חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

לידת העכוז של הקפיטליזם הישראלי

נושאים דעות, כלכלה ותקציב ב 19.07.15 0:24

אורי יזהר מגיב למאמר של מירב ארלוזורוב בדה-מרקר

בכתבתה ”היום שבו נולדה ישראל הקפיטליסטית" (דה מרקר 1.7.2015) טוענת מירב ארלוזורוב כי הנהגת תכנית החירום לייצוב המשק ביולי 1985 הייתה נקודת המפנה בה עבר המשק הישראלי ממשק סוציאליסטי ריכוזי נשלט ממשלה בנוסח מפא"י, שפשט את הרגל, למשק קפיטליסטי נורמלי בו הממשלה מעורבת במידה מינימלית במשק וכוחות השוק הם הקובעים את רמות המחירים וחלוקת המשאבים בין כל הגורמים במשק. לדבריה, אלה המבכים את אובדן הסולידריות של העבר צריכים להבין כי המעבר לשיטה הכלכלית החדשה היה הכרחי מפני ש"השיטה הכלכלית הקודמת – כלכלה ממשלתית ריכוזית ומולאמת בנוסח מפא"י הישנה – קרסה".

קביעותיה אלה של מירב ארלוזורוב אינן מדויקות. המשק אותו באה תכנית החירום לייצב לא היה המשק שעיצבה תנועת העבודה במשך עשרות שנים, אלא משק פרוע עם אינפלציה דוהרת שהייתה כולה פרי הרפורמה הכושלת של ממשלת הליכוד הראשונה – ליברליזציה של המסחר במט"ח – שיזם שר האוצר דאז שמחה ארליך באוקטובר 1977.  שר האוצר האחרון לפני המהפך, יהושע רבינוביץ איש מפלגת העבודה, התמודד עם הקשיים הכלכליים העצומים שנוצרו עקב מלחמת יום הכיפורים, ואיפשר למשק להמשיך ולתפקד, אם כי לא באופן אופטימלי. האינפלציה בתקופתו נעה בין 25% ל-38%. ואילו בימי שרי האוצר הכושלים של הליכוד – שמחה ארליך, יגאל הורביץ, יורם ארידור ויגאל כהן אורגד – קפצה האינפלציה מיד ליותר מ-100% לשנה והגיעה ב-1984 ל-450% בשנה.  מניות הבנקים, ששימשו עוגן של יציבות היו כאלה מפני שמחירן ווסת על ידי הבנקים שהמשיכו לקיים את הביקוש להן באופן מלאכותי עד שלא יכלו יותר ומחירן צנח באופן דרסטי. המפולת הזאת גרמה לממשלה לרכוש ב-1983 את מניות הבנקים הגדולים – לאומי, הפועלים ודיסקונט – ובעצם להלאימם. יתרות מטבע החוץ החלו להתדלדל, גרעונות הממשלה תפחו וההשקעות נעצרו. וה היה  הזמן שבו שר האוצר ארידור הציף את השווקים בטלוויזיות צבעוניות ושאר גאדג'טים כדי שהליכוד ינצח בבחירות 1981. הגרוע מכל הייתה אי הוודאות הגדולה לגבי העתיד הכלכלי שהקיפה את כל אזרחי המדינה.

ארלוזורוב טועה גם בכנותה את המשק הישראלי בתקופת שלטון תנועת העבודה 'סוציאליסטי'. משק סוציאליסטי הוא משק שבו מרבית אמצעי הייצור והחלוקה מצויים בידי התאגדויות שיתופיות של אזרחים – קיבוצים, מושבים, קואופרטיבים, וכד' – והוא מווסת על ידי המדינה. בישראל רוב אמצעי הייצור המרכזיים, כולל שני הבנקים הגדולים (הפועלים ולאומי) נשלטו על ידי ביורוקרטיה: ממלכתית, הסתדרותית וזו של ההסתדרות הציונית. זה היה משק אטאטיסטי (מדינתי) והחברה שנוצרה סביבו הייתה חברה מעמדית, כאשר "המעמד החדש", הביורוקרטי הוא המעמד השליט. בתקופת מפא"י נוצרו "ישראל הראשונה" האשכנזית הוותיקה, ו"ישראל השנייה" המזרחית החדשה, לא בדיוק מופת של שוויון וסולידריות. היה גם מגזר פרטי, אבל הוא לא שלט אז על המשק. קיומה של חברה מעמדית כאשר המעמד הבינוני הוא אשכנזי ברובו והעילית הכלכלית נגועה בשחיתות (פרשיות ידלין וצור) היו, יחד עם הלם המחדל של מלחמת יום הכיפורים גורמי המהפך הפוליטי ב-1977 והיוו רקע נוח לגל ההפרטות ששטף את המשק משנות התשעים ואילך.

