מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
רבין – שלושה כדורים, שלוש מורשות, כדור בראש לכל מורשת
כמו בכל שנה, גם ביום הזיכרון הנוכחי נראה שהספורט הלאומי הוא למצוא "מורשת רבין", כזאת שכל העם יוכל להתחבר אליה. משהו נחמד כזה שלא מריח סמולני-פוליטי אלא ממלכתי וקונצנזואלי. אור קשת במסע בעקבות מורשותיו של רבין, בניסיון לענות על שאלת מיליון הדולר
התחנה הראשונה היא כמובן "במותו ציווה לנו את השלום". או במילים אחרות, מורשתו של רבין היא הרעיון שהחתירה לשלום (או לפחות לסוג של שפיות ביטחונית) עם שכנינו מחייבת פשרות ונטילת סיכונים. לא יודע מה איתכם – נראה לי די טריביאלי, לא? הרי גם מנחם בגין בכבודו ובעצמו, איש האצ"ל והליכוד, החזיר את כל סיני – שטח הגדול פי שניים וחצי ממדינת ישראל – עד לקווי 67', פינה את כל היישובים היהודיים וכל זה בשביל שלום עם מצרים. אריק שרון, הגנרל הקשוח שאכל ערבים לארוחת בוקר, בהחלט לא שמאלני בשום צורה, פינה את רצועת עזה באופן חד צדדי. אהוד ברק, הגנרל המעוטר ביותר בצה"ל, יצא מדרום לבנון אחרי 30 שנים של הקזת דם מתמשכת, ובכך קיים הבטחת בחירות שעל בסיסה נבחר.
המסקנה המתבקשת היא שלרבין אין זכות יוצרים על "הרעיון הנועז" הזה ששלום עושים עם אויבים ושהדבר כרוך בפשרות וסיכונים. היו מי שעשו זאת לפניו ואחריו, מימין ומשמאל. נכון שאפשר להתפלפל לנצח האם אוסלו היה הדבר הנכון, האם יכולנו לחזות מראש את התפרצות האינתיפאדה השנייה, ומהי אחריותם היחסית של ישראל והפלשתינים – אבל המורשת מתייחסת לרעיון, לחזון – ולא לסעיפים בהסכמים ולניתוחי פוסט-מורטם מדוקדקים. העובדה שהיום כבר לא ניתן לכנס את השבט סביב המדורה הזאת, סביב הרעיון הפשוט שבשביל להשיג קיום שפוי בארצנו שווה להתאמץ וגם לשלם מחירים – היא כדור לא רק בראש של מורשת רבין. היא כדור שמפלח את המורשות שהותירו לנו מנהיגים משמעותיים מכל קצוות הקשת הפוליטית; מנהיגים שעשו מעשים אמיצים ומשני מציאות ובעיקר סרבו לקבל כאקסיומה בלתי מעורערת את הרעיון ההפוך – "לנצח תאכל חרב".
התחנה הבאה עוצרת במורשת הלכאורה לא פוליטית שאמור להיות לנו קל להסכים עליה, זאת שבקעה מגרונו של רבין בעיתוי מצמרר דקות לפני שנרצח – "האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה". הרי מה יותר טריביאלי מזה שאסור להסית, אסור להרים יד על החוק ואסור לשתף פעולה – אפילו בקריצה – עם כוחות אפלים ואלימים? אבל האמת היא שגם זאת כבר לא ממש מדורת השבט. הרשתות החברתיות מלאות בגילויי נאצה, בהסתה חמורה נגד קבוצות שלמות באוכלוסיה ונגד נציגיהם בכנסת. הגורמים הכי בכירים בממשלה משתפים פעולה, לעיתים באופן אקטיבי ולעיתים בקריצה מחוייכת, עם כוחות ואנשים ששמים פס על מערכת המשפט, על הצבא ועל החוק.
