חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

דמותו של שמעון פרס – מדימונה ועד אוסלו

נושאים דעות, פוליטי-רון ב 29.09.15 1:20

ד"ר רון שביט, בתגובה למאמרה של רוויטל מדר במוסף "פרות קדושות" של הארץ שעסק בשמעון פרס, מסכים עם הכותבת בנקודה אחת: תקופת נשיאותו של פרס, בה הפך לקונצנזוס, אינה המדד לפעילותו ההיסטורית. מנהיגותו צריכה להיבחן בשלל התפקידים בהם כיהן באופן שנוי במחלוקת

במוסף מיוחד של "הארץ" שדן ב"פרות קדושות" (18.9.15), פרסמה רוויטל מדר מאמר על דמותו של שמעון פרס. מדר מבקרת את הדרך שעבר פרס מדימוי הפוליטיקאי השנוא, האופורטוניסטי והלוזרי לכאורה, אל עבר "יונה צחורה" הזוכה לאהדה קונצנזואלית בארץ ובעולם. מדר מציגה בגוון שלילי את עשייתו הביטחונית של פרס, את תמיכתו בהתנחלויות ואפילו את מיקומו הפיזי של מרכז פרס לשלום, כגורמים סותרים לתוארו כיונת השלום הישראלית. גם פסגתו המדינית – הסכמי אוסלו – מוצגת ככישלון.

רק בדבר אחד אני מסכים עם מדר. תקופת נשיאותו של פרס, בה הפך לקונצנזוס, אינה המדד לפעילותו ההיסטורית. מנהיגותו צריכה להיבחן בשלל התפקידים בהם כיהן בשדה השנוי במחלוקת ובעיקר: מנכ"ל משרד הביטחון, סגן שר הביטחון, שר הביטחון, שר החוץ וראש הממשלה.

ראוי להקדים אמירה לגבי הכינוי "לוזר". מדר טוענת שפרס היה צריך לוותר מזמן על הניסיונות להגיע להנהגה ולהבין ש"הוא לא מיטיב עם מפלגתו ושעם ישראל לא רוצה בו". המציאות מורכבת יותר: אם פרס אכן היה כישלון במפלגתו, כיצד הגיע להישג מרשים של יציבות שלטונית במפלגת העבודה קרוב ל-19 שנים, מהן 15 שנה ברציפות? הרי ברור כי מערכות בחירות פנימיות לא מעטות נמנעו, כי איש לא ההין להתמודד מולו בשל יציבות התמיכה שלה זכה. שאלה נוספת: אם פרס היה כה שנוא בעמו, כיצד הצליח להישאר בעמדות הנהגה בכירות במשך 40 שנה במדינה דמוקרטית? בוודאי שלפרס אחריות על כישלונותיו האלקטורליים הרבים, אך לא ניתן להתעלם גם מהצלחותיו: ב-1981 הוביל את מפלגתו לגידול של 15 מנדטים לעומת בחירות 1977. בבחירות 1984 זכה המערך בראשותו ל-44 מנדטים לעומת 41 לליכוד (ממשלת האחדות נכפתה בשל תמיכת המפלגות הדתיות בליכוד). בבחירות 1996 קיבלה מפלגת העבודה כמות מנדטים גדולה משל מהליכוד למרות ניצחונו של נתניהו בבחירות לראשות הממשלה. יתרה מזאת, כראש הממשלה בשנים 1988-1984 זכה פרס "המאוס" לשיעורי תמיכה ציבורית חסרות תקדים, לאחר שהוביל את התכנית הכלכלית הדרמטית להצלת המשק הישראלי ומימש תכנית ביטחונית נועזת להוצאת צה"ל מהבוץ הלבנוני.

דמותו של פרס הן כפוליטיקאי והן כמדינאי מורכבת, ובוודאי שכבן אנוש יש והיו לפרס חולשות וכישלונות, ואין הוא "פרה קדושה". הוא דמות שראוי ורצוי גם לבקר. עדיין, בראיית רוחב פרס ניצב בשורה הראשונה בין המדינאים הישראליים העקביים ביותר בחזונם והמעשיים ביותר בפעולתם לקראת הגשמתו. לאורך ההיסטוריה הציונית כולה פרס הוא אכן "מר שלום", שכן לא היה עוד מדינאי ישראלי בכיר שפעל למען השלום באותה עצמה ולהט. אכן, לפני שהיה למר שלום הייתה לפרס תרומה משמעותית מאוד בשדה הביטחוני. האם מדובר בכתם או ביתרון? בריאיון שהעניק לי ב-2003 לצורכי מחקר אמר: "אילו הייתי צריך לסכם את חיי, הייתי אומר: מדימונה עד אוסלו. אלה שני המפעלים. אחד בשביל להבטיח הגנה או הרתעה, השני בשביל להעמיד דברים כפי שהם צריכים לעמוד, על השלום. זה בעצם, אם אתה רוצה, הקו המנחה של חיי".

