העיסוק הכפייתי בדמון ה"הסתה" וההזדעזעות החוזרת ונשנית ממסית תורן שירתה בסופו של דבר את האינטרס של הימין – היא הגבילה והרדידה את השיח ויצרה השתקה במקום דיון רעיוני אמיתי. סיבה מצוינת עבור מחנה השמאל להמשיך באותה דרך בדיוק
מאת רביב נאוה
"השמאל לא למד כלום מרצח רבין", אמר לפני הבחירות זה שהיום הוא שר החינוך. "אנחנו לא יכולים להזדהות עם יום הזיכרון לרבין כי השמאל מאשים ציבור שלם ברצח", טוען אחד מחשובי רבני הציונות הדתית ומועמדה לתפקיד הרב הראשי לישראל. התבטאויות דומות קראתי במשך כל היום, גם בפייסבוק, גם בבימות אחרות והן כולן מתכנסות לנרטיב אחד: מה שמצוין היום הוא 20 שנה להכפשת כל הימין בשל רצח רבין. הרצח עצמו הוא איזשהו פרט שולי ונלווה. על האירועים שקדמו לו אין טעם לדבר בכלל – היה הסכם אוסלו, ואחר כך "רצח אופי" של הימין כולו ע"י השמאל. שום דבר באמצע. (והמהדרין מוסיפים שגם השום דבר שבאמצע, הוא בכלל עבודה של אבישי רביב והשב"כ, אבל עזבו אותם – אלה רק הקיצוניים).
הנרטיב הזה חדל מזמן להיות נחלת המתנחלים, או הימין הדתי, בלבד. הוא קונצנזוס רווח בקרב חלק גדול מהציבור. מי שאשם בזה הוא כמובן "השמאל", אבל לא מהסיבות שאתם חושבים. הבעיה לא נעוצה בהאשמת המנהיגות הפוליטית והדתית של הימין ביצירת האווירה שהובילה לרצח (האשמה שהיא מבוססת מבחינה עובדתית) וגם לא בכעס, ולעתים בהדרה של ימנים מהשורה מביטויי האבל לאחריו (תגובה רגשית צפויה לטראומה לאומית בסדר הגודל הזה).
מאז הרצח שקועה החברה הישראלית במאבק חסר תוחלת ב"הסתה" וב"מסיתים". חיפוש אובססיבי אחרי התבטאויות "מסיתות" שכמעט תמיד אינו מונע אותן, ובד"כ רק מגביר את התהודה שלהן. המאבק בהתבטאויות מסיתות הוא בלתי אפשרי מבחינה טכנית, בעייתי מבחינה משפטית וציבורית, ויותר מהכול – הוא לא אפקטיבי בכל מדד שתבדקו אותו. ובכל זאת, המרדף ההיסטרי אחרי מסיתים הפך למאפיין העיקרי של השיח, תחילה בשמאל ובמרכז, בהמשך וביתר יעילות כמובן, בימין לגווניו. זה נגמר בזה שח"כ מהליכוד מאשים בהסתה ח"כ מהעבודה שמדבר על המרפסת ההיא בכיכר ציון. הפוך על הפוך.
בכל פסטיבל ההסתות הזה נשכחה עובדה פשוטה: כדי ליצור אדם מוסת, כדי להכשיר אלימות, לא מספיקה התבטאות מסיתה, לא מספיק פוסט אלים בפייסבוק או פסק הלכה. צריך גם קהל שיפרש אותה, שיהדהד אותה הלאה, שאותה "הסתה" תתיישב היטב עם תפיסת עולמו ועם הדעות הקודמות שלו. אל הקהל הזה, שניתן להאזין לו, שניתן לנהל אתו דיאלוג ולהעמיד לו אלטרנטיבות – אין שום מאמץ, או רצון להתייחס.
במקום להרחיב את השיח, שקענו בויכוח עקר על גבולות חופש הביטוי. במקום חינוך לביקורתיות – מצמצמים את מרווח הפעולה של מחנכים. במקום אווירה ציבורית מקבלת ומכילה, רק חושבים כאן את מי להוציא מחוץ לחוק היום. חשבתם ש"אם תרצו" והח"כים מהימין מובילים את המגמה הזאת – תחשבו שוב. הם רק לקחו את השיח הציבורי שנוצר כאן מאמצע שנות התשעים, ובחוכמתם התאימו אותו למטרותיהם.
ההתמכרות של אותו שמאל–מרכז–ציוני מדומיין, מזהבה גלאון ועד יאיר לפיד, למרדף אחר מסיתים לא מנעה מאף ביטוי שבעבר נחשב "מחוץ לתחום" לחדור ללב הקונצנזוס, ובכל הזמן הזה, 20 שנה קיבינימאט, היא סייעה לכל גורם שקידם אלימות, הדרה והדרה נגדית. לכן, כשמוטי יוגב תוקף את בג"ץ זה מעצבן ומדאיג. כשיאיר לפיד רץ להגיש נגדו תלונה על הסתה זה מטריד הרבה יותר.
Tags: אלימות, חופש הביטוי, חשיבה-ביקורתית, יצחק-רבין, רביב נאוה
נכון רביב. אבל מי שאחראי לשיח ההסתה היא המנהיגות הנוכחית. ומאחורי האווירה הרועשת והאלימה היא מקדמת הפרטות והעברת נכסי ציבור לידי טייקונים.
יש לך רעיון ליוזמה איך להתאים את המצב למטרות מחנה השלום?