טעותה השלישית של ארלוזורוב היא בראייתה את המעבר משיטת מפא"י לקפיטליזם "נורמלי" כהכרח עקב המשבר והאינפלציה. בטווח הארוך, עיקר ההשפעה של תכנית הייצוב לא הייתה כלכלית אלא אידאולוגית. במקום הגישה הסוציאל דמוקרטית הגורסת אחריות המדינה על רווחת אזרחיה ועל התנהלות תקינה, נעדרת תנודות חריפות, של המשק, התבססה בישראל, כמו ברוב מדינות המערב, הגישה הניאו ליברלית. גישה זו התפשטה במערב לאחר תקופת הסטגפלציה (צירוף של סטגנציה ואינפלציה) של שנות השבעים ולאור הכישלון המסתמן של המדינות הקומוניסטיות ובראשן ברית המועצות, להביא רווחה של ממש לאזרחיהן. הסטגפלציה, שהסוציאל דמוקרטיה במערב לא מצאה את הדרך המתאימה לגבור עליה, העלתה לשלטון את מרגרט תאצ'ר בבריטניה ב-1979 ואת רונלד רייגן ב-1980 בארה"ב. שני אלה פעלו במרץ להחליש ולהרוס את האיגודים המקצועיים, להפריט ככל האפשר יותר מפעלים ושירותים שהיו בבעלות או שליטת המדינה ולהשליט את ההון הגדול על רוב המערכות החיוניות במדינותיהם. השפעת מהלכיהם חרגה מתחומי ארצותיהם והשפיעה גם על מדינות נוספות במערב, ביניהן ישראל. רוב הכלכלנים האקדמיים בישראל סברו כך עוד קודם לכן ושמחו על ההזדמנות לפעול למען מימוש הניאו ליברליזם במדיניות הכלכלית.

מהלך דרמטי ואפילו דרסטי לבלימת האינפלציה היה הכרחי. המהלך אותו יזמה ממשלת הליכוד הלאומי בראשות פרס תוכנן על ידי כלכלנים ישראלים בראשות מיכאל ברונו ואיתן ברגלס כאשר נציגי ארה"ב סטיין ופישר (לימים נגיד בנק ישראל) מפקחים ממרחק, במחיר הדולרים שהעמיד רייגן כסיוע לישראל. שר האוצר מטעם הליכוד, יצחק מודעי, היה שחקן משנה במהלך הזה. מרכיביה העיקריים של תכנית הייצוב היו כדלקמן: קיצוץ חד בתקציב המדינה (כולל ביטול  סובסידיות על מוצרי היסוד), הקפאת שער החליפין, הורדת השכר הריאלי וריבית גבוהה. התכנית הצליחה להוריד תוך שנה את האינפלציה ל-20%. הגרעון בתקציב חוסל גם הוא תוך שנה.

