חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

מפלגת העבודה – אף על פי כן

נושאים דעות, פוליטי ב 15.12.08 6:04

דודו רוטמן, חבר מפלגת העבודה, מופתע כל פעם מחדש למצוא עצמו באותה מפלגה עם פואד ווילנאי, אך כסוציאל-דמוקרט הוא פונה לחברי העבודה בבקשה לשמור שמפלגת העבודה תהיה השנייה או השלישית בגדלה בכנסת הבאה

כמו כמה וכמה מן הרשומים באתר "עבודה שחורה", גם אני חבר מפלגה שאיננו חש שהוא באמת "בשר מבשרה". כמו רבים מצאתי את עצמי מתפקד למפלגת העבודה בעקבות התקווה האמיתית לשינוי שהתלוותה לעובדה שעמיר פרץ עשה את הבלתי ייאמן ונבחר לראשות המפלגה. אותה מפלגה שרבים מאתנו חשבו שכבר לעולם לא תחזור לנשום באופן עצמוני (ובה בעת הסכימו שזה אולי לא נורא כל כך).

אני עוקב בעניין רב אחרי הויכוח הרוחש באתר הזה. בין ה"כן, אנחנו יכולים" (למה צריך את האינגליזמים האלה? מה רע ב"זה אפשרי"?) לבין "לא, אתם לא" (כנ"ל). ויכוח דומה קיים גם במשרד וגם בארוחת השבת (לא רק בביתו של עמי איילון). כולם משכנעים, כולם צודקים וכולם מבטאים את כאב האכזבה מחד ואת תחושת הייאוש מאידך שהיא גם מנת חלקי, וודאי.

גם אני גדלתי בשמאל. הייתי פעיל ב"נוער מרצ" מאז הקמת התנועה. גם אני כבר כמה שנים מופתע כל פעם מחדש למצוא עצמי באותה מפלגה עם מתן וילנאי. גם אני הבטחתי לעצמי (ולכל מי שרק היה מוכן להקשיב) כל מיני הבטחות שאני מרגיש נורא מטופש לסגת מהן כעת – ברק לעולם לא יראה לי את הלבן בעיניים ולא יקבל יותר את קולי, בוז'י (המפריטן השתקן) לא ייצג אותי, פואד ואני, שחתום על "מכתב סרבנות" אחד או שניים, לעולם לא נוכל לשוב ולהיות באותו בית לאחר עוד אכזבה ועוד אכזבה.

סך הכל, בימי מרצ העליזים שלי הכול היה הרבה יותר פשוט – כולנו הקשבנו לאותה מוזיקה, קראנו את אותם ספרי חובה, למדנו באותם חוגים באוניברסיטה, וגם, לא נעים לומר, היינו מאותו מוצא ומאותה שכונה. הוויכוחים היו מינוריים ובסופו של דבר כולנו צדקנו. אז למה אני כעת צריך את כאב הראש של האנשים האלה שאני באמת לא אוהב את דעותיהם ולא מסכים עם דרכם?

והנה לאחרונה, ובייסורים, מצאתי עצמי חוזר ל"אף על פי כן". לא לזה האקזיסטנציאליסטי של ברנר, אלא זה של הכאן והעכשיו, של השיקול הקר המחייב אותי לבחון את ההעדפות האידיאולוגיות שלי ולדרג אותן.

כי לישראלי הימני קל. מאז ז'בוטינסקי יש לו דגל אחד (חד-נס קראו לזה פעם). אולי עם וריאציות כאלה או אחרות, אבל בגדול – דגל השליטה בכל מחיר בחלקים נרחבים כמה שיותר בארץ ישראל, עם גוון דתי, או בלי, לצד שמרנות פוליטית או ליברליזם, בעד כביש 6 או נגד עישון. תמיד ברור מה הכי חשוב. לכן להיות ימני בישראל קל הרבה יותר מלהיות רפובליקאני בארצות הברית או נוצרי-דמוקרט בגרמניה.

לשמאלן הישראלי יש לפחות ארבעה דגלים. כמעט כל הרשומים לאתר זה, אני מניח, יסכימו (ולמען הסר ספק סידרתי אותם לפי סדר הא' ב') על:

1) חברה צודקת ושוויונית

2) מתינות מדינית

3) סדר יום אזרחי-ליברלי-הומניסטי

4) צדק סביבתי

על אלה, כל אלה, השמאלן נאבק, את כל אלה הוא רוצה לקדם. זו איננה הטרגדיה שלו, זו המורכבות שממנה הוא בא. הטרגדיה שלו היא שאין שום גוף פוליטי בישראל שמייצג, בכנות, ברטוריקה כמו גם בהרכב חבריו ובמעשיו את כל ארבעת הדגלים הללו באופן המלא והנקי שהיינו רוצים. טרגדיה חמורה יותר תהיה אם נגלה מתי שהוא, שלא ניתן גם ליצור גוף כזה, שיהיה גם אפקטיבי. כל המפלגות כמעט, מהעבודה שמאלה, מחזיקות בווריאציה כזו או אחרת של כל הדגלים הללו כשהשאלה היא איזה מהם בוחרת אותה מפלגה להניף הכי גבוה.

מכאן שהשמאלן צריך לוותר ולהתפשר, זוהי כמעט גזרת גורל מבחינתו ומתוך הבנה של הבעייתיות הזו הוא גם צריך להחליט עבור  מי הוא מצביע. ויש לו כמה אופציות. מקדימה (כן, בחלק מהדגלים הללו גם הליצנים הללו מחזיקים), עבור בעבודה, דרך מרצ החדשה (או המתחדשת או המחודשת, לא זוכר מה הם החליטו שם), ועד חד"ש. ויש גם שבריר מנדט יהודי ל"בל"ד". לצידן קימות התנועות שטרם זכו להוכיח עשייה פרלמנטארית במסגרת עצמאית: הירוקים מימין, הירוקים משמאל (והדשא של כל אחד מהם ירוק יותר משל שכנו), "אור" המהדהדת את ימי "שינוי", וגם "מימ"ד" שהבוקר שוב נראה כי היא הולכת לאכזב.