בואו נדבר בכנות על ביטחון: רדיפת שלום – אין משמעותה התבטלות בפני הקמים עליך. פעולות הרכש של פרס כמנכ"ל משרד הביטחון וכסגן שר הביטחון היו הצלה של מדינה צעירה העומדת על נפשה ללא משאבים. האם הקמת "מפעל הטקסטיל" כפעולת הרתעה קריטית ביעילותה, היא מעשה שפרס צריך להתנצל עליו? האם עמדתו הנחרצת נגד הטרור במבצע אנטבה הייתה חולשת אופי או מנהיגות?

אמנם לקראת סוף שנות ה-70 ניתן היה להבחין בשינוי תפיסתי שעבר פרס, אשר גרם לו להתיק את נקודת הכובד של פעילותו למוקד השלום. אגב כך הוא שינה את טעמו בנושא ההתנחלויות. במרוצת רוב שנות ה-80 הוא דחף במרץ לקיומה של ועידה בינלאומית לשלום ולבסוף הגיע למסמך היסטורי עם המלך חוסיין. האמת חייבת להיאמר: הסכם לונדון יכול היה למנוע את שפיכות הדמים באינתיפאדה הראשונה ולייצר מציאות מדינית שונה לחלוטין, אך הוא טורפד על ידי ראש הממשלה יצחק שמיר. מהתלת ההיסטוריה היא כי ברוח הדינמיקה הפֶּרֶסית כונסה ועידת מדריד דווקא תחת שלטון הליכוד בשנת 1990, אך ללא כוונות ממשיות של ראשיו להתקדם בו.

דשדוש דיוני ועידת מדריד ועלייתו של רבין לשלטון ב-1992 אפשרו את אחד המעשים המדיניים המכוננים מאז מלחמת ששת הימים: הסכמי אוסלו. אני כופר בגישה כי מדובר בהסכמים שנכשלו. ראשית, הם יצרו לראשונה מתווה מוסכם בין ישראל לפלסטינים לסיום השליטה הישראלית בשטחים ולהכרה פלסטינית במדינת ישראל. שנית, הם ביססו מציאות מדינית אחרת. האם שלטונה הרצוף של רשות פלסטינית בשטחים הוא דבר של מה בכך? האם שכחנו את הממשל הצבאי הישראלי, אשר הציב מושלים מטעמנו בלב האוכלוסייה הפלסטינית? האם התיאום הביטחוני עם הרשות הנמשך עד היום הוא קליפת שום? ועוד נקודה קריטית: הסכם השלום עם ירדן מ-1994 שנותר ביציבותו, על אף קרירותו, הוא תוצר ישיר של אוסלו. הוא לא היה קורם עור וגידים בלעדיו.

לא במקרה מחמוד עבאס אינו מבטל את הסכמי אוסלו (למרות ההערכות) וממשיך לשמש כדמות מתונה מאז נבחר לנשיאות הרשות ב-2005. הוא מבין כי זה האינטרס של עמו. ההסכמים לא התקדמו במתווה הרצוי, הן בגלל התנגדות הימין הישראלי והן בשל התנגדות הפונדמנטליזם האיסלאמי. האחרון אף פעל בטרור שפל במטרה לנתץ את ההסכמים תוך הפלת שלטון השמאל. הסכמי אוסלו מופרים לחלוטין ברצועת עזה תחת שלטון החמאס. ועדיין – אוסלו שרד את כל המהמורות שהיו אמורות להכחידו, וכל תכנית מדינית משמעותית מאז מבוססת על עקרונותיו.