עם זאת, היו גם נזקים. יוקר המחיה עלה והשכבות מעוטות ההכנסה סבלו מכך. גם חלקים נכבדים של המגזר היצרני סבלו עקב הריבית הגבוהה מאד שהתפיחה את חובותיהם של מפעלים, פירמות, קיבוצים ומושבים. המשק ההסתדרותי, קונצרן כור בעיקר, שהיה הענק התעשייתי של ישראל הועבר ברובו המכריע לידיים פרטיות לאחר "דיאטה" חריפה של מכירת מפעלים לשם כיסוי חובות. קיבוצים ומושבים רבים וכן רוב התנועות הקיבוציות והארגונים האזוריים סבלו מחובות עתק שנוצרו עקב העלאת הריבית ונזקקו להסדרי חוב ואף למחיקת חובות והחזרת קרקעות למדינה כחלק מכיסוי החוב. פרשה זו, שהביא לירידת קרנה של ההתיישבות העובדת בחברה הישראלית, נבעה במידה ניכרת גם מהתנהגות פיננסית לא זהירה של התנועות הקיבוציות, רוב הארגונים האזוריים וקיבוצים רבים בתקופת האינפלציה: ספקולציות בבורסה שחשבו שבאמצעותן ישמרו על ערך הכסף, השקעות צרכניות גדולות שאינן מניבות הכנסה, מינןף גבוה וכד'. כל אלה יצרו עם העלאת הריבית את חובות הענק של הקיבוצים. יוצאת מכלל זה הייתה תנועת הקיבוץ הדתי הקטנה, שבהשפעתו המכרעת של יעקב גדיש המנוח, חבר קבוצת יבנה וכלכלן בכיר, שמר על התנהגות פיננסית זהירה ולכן נפגעה הרבה פחות מהאינפלציה ומתכנית הייצוב.

המצב הכלכלי הקשה ששרר בין מלחמת יום הכיפורים לאמצע שנות השמונים הביא רבים למסקנה כי השיטה הכלכלית הקוואזי-סוציאליסטית  שהייתה נהוגה בישראל מאז הקמת המדינה פשטה את הרגל ויש לאמץ את הגישה הניאו ליברלית. עקרונות הניאו ליברליזם הם הקטנת מעורבותה של הממשלה בכלכלה, הפרטות נרחבות, כלכלת שוק "חופשי", תקציב מאוזן או בעל גרעון קטן, מונטאריזם (שימוש בשער הריבית כמווסת העיקרי במשק), נטישת הדאגה לתעסוקה מלאה, וכיו"ב.  אין ספק שהאינפלציה הדוהרת חייבה מהלך דרמטי של הקטנת ביקושים לשם בלימתה המהירה. אבל מה שפרופ' דני גוטוויין מכנה כ"משטר ההפרטה" לא התחייב מכך. חסידי הניאו ליברליזם ניצלו שעת כושר פוליטית והשתלטו על המעשה והמחשבה בתחום הכלכלי. אבל במקום משק חופשי ותחרותי קיבלנו מה שקרוי "קפיטליזם חזירי" והשתלטות של תאגידים נצלניים מונעי תחרות או מגביליה, כמו וולמארט בארה”ב. האוטופיה ה"אדמסמיתית" לא התממשה. מה שאני מכנה כ"אוטופיה אדמסמיתית" ידוע בלימודי הכלכלה כ'תחרות משוכללת', שהיא האידאל של הדוגלים בכלכלת השוק. לפי ההוגה הסקוטי אדם סמית, אבי הליברליזם הכלכלי, המצב האידאלי בשוק הוא כאשר מצויים בו הרבה יצרנים של אותו מוצר (או שירות) והרבה צרכנים שלו. לכל אחד מהם יש מידע מדויק על מצב המחירים, ההיצע והביקוש של אותה סחורה וכל פעולת רכישה ומכירה שלה. במצב זה אף פעולה בודדת של יצרן או צרכן אינה יכולה לקבוע את המחיר, ההיצע והביקוש של אותה סחורה, כי אף אחד מהמוכרים או הקונים אינו מספיק גדול כדי להשפיע על השוק. סך כל העסקאות המבוצעות באותה סחורה קובע באמצעות מנגנון השוק, שסמית מכנהו "היד הנעלמה", את חלוקת המשאבים באופן האופטימלי בין היצרנים לצרכנים למיניהם.