אז איך לעזאזל, מכל השפע הזה אני מגיע מחדש לגברת הזקנה הזו, למפלגת העבודה?

כי מאז גיל עשרים, וגם אחרי גיל שלשים (כן, הבדיחה העתיקה ההיא של ה"אין לב" וה"אין שכל" נכונה גם לגבי) הדגל הסוציאל-דמוקרטי הוא הדגל שאצלי מונף גבוה מכל האחרים. המחלפים של פואד עושים לי חררה כ"ירוק", והשוֹאתיות של וילנאי מעוררת בי חלחלה כ"שלומניק", אבל רטוריקה חברתית, עשייה חברתית, והרכב עם כוחות חברתיים מרכזיים קיים כמעט אך ורק במפלגת העבודה.

היא אכזבה אותי. שוב ושוב. אבל ממפלגות אחרות אפילו לא התאכזבתי.

מרצ אפילו לא ניסתה להבטיח מעולם שיש משהו שיותר מעניין אותה מסדר היום האזרחי. אחרון המחזיקים בה במשנה חברתית עזב אותה בטריקת דלת (אל תבלבלו את המפ"מניקיות של ג'ומס ואבו עם תפיסה חברתית. הם היו מאד "לא חברתיים" בנוגע לחלוקת אדמות המדינה באופן שווה לכל, גם למי שאיננו "משלנו", מה שמכהה מאוד גם את הגוון האדום וגם זה הירוק של המפלגה הזו). יש לה למרצ קול צלול וחשוב בנוגע לזכויות מיעוטים מספריים (פלסטינים) ופוליטיים (נשים) ויש לה אמירה חשובה בנוגע לזכויות האזרח וכבוד האדם, שלטון החוק והחילוניות היהודית. לכן, השמאלן שרוצה כעת לקדם בעיקר את הנושאים האלה צריך להצביע בעדה. אבל זה לא אני.

חד"ש, שאחרי גוז'נסקי למדה להסתתר מאחורי דב חנין – עלה התאנה החברתי והירוק שלה, מאז נפילת ברית המועצות כבר איננה מבטאת שותפות ערבית יהודית, והיא יותר ויותר נכנעת למתחריה הדתיים והשמרניים בחברה הפלסטינית, ומלבד חנין – נטשה לחלוטין כל עשייה פוליטית.  מי שחושב שחנין מאפיל על מחדליה הפוליטיים והמוסריים של חד"ש צריך להצביע בעדה.

אני ירוק, הצדק הסביבתי הוא חלק אינטגראלי ממשנתי המדינית. ערן בן-ימיני (מזל טוב לבחירתו) ואלון טל, הם לא פחות מדמויות נערצות עלי שראוי שתהיינה בתוך המערכת הפוליטית (דחיתם זאת זמן רב מדי). אבל הם לא יהיו. לא בבחירות הללו, לא במסגרת תנועה נפרדת. כאשר יש לא פחות משלש רשימות המסתיימות במילה "ירוק" וכל המפלגות, מאגודת ישראל צפונה, מכניסות סביבה למצע שלהם אין כל סיכוי שמי מהרשימות הללו תהפוך לגורם משפיע באמת בפוליטיקה הפרלמנטארית הישראלית. ועדיין – מי שדגלו הגבוה ביותר צבוע בירוק צריך להצביע לאחת מהתנועות הללו, רצוי לזו של טל ובן-ימיני ולא אחת מההלצות האחרות.

נותר השמאלן המצוי, הבורגני הוותיק שרואה לנגד עיניו רק את סדר היום המדיני. כן שטחים/ לא שטחים, גושי התנחלויות וכבישים עוקפים, מאחזים ומתרסים. לשמאלן הרואה רק את אלה לנגד עיניו ראוי שיצביע דווקא לבדיחה המשותפת של רמון ושרון, זו הקרויה "קדימה". סביר להניח כי מפלגה זו תהיה בין שלש הראשונות, סביר להניח שהיא תהיה חלק מהממשלה הבאה וסביר להניח שהיא תקדם משא ומתן מדיני. וכן, אנשיה גם הוכיחו שהם יודעים לפרק התנחלויות (לא רק מאחזים) ולוותר על חלקי ארץ ישראל. נכון שצריך להתעלם מהשחיתות, מהקפיטליזם הצרוף, מהבעיטות בראש הקבועות לבית המשפט העליון. אבל זו המפלגה שהוכיחה את העשייה האפקטיבית ביותר בתחום המדיני בשנים האחרונות. (באמת עצוב לא?)

ונותרו חבריי ואני, הסוציאליסטים הזקנים בני השלושים. שלי עצבנה אותנו בבריתות שלה שגרמו לה לבחור את המאבקים הנוחים, והעבירה שבעה עשר חוקים חברתיים חשובים. עמיר הטריף אותנו עם תיק הביטחון, והעלה את שכר המינימום לקרוב מאוד לאלף דולר. עופר עיני נלחם ב"קו לעובד" וב"כח לעובדים" ואיגד את עובדי "קופי בין" (כן, מי שלא מבין שעופר עיני הוא חלק אינטגראלי ממערך הכוחות המניעים את העשייה הפוליטית של מפלגת העבודה לא מבין הרבה במפלגות עובדים). פינס עצבן כשהלך עם ברק וקידם נושאי חברה וסביבה. והרשימה עוד ארוכה ואין טעם לחזור עליה.

