היתר כי הגבלת חופש ביטוי משרתת את השלטון הקיים ומסלפת את ההכרעה הדמוקרטית שאמורה להתקבל בבחירות חופשיות. הדמוקרטיה היא התגלמות ערך השוויון בתחום הפוליטי ולאיש אין זכות להציב יחיד או רבים בעמדת נחיתות, ללא מלוא הזכויות בתחום זה.
מצבן הנוכחי של מפלגות המרכז והשמאל כפי שהוצג לעיל מעמיד בספק את יכולתן להביא להתחדשות השמאל, להנחלת עקרונות השמאל לציבורים שעד כה מנוכרים להם. בשלב זה יש להכין קאדרים של פעילים שיאמצו את האסטרטגיה המוצגת במאמר זה. קאדר זה, שממנו תצמח גם המנהיגות, צריך להיות מורכב ברובו מאנשי/פעילי הפריפריה הגאוגרפית והחברתית שדוגלים בעקרונות השמאל. יש לא מעטים כאלה, שעדיין לא בוא לידי ביטוי פוליטי מלא.השאלה כיצד והיכן יפעלו אותם קאדרים, במסגרת המפלגות הקיימות או באמצעות הקמת מפלגה חדשה או באמצעות תנועה חוץ פרלמנטרית נשארת בשלב זה פתוחה והיא תוכרע על ידי הפעילים עצמם לפי הסיטואציה הקונקרטית בה יימצאו. השמאל יחזור להגמוניה ולשלטון עקב מחדלי ושגיאות הימין רק אם יהיו בנמצא מי שמסוגלים לנצל את המצב ולהציע אלטרנטיבה כוללת.
תגיות: אורי יזהר, הרשימה-הערבית-המשותפת, מחנה השמאל, מפלגת-העבודה, מרצ
קישור קבוע
4 תגובות
Email This Post
29 באוקטובר, 2015 בשעה 4:58
השמאל חייב להשתנות!
השמאל משדר ומיישם גישה של ניתוק מהמציאות.
ככה הוא פועל וככה הוא נתפס
מי שקובע מי יעלה לשלטון הוא העם
והעם לא מתחבר לניתוק מהמציאות
על השמאל להתחבר מחדש לקרקע המציאות באמצעות כמה נקודות והם:
להתמקד יותר בעניינים חברתיים
ללמוד את התפיסות של הפלשתינים על בוריים ומזה לבנות מחדש את האסטרטגיה הנוגעת לשלום ולשטחים
(השמאל יופתע ממה שיגלה)
לבנות מחדש את הקשר לעם
לשנות את גישתו לדת ולמסורת
להתחיל ״לרדת אל העם״, לרדת מהאותימפוס של מגדלי השן אל העם ואל העממיות.
אלה נקודות הכוונה ממי שהיה בימין, עבר לשמאל, וגילה את הנקודות הבעייתיות שיש בשמאל ושעליו לשנותם.
29 באוקטובר, 2015 בשעה 4:59
ולגבי המאמר
למי יש כח לקרוא אורך כזה?
מציע לכותב המאמר לחלקו לשלושה מאמרים כדי שיקראו אותם
29 באוקטובר, 2015 בשעה 18:21
מי שאין לו כוח לקרוא אורך כזה גם איןלו כוח לשקם את השמאל
30 באוקטובר, 2015 בשעה 0:52
:-)
יפה אורי