מצב זה אינו קיים כיום בשווקים השונים וספק אם היה קיים אי פעם בשוק כלשהו אחרי המהפכה התעשייתית של המאה ה-18. במצב מתמיד של תחרות בין יצרנים וסוחרים תמיד יש מי שיעיל יותר ומרוויח יותר ומי שיעיל פחות ומרוויח פחות. החזקים, לאט או מהר, מסלקים מהשוק בדרך כלשהי את החלשים. מספר הפעילים בשוק המסוים יורד ונוצרת אפשרות של תיאומי מחירים בין אלה שנשארו (קרטל) או שגורם אחד משתלט וקובע את רמת המחירים שכל האחרים צריכים להתאים עצמם אליה. התחרות אינה נעלמת כליל. היא קיימת בעיקר בענפי שירות בהם לא קיים יתרון לגודל (מספרות, למשל), או שהכניסה אל השוק אינה כרוכה בתחילתה בהשקעות כבדות (מכירת מזון, לדוגמה). כתוצאה מהתחרות מורכב השוק ברוב המוצרים והשירותים ממספר לא גדול של פעילים שסילקו בדרך כלשהי, לעתים באמצעות רמייה ואלימות, את המתחרים. גם אם לא נוצר מונופול מוחלט, יש אוליגופול, שליטת המעטים.

הניסיונות לשבור את המונופולים או האוליגופולים באמצעות חקיקה יכולים לנחול הצלחות ראשוניות במקרים מסוימים, אבל ההגיון של סלקציה באמצעות תחרות גובר עליהם עם הזמן. הנשיא האמריקני טדי רוזוולט נודע במלחמתו נגד המונופולים שזכתה להצלחה מסוימת בתחילת המאה ה-20, אבל מבנה המשק האמריקני הוא אוליגופולי בכל הענפים החשובים. ענף ייצור המכוניות בארה"ב הוא דוגמה טובה לכך. בראשית המאה העשרים היו בארה"ב מאות יצרני מכוניות. לאחר זמן לא רב הם נבלעו ביצרנים יעילים יותר  או פשטו את הרגל והתחסלו עד שבשנות הארבעים כבר שלטו בשוק המכוניות שלוש חברות ענק – ג'נרל מוטורס, פורד וקרייזלר. רק התחרות מצד המכוניות היפניות הזולות והחסכוניות יותר בדלק שברו את שליטת שלוש הגדולות בשוק האמריקני בתקופת משבר האנרגיה. דוגמה אחרת הוא שוק הספרים בישראל. מספר החנויות הפרטיות הקטנות ירד באופן דרסטי ועל השוק הזה שולטות כיום שתי רשתות גדולות, סטימצקי וצומת ספרים, שהמו"לים והכותבים כפופים לתכתיביהן.

באותן מדינות בהן צומצמה מעורבות הממשלה במשק, אם באמצעות הגבלת המדיניות הכלכלית להעלאה והורדה של שער הריבות, ביטול חוקי רגולציה רבים (כמו ביטול חוק גלאס סטיגל בארה"ב שהפריד בין פעילות בנקאית רגילה לפעילות בנקי ההשקעות) השתלט ההון הגדול על המשק וגרם להגדלה אדירה של רווחיו על חשבון השכבות הנמוכות שרמת הכנסתן הוקפאה או אף ירדה. התאגידים המונופוליסטיים השתלטו על המשק ובמקרה האמריקני אף על המערכת הפוליטית. ארה"ב של היום היא יותר פלוטוקרטיה (שלטון העשירים) מדמוקרטיה, די דומה למה שהיה בארה"ב בתקופת "הברונים השודדים" לפני כהונתו של טדי רוזוולט כנשיא (1901 – 1908). שלדון אדלסון והאחים קוך הם הברונים השודדים של ימינו בארה"ב. כאשר ניסה מיטראן, הנשיא הסוציאליסטי של צרפת, להלאים חלקים נרחבים של ההון הגדול בתחילת כהונתו (1981) הוריד אותו ההון על הברכיים ואילץ אותו לסגת מהרפורמות המבניות שיזם. הניסיון של איינדה להנהיג רפורמות סוציאליסטיות בצ'ילה בתחילת שנות השבעים דוכא על ידי ההפיכה שביצע צבא צ'ילה בפיקודו של הרוצח פינושה ובסיוע ה-C.I.A.