אנחנו, שהדגל החברתי הוא שעומד במרכז סדר יומנו נאלצים, ממש נאלצים, להיאבק על כך שמפלגת העבודה תהיה השנייה או השלישית בגדלה בכנסת הבאה. אני יודע שחלק מאנשיה יאכזבו אותי שוב. אבל יש בה גם מי שידעו היטב כיצד לקיים את הבטחותיהם.

אז, חבריי השמאלנים, כאשר אנחנו מתלבטים, עלינו לזכור איזה מהדגלים שלנו יונף גבוה יותר. אני החלטתי, לכן, ואף על פי כן, אצביע "עבודה".

דודו רוטמן – חבר במפלגת העבודה, תלמיד מחקר באוניברסיטת תל אביב (ספרות) ותושב הוד השרון

27 תגובות

  1. עומר כרמון :

    מאמר מוזר. מי שיצביע מפלגת העבודה בראשות אהוד ברק יבגוד כל אחד מארבע העקרונות עליהם דיברת:

    1) חברה צודקת ושוויונית

    2) מתינות מדינית

    3) סדר יום אזרחי-ליברלי-הומניסטי

    4) צדק סביבתי

    מפלגת העבודה בראשות אהוד ברק היא חברה צודקת ושוויונית ממגדלי אקירוב.

    מתינות מדינית – אהוד ברק הביא עלינו את האינתיפאדה השנייה, מהומות אוקטובר, בנייה מסיבית ביהודה ושומרון (לפני הבחירות הוא עושה ספינים של מתינות שכנראה הצליחו לעבוד עליך)

    סדר יום אזרחי-ליברלי הומניסטי – ברק? שמחון? הרצוג? פואד? וילנאי? הם האנשים שקובעים כיום במפלגת העבודה, לא עמיר פרץ.

    צדק סביבתי? – אהוד ברק? פואד? על מה אתה מדבר?

    התפקדתי לעבודה לא רק ב-2005, אלא ב-1995, לאחר רצח רבין. ואני מצפה מכל תומך שמאל אמיתי לא להצביע בבחירות הקרובות למפלגה המסוכנת והימנית הזאת.

  2. אני עם עומר כרמון :

    איתי

  3. יהושע בן משה :

    במבט ראשון הנני נוטה להסכים לניתוח ולמסכנות של דודו רוטמן.
    בעיקר מפני שאני מאמין שתהליך השיקום של מפלגת העבודה יכול להתרחש טוב יותר באופוזיציה, בה גם יש סיכוי רב שנשתחרר מברק פואד וכבל, ונוכל לבחון חברי כנסת בפעילות מעשית.
    הנושא הגדול הוא בנית כוח גדול וסוציאל דמוקרטי, אשר מסוגל להילחם על השלטון, וזה ניתן לעשות רק לאחר הבחירות, שבאו אלינו תרם זמנם מהבחינה הזו. המתרחש סביב מרצ גם יבהיר את הסיכוי לכך.

  4. עומר כרמון :

    כל קול למפלגת העבודה הוא קול לברק ולפואד. יחזק את הסיכוי שהם ירוצו לממשלת ביבי ויחליש את המחנה החברתי.

    כיצד אתם מצפים שהצבעה לברק תחליש את ברק? אני לא מבין את ההגיון שלכם…

  5. דני בלוך :

    יהושע ידידי
    הבעיה היא שקשה לי להאמין שמפלגת העבודה תשב באופוזיציה אחרי הבחירות. היא תמיד תמצא את התרוץ מדוע להיות בקואליציה…

  6. לדני ויהושע :

    החשש של דני הוא חשוב מאוד, אבל בעיני זו לא הנקודה המהותית.

    הבעיה היא שבאותה מפלגה קיים כבר יותר מדי זמן תהום בין שתי אידיאולוגיות כלכליות, שכל המשותף להן הוא העבר שמכונה "תנועת העבודה ההיסטורית" – שכמו טלית, כל צד טוען "כולה שלי" – הן הקיבוצניקים והמושבניקים בגרעין התמיכה של ברק שמחון וכו' והן האידיאולוגים הסוציאל-דמוקרטים של יסו"ד (שכוחם כמחנה מתפקדים אפסי). לאף אחד מהצדדים אין ביצים לומר בגלוי שמקומו של המחנה השני אינו במפלגה, כמו שאומר בצדק ביבי על פייגלין. הם מנומסים ומשלבים ידיים (ע"ע ברק ופרץ לאחרונה) והתוצאה היא שלמפלגה אין דרך ואין כיוון ולא משנה אם היא בקואליציה או באופוזיציה, ומי ינהיג אותה – פרץ או ברק, הרצוג או פינס.

    איש לא היה מעלה על הדעת שבאותה מפלגה ישבו זה לצד זה מנהיגים שרוצים לחזור לגבולות 67 ואנשי ארץ ישראל השלמה מושבעים, ולכן השבר בין הליכוד וקדימה (והקצנה של הליכוד ימינה) הם דבר טוב לפוליטיקה הישראלית ולא סתם אופורטוניזם.

    אותו דבר צריך לקרות במפלגת העבודה על בסיס כלכלי – אגף ימין שלה אינו נבדל מקדימה בכלום, ואגף שמאל קרוב יותר לחד"ש (רק בציר הכלכלי-חברתי) מאשר למחנה המפריטים בראשות ברק.

    סוציאל-דמוקרטים שמצביעים לעבודה מחזקים את מחנה ברק וגרוע מזה – ממשיכים את האנומליה של מפלגת ימין כלכלי ומפלגת שמאל כלכלי בתוך מפלגה אחת.