אלא שכאן, בניגוד למורשת הקודמת שכלפיה קיימת סלידה גלויה ורועשת, הבוז בא לידי ביטוי במעשי היומיום ובמוסר הכפול. כך למשל, ינון מגל, זה שמרשה לעצמו להגיד בשידור שאנחנו יכולים לעשות לערבים "עוד נכבות" ומתייחס לפגיעה בחפים מפשע על ידי פורעי חוק כתופעת לוואי מחויבת המציאות, מוצא לנכון להשתתף היום לצד כמה סמולנים תבוסתנים (תבוסתנים באמת) בתשדיר קיטשי שמגנה הסתה. כך למשל, גדול המסיתים מכיכר ציון, ההוא ששילהב קהלים מוסתים שצעקו בגרון ניחר "רבין בוגד" ו"מוות לרבין", מתבכיין בפייסבוק על תמונה שלו במדי אס.אס, לפני שטרח אי פעם לערוך חשבון נפש פומבי על אותה תקופה ופשוט להתנצל.
האמת העובדתית היא שהאלימות הפוליטית הקשה, המסוכנת באמת, באה ממחנה מאוד מסוים – מהימין. לא מכולו כמובן, אבל מחלקים הולכים וגדלים שלו. ועד ליום שבו אותו מחנה יכיר בכך ויפסיק לפזר אמירות חלולות על "הקיצוניים משני המחנות" – אנחנו יכולים לתקוע כדור בראש גם למורשתו השנייה של רבין, הכאילו כל כך בנאלית, שאלימות היא לא פתרון במדינה דמוקרטית.
אז איזו עוד מורשת נותרה לנו? הרשו לי להציע רעיון מקורי משלי שאולי סביבו אפשר יהיה להתכנס: כשאני רואה את רבין ושומע אותו, גם עשרים שנים אחרי, אני מרגיש תחושה פנימית עמוקה שבאמת איכפת לו. בין אם טעה, בין אם צדק, בין אם היה מנהיג הדור או נפל מוחלט – הוא רצה להנהיג כדי לעשות טוב לעמו. דאגה אמיתית ואיכפתיות של מנהיג לעמו לא אמורות להיות חדשה מרעישה אלא תכונה אינהרנטית. ובכל זאת, כשאנחנו מסתכלים לאנשים שהם היום המנהיגים שלנו בעיניים – האם אנחנו מזהים שם איכפתיות אמתית?
מניע של בני אדם הוא אחד הדברים החמקמקים ביותר (ואני בעצמי לא תמיד מבין לגמרי מה מניע אותי), אבל אני לא יכול להימלט מהתחושה המעיקה שהרבה מהאנשים שנמצאים מעלינו הם פשוט אנשים ציניים. ציניים במובן העמוק של המילה. כאלה שלא באמת איכפת להם. אולי פעם היה איכפת להם, אבל מאז כבר עברו הרבה מים בנהר. אבל האם בכלל איכפת לנו מזה שאיכפת (או לא איכפת) להם? אולי דווקא סבבה לנו עם הציניות הזאת שלהם בגלל שגם אנחנו, לא נעים להודות, נהיינו גם די ציניים בעצמנו. עם יושרה, אידיאליזם וכוונות כנות כבר לא הולכים למכולת. ואם זה המצב, אז גם הניסיון המאומץ שלי למצוא בנרות מורשת שלישית ומוסכמת ספג כרגע סיכול ממוקד. בקיצור, עזבו אתכם מחתירה לשלום, עזבו אתכם מחשבון נפש על אלימות פוליטית ותוצאותיה, עזבו אתכם מכמיהה לתכונות ראויות של מנהיג. בואו נסכים שהיה כאן איזה רצח חריג של רוה"מ ונסגור עניין…
תגיות: אור קשת, הסכסוך-הישראלי-פלסטיני, יצחק-רבין, תהליך-השלום
קישור קבוע
2 תגובות
Email This Post
29 באוקטובר, 2015 בשעה 1:03
השלום הוא לא מורשת רבין. השלום הוא ערך שמדינת ישראל חינכה אליו שנים רבות לפני רבין. רבין המשיך בכך. השאיפה לשלום צריכה להינשא בפיו של כל מנהיג בישראל. כל מנהיג בישראל צריך לפעול ולחתור לשלום. שמעון פרס אמר על נתניהו שתחת מנהיגותו ישראל תחיה באינתיפאדה מתמדת. ואכן, לצערנו, זה המצב. אבל האדם מטבעו רוצה שלום ולא מלחמה. וניתן לשכנע בעד השלום גם בימים קשים אלה.