תכנית הייצוב לא יצרה משק תחרותי שאינו נשלט על ידי גורמים כלשהם. מגמות ההפרטה העבירו חברות גדולות כמו החברה לישראל וכי"ל לידיים פרטיות ופילסו דרך ל"קפיטליזם החזירי", לכלכלת הטייקונים שהשתלטה על המשק הישראלי. הבנקאות נותרה ריכוזית. חברות הסלולר גבו מחירי עתק עבור שירותיהם עד לרפורמה של כחלון. נוחי דנקנר השתלט באמצעות מינוף גבוה על חברת אי.די.בי. והיה למשך מספר שנים איש העסקים מס' 1 של ישראל. אחרי שהתמוטט צומחים לו מחליפים. יצחק תשובה, בעל השליטה בחברת דלק, שלט ושולט על מרבצי הגז הגדולים שהתגלו מול חופי ישראל. ממשלת נתניהו מתכוונת להשאיר את המאגרים הגדולים בידי תשובה ושותפיו מחברת נובל אנרג'י האמריקנית כך שלא תהיה תחרות של ממש בתחום קריטי זה. בעלי השליטה והמנהלים הבכירים של התאגידים הגדולים גזרו לעצמם משכורות עתק בעוד המשק מתמלא בעובדים חסרי השכלה בחלקם עובדי קבלן בשכר נמוך וללא תנאים סוציאליים ראויים. החקיקה שנעשתה לתיקון מצב זה השיגה הישגים חלקיים בלבד. התוצאה החברתית של המהפך הניאו ליברלי שעבר המשק הישראלי הייתה גידול הפערים והעוני. השכבות המוחלשות הן ששילמו את המחיר של המהפך הזה ומשלמות אותו עד היום, למרות שיפורים קטנים פה ושם. זו הייתה לידת העכוז של הקפיטליזם הישראלי.

משבר הקיבוצים תרם גם הוא את חלקו לנסיגה המבוהלת מכל רעיון שוויוני או שיתופי בחברה הישראלית. "הקיבוץ נכשל" עברה הרינה במחנה והכל כמעט זימרו לפיה. בקיבוצים עצמם החלו רבים להאשים את "השיטה" השיתופית ולהתחיל להפריט שירותים חיוניים כמו אספקת מזון, חשמל וכביסה שעד אז סופקו ללא תשלום ולהנהיג תשלום עבורם. ההנמקה הייתה מניעת בזבוז שהוא תוצאה הכרחית של אספקת מוצרים ושירותים ללא תשלום. גם סידור העבודה חוסל ברוב הקיבוצים תחת הסיסמה "הלאה הפרזיטים" וכל חבר היה צריך לדאוג לפרנסתו, בתוך הקיבוץ או מחוצה לו. מגמה זו הביאה בהמשך גם להנהגת שכר דיפרנציאלי לפי מדדי השוק עבור התעסוקות השונות והפערים הכלכליים ברוב הקיבוצים הלכו והתרחבו. נימוקים נגד הניאו ליברליזם ונגד ההפרטות בקיבוצים ובמשק הישראלי בכללו נדחו בבוז תוך הצבעה על מה שסומן כ"כישלון הקיבוצים" וכישלון הקומוניזם הסובייטי וכישלון הסוציאל דמוקרטיה המערב אירופית. הקללה הנפוצה בשיח הכלכלי בישראל היא "בולשביזם" וכל הסוציאל דמוקרטים נשלחים לצפון קוריאה לחינוך מחדש. העובדה שהמודל הסוציאל דמוקרטי הסקנדינבי עם האיגודים המקצועיים החזקים עובד לא רע, ושהיו קיבוצים, כמו משמר העמק, יזרעאל ואחרים, שיצאו ממצב של חדלות פרעון לשגשוג כלכלי, בלי לחסל את השיטה הקיבוצית, לא "הזיזה" שום דבר בתודעתם של משוכנעי הניאו ליברליזם. עבורם זו האמת ואין בלתה…

המשבר הפיננסי שפרץ ב-2008 החליש במידה ניכרת את האמונה הניאו ליברלית, אבל לא חיסלה אותה. החזרה למשק ממלכתי בעיקרו נראית כיום כבלתי אפשרית והמאמצים של רוב הממשלות במערב הקפיטליסטי מתמקדים בתיקונים מסוימים של עיוותי השוק, תוך השארת השיטה על מכונה. האלטרנטיבה האידאולוגית לניאו ליברליזם עדיין אינה נראית באופק וגם לא האלטרנטיבה הפוליטית. תפקידה ההיסטורי של הסוציאל דמוקרטיה בישראל ומחוצה לה הוא לגבש אלטרנטיבה כזו. האם היא תמלא את תפקידה זה? ימים יגידו.