    הגיע זמנה של מפלגת העבודה להישבר – והזמן הזה הוא עכשיו.

    הייתי מעדיף שהגיבוש של המחנה הס"ד לא יהיה מסביב למרצ אלא מסביב לעמיר פרץ, או לחלופין מסביב למיכאל מלכיאור, אך כרגע זה לא קורה.

    איתי

  7. סבא רבא שלי רוטמן :

    הצבעה לירוקים ושאר רסיסי המפלגות לא תחזק את ברק אבל ללא ספק את נתניהו.
    מרץ אמרה מפורשות (אבו-וילן)שתשב עם ש"ס.
    אני רק בן 34 אבל הולך אחרי מורשת סבא וסבתא שהיו ליברלים אך ביטחוניסטיים.
    פעם מפא"י תמיד מפא"י

  8. האזרח דרור :

    מישהו יכול להסביר מה הקשר בין סדר יום חברתי-דמוקרטי לבין מפלגת העבודה?

    האם זה האידאולגיה הכלכלית הנאו ליברלית? החבירה לבעלי הון? דילים מפוקפקים?

    בשונה מכותב המאמר אני לא חושב שיש סתירה בין הדברים – אלא הם משלימים – כפי שאפשר לראות בחזון של התנועה הירוקה

    http://ecowiki.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%AA%D7%A0%D7%95%D7%A2%D7%94_%D7%94%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A7%D7%94

    האם אפשר לדבר ברצינות על דמוקרטיה ובו זמנית להשאיר בכיבוש צבאי מיליוני אנשים?

    האם אפשר לדבר על סביבה ברצינות בלי לדבר על חברה?

    האם אפשר לדבר על חברה ברצינות בלי לדבר על סביבה או דמוקרטיה?

    מה זה חשוב עם התנועה הירוקה תהיה או לא תיכנס לכנסת? אי בחירה בה זה לתת אור ירוק להמשך הזבל שהולך בפוליטיקה. אם רוצים להתחיל לבנות חלופה – זה המקום הכי קל – שיש לקוות שסביבו תהיה חבירה של כוחות נוספים.

    ועוד משהו – לשמאל הכלכלי והחברתי יש בעיה במשך ה-30 השנים האחרונות לא רק בגלל בעיות פנימיות אלא גם בגלל בעיות של אידאולוגיה לא מעודכנת – בעוד לימין יש את הסיפור הנאו קלאסי – לשמאל אין סיפור נגדי. את זה התנועה הירוקה מביאה.

  9. דני בלוך :

    לאיתי – מה ההערצה הזו לעמיר פרץ? הוא לא היה סיפור כה גדול של הצלחה לא כיו"ר ההסתדרות ולא כראש המפלגה. ומלכיאור – שהוא ח"כ מצוין, אבל מנהיג? במה ג'ומס נופל מהם? בינתיים הם יצרו רשימה לא רעה, יותר צעירה ומגוונת, יותר חברתית.

  10. יהושע בן משה :

    אני לא מאמין שברק עד כדי כך טיפש שינסה להוביל את מפלגת העבודה לממשלת נתניהו, גם אם יתנו לו את משרד הביטחון. סביר יותר להניח שהוא יעזוב ויחזור להמשיך לעשות לביתו.
    במידה שכן ינסה, זו ההזדמנות והסיבה לפלג את המפלגה ולחבור לכוח סוציאל דמוקרטי גדול ורציני באופוזיציה. יש לשאר שלמהלך כזה יהיו שותפים לא רק פרץ והקרובים לו, אלה חברים אחרים אשר לא מוגדרים היום סוציאל דמוקרטים מובהקים.

  11. ליהושע :

    גם בעבר היו שאמרו:
    אם ברק יאחד את העבודה וקדימה, אז נשבור את הכלים ונפרוש.

    בשיטה זו משאירים את היוזמה בידי היריב, והס"ד רק מגיבים, תמיד מוחלשים, תמיד לא מאמינים בכוחם.

    בשיטה זו הס"ד מאפשרים לברק לקנות בזול את המתנגדים האידיאולוגיים לדרכו ולעשות הפרד ומשול לחלופה – כפי שקנה בזול את אופנהיימר (למרות שהוא מתחזק מאחזים במקום לפנותם), קנה בזול את פינס ויחימוביץ' (הבטחת דוח וינוגרד), קנה בזול את אילון (שר בלי תיק) וכו'

    אחרי הבחירות זה לא יהיה יותר קל, אפילו אם ברק ירד מן הבמה ביוזמתו.

  12. לדני :

    ההבדל בין עמיר פרץ ומיכאל מלכיאור ובין חיים אורון הוא שהם סוציאל-דמוקרטים. הייתי רוצה שבראש מפלגה סוציאל-דמוקרטית יעמוד סוציאל-דמוקרט. הייתי רוצה שהמפלגה הזו תפנה לקהלים שמרצ אינה מדברת אליהם, ולא משנה מי יעמוד בראשה ומה תהיה הרשימה.

    אני משתמש גם בהגדרות התיאורטיות של עמי וטורי המומחה הרבה יותר ממני למהי ס"ד וגם בחמישה שמות (בלבד!) שבהם נקב:

    פרץ
    יחימוביץ'
    גילאון
    חנין
    מלכיאור

    הרשימה של ד"ר עמי וטורי חשובה גם בגלל מי שלא נמנו בתוכה, חלקם ח"כים מצוינים:

    ברוורמן (אעפי שהיה מומלץ יסו"ד)
    בן סימון
    סנה (אני לתומי חשבתי שהוא כן)
    אורון
    ברכה
    וכמובן רוב חברי הכנסת של העבודה ומרצ

    יש בעייתיות בהסתמכות על איש אחד (עמי) או על קבוצה הומוגנית יחסית שכל חבריה חברי מפלגה אחת(יסו"ד), אך אני הרגשתי שעמי היה די הוגן כדי לפרגן לח"כים ממספר מפלגות מצד אחד, ולא להקל במבחן לנציגי מפלגתו מצד שני.