29 באוקטובר, 2015 בשעה 1:29
והנה החזון של נתניהו לפי תומר פרסיקו: "שואלים אותי האם לעד נחיה על חרבנו. כן."
ראש הממשלה נתניהו, לפני שעה קלה, מציג סוף סוף במילים ברורות את החזון שלו עבור כולנו. לנצח נחיה על החרב. לעד ימותו בנינו, אבותינו ואהובינו במלחמות, תמיד יירצחו אזרחים ואזרחיות ברחובות, לעולם לא נשקוט וננוח, אף פעם לא נחיה איש תחת גפנו ותחת תאנתו, לא יהיה זמן בו נכתת חרבותינו לאתים וחניתותינו למזמרות, לא ישכון שלום באוהלינו ולא שלווה באמונותינו. ה' לא יברך את עמו בשלום.
יש כל כך הרבה דברים לומר על זה, אבל אסתפק באחד: בעבור מה?
מה אתה מבטיח לנו עבור הזכות לחיות כאן ולשלוח את בנינו למלחמות? אפשר לחיות במצב של מלחמה תמידית, אבל צריכה להיות לזה הצדקה. לא נוכל לנצח להילחם כדי לחיות רק כדי להמשיך להילחם כדי לחיות. צריכה להיות כאן חברה טובה, הגונה, משגשגת. חברה שיש בה צדק וחסד, חברה שיש בה סולידריות ואחווה. חייבת להיות נטועה בנו הידיעה שזה שווה את זה. שאם נגזר עלינו – אז טוב למות בעד ארצנו. כי ארצנו טובה.
אתה, מר נתניהו, תשאיר אחריך מדינה במשבר. אתה תשאיר אחריך חברה מפולגת ואלימה, חברה שבה פערי ההכנסה גדולים מאי פעם ומערכות הבריאות, החינוך, התקשורת והתשתיות הבסיסיות שלנו רעועות מאי פעם. חברה של ברוני גז וטייקוני נדל"ן. אתה תשאיר אחריך תרבות של הסתה וגזענות. אתה תשאיר אחריך תרבות של שקר. תשאיר תרבות של שכתוב ההיסטוריה ושל עלילה. אתה תשאיר תרבות של אין-אידיאולוגיה ואין-מצע, של עקרונות לא קיימים וקווים אדומים שנדרסים כשנוח. אתה תשאיר אחריך דמוקרטיה חלשה, חברה בה מאבק על זכויות אדם ואזרח הפך לגנאי. אתה תשאיר תרבות של שחיתות. תרבות של אני ואפסי עוד. אתה תשאיר ריק ערכי.
אתה לא היחידי שאשם בכל זה. אתה גם לא הסיפור. הסיפור הוא החברה הישראלית. והסיפור הזה צריך להטריד אותך כראש הממשלה. כי אתה אחראי. מפני שאם זו תהיה החברה בישראל לא יעזור לה הצבא המתקדם בעולם. אזרחיה לא ירצו לחיות בה. החזקים יעזבו. החלשים יפתחו אדישות. איש לאוהליו ישראל, בין אם אוהליו יהיה בקנדה ובין אם אוהליו במאה שערים. כיכר העיר תהיה ריקה. בשלב הבא כיכר העיר תעבור לידיים אחרות. אולי אפילו ללא קרב. כי לא יהיה על מה להגן.
https://www.facebook.com/tomer.persico/posts/10153282791729065?fref=nf