נערך על ידי יוחאי
תגיות: , , , , , ,

3 תגובות

  1. מיכאל לינדנבאום :

    יש אלטרנטיבה-להלאים מחדש את כל מה שהופרט ונבזז דרך המשטר הניאו-ליבראלי

    יש אלטרנטיבה-להלאים מחדש את כל מה שהופרט ונבזז דרך המשטר הניאו-ליבראלי,שהוא מיזם משותף של המפריטנים של הליכוד והימין והמפריטנים המשת"פים של המערך,על חשבון מיליוני הקורבנות של השכירים הישראלים שהפכו למובטלים ועובדי קבלן.

  2. נטע :

    האירוניה הטראגית

    תודה לאורי יזהר שעשה קצת סדר בשקרים המופצים בתקשורת הישראלית.

    ראוי להפיץ את המאמר באופן ויראלי.

    האירוניה הטראגית – בין 1977-1983 פצחה ממשלת הליכוד במהלכים ל"שחרור" המשק מכבלי המדינה.
    זה כלל כרסום במדינת הרווחה שהחלה להתייצב כאן בשנים שקדמו למהפך.
    את המהלך הזה תאר נדב פרץ במאמר שפורסם כאן בזמנו (אבל אפילו אני מתקשה למצוא אותו).

    המגמה הזו הצליחה בשבע שנים להביא את המשק הישראלי לפתחי פי פחת.

    האירוניה – מזה שנים מנסים מוסדות "בעלי נשמה טובה" לכפות על יוון בדיוק מדיניות דומה לזו שכיוון הליכוד.

    ההרס המצטבר רק מזמין עוד לחצים מאותו הדבר מטעם ה"נשמות הטובות" שרוצות לחלוב את הפרה היוונית ששבה ובועטת בכדי החלב.

    יכול להיות שהכלכלה היוונית רוויות שחיתות – יכול להיות שזו תגובה ללחץ.

    אבל ההכללה הגורפת על היוונים "הבטלנים" פשוט לא מיצרת הסבר מספיק טוב.

    הדוגמה של שבע השנים הרעות של הליכוד, מספקת הסבר הרבה יותר קוהרנטי.

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :

    נמצאה האבדה.

    "בעקבות המחאה הזו, התחיל מהלך ענק של הפיכת מדינת הרווחה הישראלית למדינת רווחה אוניברסליסטית אמיתית.

    הנסיון הזה נמשך כמה שנים בודדות – המחמירים יאמרו חמש, המקילים יאמרו שמונה – וכלל שינויים מפליגים במדיניות הרווחה הישראלית. בין השאר, נחקקו אז חוק ביטוח אבטלה, חוק הבטחת הכנסה, קצבאות הילדים הפכו ל(כמעט) אוניברסליות, ועוד ועוד.

    אלא שגם הנסיון האדיר הזה היה בגדר מעט מדי, ובעיקר מאוחר מדי. הוא פעל מול שתי מגמות שלא איפשרו לו לבוא לידי מיצוי: מצד אחד, מהלך עולמי של נסיגת מדינת הרווחה, ומצד שני, חשוב יותר, חוסר האמון והכעס של השכבות שהופקרו בידי מדינת ישראל בשנים הקודמות היה עמוק מכדי שתיקון כזה יספיק. בשנת 1977 המערך נזרק מהשלטון, ולמרות שזה לקח קצת זמן – הליכוד התחיל ליישם מדיניות חברתית ליברלית-שאריתית, וכעבור כמה שנים המערך הצטרף אליו בשמחה רבה".

    ****

    http://www.blacklabor.org/?p=35710

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.