    אולי היה עדיף ש"מצעד הסוציאל-דמוקרטים" (לא רק כן/לא אלא מדד מספרי רציף לכל ח"כ ולכל מפלגה) יהיה תוצאה של הצבעה של הרבה אנשים ולא של איש אחד – אולי כדאי לפתוח משאל כזה באתר. הבעייתיות במשאל פתוח היא שרבים מגדירים ס"ד בהגדרה מאוד רחבה ולא מקובלת (שאיפה לצמצום פערים, סיוע לחלש, פעולה הומניטרית) – כמו שקרה בשיח עם אבי לב ממרצ.

    איתי

  13. דני בלוך :

    עם כל הכבוד לעמי וטורי הוא לא האדמו"ר שלי ולא האורים ותומחם ואורון הוא לא פחות סוציאל-דמוקרט מאלה שברשימה שלו והוא הדיןלגבי ברוורמן והאחרים.אני נגד הגישה הפוריטאנית שרק מי שעונה על כל הפרמטרים של הגדרת וטורי הוא בעיני סוציאל-דמוקרט.

  14. דודו רוטמן :

    החלטתי להגיב כל בערך מניין מניין וחצי תגובות.
    עומר: כן, גם אני יודע להצביע על חברי כנסת שהם לא כוס התה (האידיאולוגית והאנושית) שלי, מהעבודה ומכל מפלגות השמאל האחרות. וכל מי שהצגת ברשימותיך הם לא כוס התה שלי. אבל: עמיר כנראה לא יפרוש, לא יקים מפלגה (וטוב שכך, רק חסרה לנו מפלגה שביעית!! באגף הזה..) והשאלה איננה כמה "סוטים אידיאולוגית" יש בהנהגת מפלגת העבודה (יש בה הרבה). השאלה היא איך מקדמים בצורה הטובה ביותר לפחות חלק ממטרות השמאל הישראלי בכנסת הבאה. "ימנית ומסוכנת"? לא נסחפנו קצת? בכל זאת זו המפלגה העלובה הזו שסיימה את הכיבוש בלבנון (כן, אותו שיקוץ מתועב מבחינתך – אהוד ברק) וזו המפלגה הזו שדרשה העלאת שכר מינימום (בהסכם הקואליציוני, כהצעת חוק ממשלתית) ונלחמה על כך שעובדי כוח אדם יהיו עובדי המוסדות וגם ישבו באותם המוסדות על כיסא. אז אולי הם פחות מסוכנים ממה שנראה. גם אם אני לא סובל את המחלפים של פואד ואת הדילים של שמחון. ובכלל, כדאי למתן טונים. אף אחד כאן לא צריך תעודת הכשר אידיאולוגית ואף אחד כאן לא בוגד בעקרונותיו של מסדר זה או אחר שכולנו נשבענו לו. אני גם לא כתבתי בשום מקום שהצבעה לברק תחליש את ברק. אני אומר לך בכנות – הלוואי ויהיה נס וברק יתחזק, הלוואי והוא יהיה ראש הממשלה. אתה מעדיף אחת מהאופציות האחרות על אותו כסא? הצבעה למפלגת העבודה לא תחליש את ברק וכן תגדיל את כמות האנשים הסוציאל דמוקרטים בכנסת (עמיר פרץ הוא מקום עשירי ברשימה, דני בן סימון אחד עשר לא כדאי להצביע על מנת שהם יהיו בכנסת?).
    דני – גם אני חושש. החשש שלי מופיע בכל שורה במאמר. ברק הבטיח, יכול להיות שלא יקיים, יכול להיות שהלחץ עליו צריך להיות שיצהיר שלא ילך בשום מקרה עם ביבי. גם אני מקווה שאם הוא לא יספק את הסחורה הוא יוחלף (המפלגה שלי טובה בהחלפת מנהיגים, כידוע לך). על מרצ, אותה מפלגה שאתה ממליץ לבחור בה, אני יודע שלא תלך לממשלה עם ביבי (אגב, לא שמעתי אותם מבטיחים זאת)אבל אני לא יודע לסמוך עליהם בדברים אחרים. שרי החינוך שלהם היו המפריטים הגדולים של החינוך בישראל והביאו עלינו ועל ראשנו את שושני כמנכ"ל ואת המכללות ובית הספר האוטונומי (כלומר – המופרט) שלו הם לא היו גרועים כמו הבאים (ובעיקר הבאות) אחריהן אך גם לא הרבה יותר טובים, הם בהחלט טובים בלהשכיח זאת. אה כן, וגם הצביעו יפה מאוד בעד גירוש המוני ודחקו יפה את רן כהן לטובת התאצ'ריסט המוצהר-יוסי ביילין. רשימה צעירה ותוססת בחרו? בחרו חברי כנסת לשעבר, אנשים טובים, אני מודה, אבל לא כאלה שיזיזו משהו בצורה אפקטיבית בלי מטרייה אווירית משמעותית של מפלגת העבודה.
    האזרח דרור – נשגב מבינתי. "מה זה חשוב אם התנועה הירוקה לא תהיה בכנסת?" מאיפה להתחיל בכלל? למה לקום מהספה, ללכת על לקלפי ולשלשל פתק שאין לו השפעה ויתחלק בין המפלגות הגדולות? כדי להצהיר הצהרות? את זה אני עושה באמצעות מאמרים ב"עבודה שחורה" בבחירות אני רוצה לשנות מציאות. לא רמזתי לרגע שיש סתירה בין ארבעת הדגלים של השמאל, אני מסכים לכל מילה שלך בעניין זה. אין סתירה, הבעיה היא שאין מי שמייצג בצורה אפקטיבית ובאופן שווה את כל הארבעה וכן צריך להתפשר ולבחור (אם מחליטים להשפיע. אם לא – אפשר להצביע לתנועה הירוקה או לישראל החזקה, הן תשפענה באותה מידה).
    איתי, כאמור אינני אוהב תעודות כשרות אידיאולוגיות, גם אם הם של היסטוריונים מבריקים. כל האנשים שעמי המליץ עליהם – הלוואי והיו באותה מפלגה והיו מקבלים את קולי וגם חלק מהאנשים שאינם ברשימה. מה שצריך לעשות זה לבחון פעולות לקידום המטרות של השמאל ולא אם הם עונים לכל המרכיבים שוטורי מחזיק ברשימת הבדק שלו לס"ד "אמיתיים".
    זהו לבינתיים.