נוצות שלום נוספות השיג פרס גם לאחר מכן. הוא לא ויתר על ניסיונותיו לקדם את התהליך המדיני אל עבר חזון שתי המדינות גם לאחר שהובס על ידי נתניהו ב-1996. בתקופת האינתיפאדה השנייה הוא מחל על כבודו ונשלח על ידי אהוד ברק (שדחק אותו בתחילה לשולי העשייה) לדיונים קדחתניים עם יאסר ערפאת; כשר החוץ בממשלת האחדות בראשות שרון הפליג במאמציו להחיות את השלום שנחנק; גם בתקופתו כנשיא המדינה הוא חרג ממסגרת התפקיד המקובלת והמשיך בדיונים מדיניים עם אבו מאזן, שהיו מבשילים להסכם, אלמלא התנגדותו של בנימין נתניהו. מדר תוקפת את נשיאותו של פרס בתואנה של שיתוף פעולה עם נתניהו עד כדי היותו "מגן אנושי" לראש הממשלה, אך האינטראקציה הזו נועדה לבנות תשתית לקידום השלום גם ממשכן נשיאי ישראל. לאחר שנבלם, התנהל הנשיא בממלכתיות והחל לתקוף את ראש הממשלה רק כאזרח פרטי. כל התנהלות אחרת הייתה גורמת נזק למדינה ולא מביאה תועלת לשלום.

 

שמעון פרס, ככל בן אנוש אחר, אינו טאבו. יחד עם זאת, ניתוח דמותו ההיסטורית אינה מגלה אופורטוניסט ללא חוט שדרה, אלא פוליטיקאי ומדינאי שאפתן מאוד ועקבי בפועלו. פרס עמד במבחן העיקרי: האמביציה האישית האדירה שלו לא עמדה בסתירה לאמביציה הענקית לשרת את הביטחון ולאחריו את השלום. הוא נלחם על דרכו לא רק בשרטוט חזון, אלא בעשייה שנויה במחלוקת שהפכה אותו במודע לדמות קונטרוברסלית. האתוס "מדימונה ועד אוסלו" שינה את פניה של המדינה. בעקבות זאת הבשילה גם בציבוריות הישראלית ההכרה המאוחרת, כי מדובר במנהיג שהיה ראוי להוקרה גדולה מזו שהייתה מנת חלקו. אילו ההכרה הזו הייתה מבשילה קודם לכן ומיתרגמת בקלפיות, יש להניח שמדינת ישראל הייתה כיום במציאות מדינית וכלכלית שונה לחלוטין.

ד"ר רון שביט הוא מומחה למנהיגות פוליטית ולפסיכולוגיה פוליטית

נערך על ידי דורון
תגיות: , , , , , ,

2 תגובות

  1. עדי :

    העובדה שמישהושולט שנים במפלגתו איננה מלמדת דבר על האיכות אלא יותר על היכולת המנפולטיבית של המנהיג וקשרי ההון שהוא יוצר סביבו.ראה בגין, ראה נתניהו ואינני רוצה להידרש למקרים יותר קיצוניים.
    קשה לתמצת את פרס במשפט אבל אם אצטרך אומר: שיחק אותה בשמאל וחי בימין הכי קפיטליסטי

  2. לקסי :

    פרס, שמאל? ימין? טוב? רע?

    תשובה (חלקית) לעדי.
    במציאות הישראלית אין תקומה למנהיג פוליטי ללא מניפולציות.
    שמענו את זה ממשה דיין כבר ב-1957: אם אתם (צעירי איחוד הקבוצות והקיבוצים) רוצים שדעתכם תישמע ותילקח בחשבון אתם חייבים להיכנס לפעילות פוליטית, למרות ריחות המטבח.
    לא קראתי מה שנכתב ב"הארץ" אבל את הקריירה של שמעון פרס אני מכיר ככל מי שנמצא בסביבה לא מעט שנים.
    אני זוכר לו ולא לטובה את התפעלותו ממרגרט ת'אצ'ר או את הכרזתו: למה לא לבנות את זה… לשם "תכנון" (בהבעת בוז, אילת 1984?), בעיקר את כניעתו לקונסנזוס וושינגטון במהלכי עצירת האינפלציה (יצירת משוגות הליכוד) ב-1985 והתחלת התהליך להעברת החברה הישראלית להחשבת כספם של מעטים על חייהם של הרבים.
    מאידך קיימים הרבה מהלכים מצוינים, כן, אוסלו! יצירת התווית "קפיטליזם חזירי" ועוד.
    המאזן, נסיון לעשות מה שאסור, "מה היה אילו" לא היה פרס – נראה לי שהוא ברור, מדינת ישראל היתה מקום אחר, הרבה יותר רע.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.