האוויר בישיבת ועדת החינוך בכנסת היה מלא ברטוריקה של צדק חברתי, אולם מאחוריה עמד בעיקר רצונה של קבוצת הורים קולנית ובעלת אמצעים להעניק יתרון לילדיהם
מאת: יוסי דהאן
לפני כשנה נכחתי בדיון של ועדת החינוך של הכנסת בהשתתפות שר החינוך שי פירון, שדנה בשני עניינים: חוזר המנכ"ל החדש בעניין תשלומי הורים, המאפשר לגבות אלפי שקלים מהורים עבור כל ילד, והקטנת צפיפות בכיתות. האולם היה מלא עד אפס מקום בהורי "מחאת הסרדינים", שרובם המכריע הגיע מיישובים מבוססים שלא היה להם כל עניין לדון בתשלומי ההורים האסטרונומיים אלא להפעיל לחץ, בסיוע חברי כנסת שהתגייסו לעניין וחלקם חסרי כל מושג במה מדובר, אך ורק בעניין הצפיפות בכיתות. שיהיה ברור, אני בעד הורדת מספר התלמידים ל-32 בכיתה, אולם אני מתנגד למרכיב מאד מרכזי של "מחאת הסרדינים" – מרכיב שמנהיגיה של מחאת ההורים נגד הצפיפות בכיתות נוטים מאד להסתיר.
טענה מרכזית של מנהיגי המחאה מתמקדת בהחלטת משרד החינוך לאסור על פיצול כיתות על ידי הרשויות המקומיות. מה שקורה עתה הוא שרשויות מקומיות עשירות בעלות אמצעים מפצלות כיתות ודואגות לכך שהתלמידים במוסדות החינוך שלהן ילמדו בכיתות פחות צפופות, בעוד שברשויות עניות חסרות אמצעים הילדים ממשיכים ללמוד בצפיפות. ההורים שנכחו בוועדה היו מרשויות מקומיות חזקות שבהן כספיהם וכספי הרשות מממנים את פיצול הכיתות. הם העלו טיעונים שונים, בין היתר שאין למנוע מרשויות מקומיות כמו אלו שהם מתגוררים בהן להשקיע בחינוך. הם לא אשמים, טען אחד הנציגים שלהם, שרשויות מקומיות אחרות מעדיפות להשקיע בבניית כיכרות ותאורה ולא בחינוך. זו הסיבה כנראה לפערים בהישגי החינוך בין היישובים עומר ורהט.
כנגד הטענה שהמורים המגויסים ללמד בכיתות המפוצלות עובדים בתנאים של עובדי קבלן, הם טענו שהרשויות המקומיות הן המעסיקות, אבל שכחו משום מה לציין שמורים אלו מועסקים בתנאים נחותים מאלו של מורים מן המניין. אולם, הטיעון העקרוני המוסרי המרכזי שעלה בדיון זה ועולה כמעט תמיד גם בדיון הציבורי הוא טיעון "מיטת סדום". טיעון "מיטת סדום" הוא טיעון ותיק שאומר שזה בלתי מוסרי, בלתי יעיל ואבסורדי לחתור לשוויון על ידי קיצוץ רגליהם של אלה שנמצאים בקצה העליון של הסולם על מנת ליצור שוויון. בקיצור, אתה לא יוצר שוויון בין גבוהים ונמוכים על ידי קיצוץ רגליהם של הגבוהים, על מנת להתאים את כולם למיטת סדום השוויונית. בז'רגון פילוסופי הטיעון הוא שאין הצדקה למה שמכונה leveling down.
Tags: הילד שלי לא סרדין, המאבק להורדת הצפיפות בכיתות, העוקץ, הצפיפות בכיתות, מורים, צדק-חברתי, שוויון-הזדמנויות, תנאי העסקה
אין היא יכולה לקשור ידיהם בנסיונם להציל ילדהם מהחידלון הממשלתי .
המדינה דורשת להפקיד בידיה את הילדים לכ 15 שנות חובה ולממוצע של כ 6 שעות ביום .המדינה גם מבינה ומודה שכיתה של 32 ילדים לעומת 40 זה סיפור אחר לגמרי לרמת הלימודים .המדינה אינה מצליחה לחלק את תקציבה נכון כדי ליצב את המספר 32 בכיתות
אורך חיי אדם אינו אלפי שנים כך ש 15 שנה של רמה נמוכה זה עניין משמעותי .
המדינה לוקחת לעצמה את החרות למנוע מאנשים לתקצב על חשבונם את המערכת כדי שזמנם של ילדהם ינוצל כיאות
עם כל הכבוד לרצון לסוציאליזם ,ושוויון בחינוך
מיהם בכלל . ובאיזו רשות ?