  15. לדודו :

    אני לא מחפש את רשימת החלומות שכל חבריה כשרים למהדרין לפי האדמור וטורי.

    ברור לי שאצטרך להתפשר

    ברור לי גם שלא ארצה לזרוק את הקול על מפלגה שלא תעבור את % החסימה.

    עם זאת אני לא אשתכנע להצביע לרשימה שמייצגת בפועל שתי מפלגות שונות – מפלגה אחת בראשות ברק והרצוג שאין שום הבדל בינה ובין קדימה (ובמקרים מסוימים עוקפת אותה מימין – בין אם זה בסיכול הסדר קבע ובין אם בהפרטות) ובין מפלגה שנייה, סוציאל-דמוקרטית, שאפילו ראש מוסכם אין לה: פרץ מנהיג העובדים האותנטי שאיכזב רבים מתומכיו, יחימוביץ' שמתקרבת לאנשי המפלגה השנייה – ברק וחולדאי, או שמא ברוורמן שממוקם גבוה משניהם ברשימה, אך בקריירה הקודמת שלו הרחיב את העסקת עובדי הקבלן באוניב' בן גוריון.

    עם זאת הביקורת שלך על מרצ נכונה וחשובה, ולכן מרצ כרגע אצלי בעדיפות שלישית אחרי מימ"ד בראשות מלכיאור (במידה ותתרומם) וחד"ש.

    גם אם ברק הוא באמת בלית ברירה "ראש מחנה השמאל" (לא בטוח, מבחינה מדינית – עדיפה לבני, מבחינה אלקטורלית ייתכן שאורון יעקוף אותו) הדרך "לצבוע באדום" את הגוש בראשותו היא להניע מצביעי עבודה מאוכזבים למימ"ד מרצ וחד"ש -איש לפי בחירתו, ובלי לבזבז זמן על ויכוחים בין החלופות.

    פתק אמת הוא 80% הצבעה למפלגת ברק הרצוג-פואד-שמחון ו-20% הצבעה למפלגת פרץ-יחימוביץ'-ברוורמן, שקיימת רק בדמיון שלנו. לתת כוח לברק זה לירות ברגל לסוציאל-דמוקרטיה – כפי שהוכיחה בחירתה של יחימוביץ' בברק – בחירה קטנה שהשפיעה על תלוש המשכורת של מאות אלפי משתכרי שכר מינימום. ברק בחר ללא כל דיון פנימי ודמוקרטי להחליף את אג'נדת שכר המינימום בקרב-ספין פאתטי נגד "משתמטים" (בעצם מושמטי צהל) ובקרב נגד פרידמן "לחיזוק בית המשפט העליון".
    כאשר השר ברק עצמו מבזה את החלטות בגצ (ע"ע תואי גדר חלופי בבלעין – היום בחדשות) גם האג'נדה הזו הופכת ללא פחות מספין עלוב.

    איתי

  16. עומר כרמון :

    לדודו – הבריחה המבוהלת של אהוד ברק מלבנון היא היום שבו חדלתי לתמוך באיש והבנתי כי מדובר בחדל אישים.

    דרכה של מפלגת העבודה היא לא נסיגות חד-צדדיות ומבוהלות, אלא הסכמים.

    ניתן היה להגיע בשנת 2000 להסכם שלום עם סוריה שכולל בתוכו את לבנון אבל אהוד ברק קיבל כהרגלו רגליים קרות.

    הבריחה המבוהלת מלבנון והפקרת צד"ל היא מה שהביאה לנו בסופו של מלחמת לבנון השנייה ואת האינתיפאדה השנייה.

    אם זאת גאוותו של אהוד ברק, מפלגת העבודה באמת אבודה.

  17. יואב לוי :

    תסלחו לי שאני מתערב. אני קורא כאן די בהנאה את כל מה שאתם כותבים כאן. בעיקר בגלל שמעולם לא הרגשתי כל כך לא שלם עם תמיכתי במפלגת העבודה. אהוד ברק לא יכול להוביל את המפלגה פעם אחר פעם אל עברי פי פחת, ולפני הבחירות פתאום לטעון שיישב בקואליציה, ושהוא מנהיג, ושהוא עומד בראש מפלגת סופר-חברתית.

    וגם עם הרבה ממה שכתבת, עומר כרמון, הסכמתי. (ועדיין, נכון להיום אין לי אלטרנטיבה לפתק "אמת" שאותו, ככל הנראה, אשלשל לקלפי גם הפעם)

    אבל ה"בריחה המבוהלת" של ברק מלבנון, היא זו שאין לי ולך מושג כמה חיי אדם היא הצילה עד היום.
    ה"בריחה המבוהלת" תוכננה שנה מראש, וברק הצהיר עליה גם במערכת הבחירות שלו (מאי 99. הנסיגה היתה במאי 2000)

    אני שרתתי בצה"ל בין 99 ל-2002. לאחר ההתפרסות לאורך הגבול הלבנוני, עמדנו מול ג'בל בלט, ממש ליד המיקום שבו נחטפו שלושת החיילים החטופים של שנת 2000 (סועאד, אברהם ואביטן). את ההתפרסות של החיזבאללה לאורך הגדר, כולל סאגרים ונ"ט המופנים אלינו, יכלנו לראות כבר אז. חוסר המעשה של אריאל שרון (החל מפברואר 2001 הוא כיהן כרה"מ) על אף שידע מה מתרחש, מתן האפשרות לחיזבאללה להתחמש, ולהשתלט על נקודות אסטרטגיות מולנו, הן אלה שאפשרו למלחמת הגרילה של החיזבאללה להצליח כל כך לפני כשנתיים וחצי.

    אינני סניגור של ברק, אבל אם ה"בריחה המבוהלת" כהגדרתך,של אהוד ברק, היא זו שגרמה לך להבין כי המדובר הוא בחדל אישים, אולי כדאי לחשוב פעם נוספת על כל שאר הטענות שלך.

  18. יואב לוי :

    שיישב באופוזיציה* – כמובן. 🙂

  19. עומר כרמון :

    יואב – אתה טועה. אהוד ברק לא התחייב לפני הבחירות לסגת חד-צדדית מלבנון – הוא התחייב לסגת בהסכם עם סוריה.

    חבל לי וכואב שיש בשמאל רבים שאינם מבינים את ההבדל בין נסיגה חד-צדדית לבין נסיגה בהסכם.

    נשיא סוריה הסכים להסכם שלום עם ישראל: נסיגה מלבנון ומרמת הגולן והתחייבות סורית לסילוק החיזבאללה מהגבול. אהוד ברק נבהל מדעת הקהל ובחר לסגת רק מלבנון וללא הסכם.

    חבל שאתה לא מבין את ההבדל. אותו דבר קרה גם בעזה. במקום להגיע להסכם עם הרשות, ישראל ברחה והשאירה את השטח לחמאס.

    ניתן היה לסגת מלבנון בדיוק באותו תאריך, אבל להשיג הרבה יותר. חבל שאינך מבין זאת.

  20. יואב לוי :

    עומר,

    אינני חולק עליך על כי כאשר נעשים דברים בהסכם, הדבר עדיף על צעדים חד-צדדיים, אולם לעתים עדיף לעשות צעדים חד-צדדיים, אם לא נראה באופק שותף לדרך, מצידו השני של המתרס.

    לא טעיתי. לא כתבתי שברק הבטיח לסגת חד-צדדית. אולם, אתה טועה ומטעה. ברק הבטיח לצאת תוך שנה, וחזר על המנטרה הזאת של "בין אם בהסכם, ובין אם באופן חד צדדי". אף אחד לא יכול להציב לעצמו מועד מדוייק ליעד, וגם להבטיח שזה יקרה בהסכם.

    אני חושש שהיכולת שלנו לומר מה יכול היה להתקבל בהסכם כלשהו, הן בגדר ספקולציות בלבד. ושלא תטעה – אני לא בהכרח חולק עליך בעניין הזה, אלא שגם במבחן התוצאה (המוסרית, המבצעית, הפוליטית – עמידה בהבטחה לבוחר ולטעמי גם המדינית – אילו שרון היה ממשיך את הקו), אין לי ספק כי זוהי אחת מנקודות האור היחידות של ברק לאורך כהונתו כראש ממשלה, שר בטחון, יו"ר מפלגה ושאר טייטלים פוליטיים.

  21. עומר כרמון :

    יואב,

    מה שכתבת אינו נכון. לישראל היה שותף, כבר הושג הסכם בתיווכו של הנשיא קלינטון שברק הסכים לו, אך לתדהמתו של הנשיא האמריקני חזר בו עם שובו לארץ.

    היה שותף לדרך בצדו השני של המתרס, קראו לו חאפז אסד. לברק לא היה את האומץ ללכת על ההסכם ואנחנו קיבלנו חיזבאללה מחוזק, אינתיפאדה שנייה ומלחמת לבנון השנייה.

    חבל שאתה מאמין לתעמולה הימנית של אהוד ברק ואריאל שרון. יש עם מי לדבר, אך ישראל בראשותם של ברק ושרון הייתה סרבנית שלום.

  22. יואב ועומר :

    יואב צודק לגבי הבטחת הבחירות של ברק: מוטב הסכם אבל אם לא – נצא חד-צדדית. אפשר להתווכח אם זה חכם, לפחות אז ברק הבטיח ועשה במקום לשתוק (פריימריס) או לברבר בשכל (שר ביטחון)

    אני לא יודע אם היה הסכם סגור עם חאפט' אסד אשמח להוכחות

    ההשוואה בין ברק ושרון בהחלט במקומה – אמרתי לברק בעצמי
    http://www.blacklabor.org/?p=698

    ברק הוא היורש של שרון מהרבה בחינות (שליליות), בהבדל אחד – שרון היה מנהיג, ברק צריך להכריז על זה בפוסטרים.

  23. עומר כרמון :

    קלינטון סיפר בספרו: "הסורים היו גמישים יותר מהישראלים. אהוד ברק קיבל רגליים קרות".

    "הסורים באו לשפרדסטאון עם גישה חיובית כמהים להסכם. בניגוד להם, ברק אחרי שראה את הסקרים החליט להאט את הקצב".

    "חשבתי שברק קיבל עצה רעה מאוד. בנושאי חוץ, סקרים הם לפעמים חסרי משמעות. אם ברק היה עושה שלום אמיתי עם סוריה זה היה מעלה את יוקרתו בישראל ובעולם והיה מגביר את הסיכוי להסדר עם הפלסטינים".

    עד כאן ציטוט מספרו של הנשיא קלינטון. אתם ממשיכים לקנות את התעמולה השקרית של אהוד ברק? שיהיה לכם לבריאות.

  24. עומר כרמון :

    אתם מוזמנים לקרוא מדבריו של גדי בלטיאנסקי, יועץ התקשורת של אהוד ברק:

    במשא ומתן עם סוריה ברק לא הפך כל אבן ולא בחן כל דרך. זאת היתה החמצה היסטורית של ברק, ומחירה עלול להיות כבד.

    "ההחלטה להפסיק את המשא ומתן עם סוריה התקבלה ללא כל דיון בממשלה, בקבינט או בציבור. זו היתה החלטה שברק קיבל בעצמו. לא התקיים דיון אמיתי בשאלה מה הם האינטרסים החיוניים של ישראל".

    "יש תחושה של החמצה, תחושה שאפשר היה להגיע להסכם עם סוריה. אני מרגיש החמצה, וגם אנשים שהיו מעורים יותר ממני במשא ומתן עם סוריה מרגישים החמצה. וכשאני אומר החמצה, אני מתכוון לאופן שבו הסכם עם סוריה היה משנה את מצבנו הגיאו-אסטרטגי – מול לבנון, מול אירן, מול הפלשתינים".

  25. יוני יצחק :

    מובן מאליו שאני מסכים לדבריך.

    אני שמח לראות שישנם עוד תומכים עבודה שמגיבים באתר ולא מפקירים את הבמה.

  26. דודו רוטמן :

    אמרתי כל מניין, מניין וחצי, אז שוב אני מגיב:
    איתי, כן, יש מגוון רחב מדי של דעות במפלגת העבודה, עד כדי כך שאם המפה הפוליטית בישראל הייתה נורמאלית, יכול להיות שזו לא הייתה מפלגה אחודה (אגב, אינני בטוח, יש גם בלייבור תומכי שוק חופשי די קיצוניים – ראה יוני בלייר, וגם בדמוקרטים האמריקאים ישב ג'וזף ליברמן האולטרה-שמרן)למעשה, בישראל אין מפלגת שלטון שאין בה היקף כזה נרחב יחסית של דעות בתחום החברתי-כלכלי-אזרחי, וחבל.
    אבל משתי המפלגות שאתה מתלבט ביניהן (אם אכן אתה מסכים אתי בנוגע למרצ) נותרה למעשה רק אחת (אם אינך רוצה להצביע למי שלא עובר את % החסימה אז מימ"ד איננה אופציה בשלב זה…) והאחת הזו…מייצגת שתי מפלגות: זו של חנין וסוויד, הירוקה, האדומה והאזרחית, וזו של ברכה, השוביניסטית, הלאומנית, והמתחנפת לכוחות השמרניים בחברה הפלסטינית. הפיסורה של חד"ש איננה צרה יותר מזו של העבודה. ועשייתה החברתית (שכולה מוטלת על כתפיו הצנומות של חנין) פחותה מזו שהוכיחה מפלגת העבודה גם בקדנציה האיומה האחרונה.
    עומר, קטונתי מלקבוע, כמוך, מה היא "דרכה" של מפלגת העבודה. האם בין שלש החלופות: המשך הכיבוש, נסיגה חד צדדית נטולת נפגעים, נסיגה לאחר משא ומתן ארוך ובהסכם, השנייה היא הגרועה ביותר? אינני מסכים לכך. כן, אני משוכנע כמוך, שברק בהחלט לא "הפך כל אבן" בדרך להסכם עם הסורים. אבל אני עדיין מחפש במערכת הפוליטית שלנו מישהו שכן יעשה זאת (ויוכל לעשות זאת כי הוא יגיע לעמדת ראש הממשלה) אם אתה מוצא אחד כזה, אשמח לדעת לאיזו רשימה הוא שייך.
    זה שפנה ליואב ועומר (לא הזדהית?): נניח שברק לא מנהיג (אגב, אני חושב שאחת הבעיות הגדולות של כולנו היא שהוא כן מנהיג, פשוט לא טוב כמו שהיינו רוצים, ויש הרבה אנשים טובים ממנו שאינם מנהיגים ע"ע דב חנין). האם תוכל להצביע על ה"מנהיג" האמיץ שיוכל להגשים את כל מטרותינו? מבין האלטרנטיבות, ברק הוא זה שהכי יקרב אותנו לשם.
    יוני: השמחה מוקדמת. אני חבר עבודה ותומך עבודה, אבל במאמר הזה הבעתי את חוסר שביעות הרצון שלי מהמפלגה הזו, לצד התפיסה שצריך לחזק. אבל לחזק אותה, לאחר הבחירות, יהיה גם לשנות בה לא מעט דברים (והכוונה היא לאו דווקא פרסונאלית) ולא מעט כללי משחק. אני אעשה ככל שביכולתי שהעבודה תשאר מפלגת שלטון. אני אמשיך להיאבק על דמותה.
    ומילה על תמי מולד חיו (ששייכת לפוסט אחר, אבל גם רלוונטית לעניין). דווקא מתמי מולד חיו למדנו ש"שלום עושים עם אויבים" וחינוך אפשר לעשות עם דברת ולאוטמן. דווקא ממנה הייתי מצפה להשאר במפלגה שלה השפעה רחבה ומגוון רחב של דעות.
    דודו

  27. לדודו :

    לא השתכנעתי.

    אולי אתה רוצה להצטרף למערכת האתר?
    צריך אנשים כמוך אצלנו

    איתי

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.