מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
הסכמים על-לאומיים להוציא את הדמוקרטיה אל מחוץ לחוק – מאמר שישי בסדרה
אמנון פורטוגלי, בהמשך לסדרת מאמריו שפורסמו כאן לפני כשנה, מדגיש מחדש את הסכנות לעצמאותה הממשית של ישראל נוכח מערכת הסכמי הסחר המתגבשת. מערכת הנוטלת מהמדינות את השליטה בכלכלותיהן ובתחומי החברה והסביבה, ונותנת לתאגידים הרב-לאומיים כח לנטרל ולבטל חקיקה ורגולציה שהתקבלו בהליכים דמוקרטיים
8. ישראל ויישוב סכסוכי משקיע-מדינה
הסכמים על-לאומיים להוציא את הדמוקרטיה אל מחוץ לחוק – מאמר חמישי בסדרה
אמנון פורטוגלי, בהמשך לסדרת מאמריו שפורסמו כאן לפני כשנה, מדגיש מחדש את הסכנות לעצמאותה הממשית של ישראל נוכח מערכת הסכמי הסחר המתגבשת. מערכת הנוטלת מהמדינות את השליטה בכלכלותיהן ובתחומי החברה והסביבה, ונותנת לתאגידים הרב-לאומיים כח לנטרל ולבטל חקיקה ורגולציה שהתקבלו בהליכים דמוקרטיים
"התפישה הכללית היא כי בין מדינות מערביות בעלות משטרים דמוקרטיים, כלכלה חופשית, וכללי מסחר הוגן מסודרים ומעוגנים בחוק, אין צורך בהסכמים להגנה על השקעות. חתירה להסכמים עם מדינות אלה עלול להעמיד את ישראל באור שלילי ולפגוע במעמדה.זאת משום שידוע לכל, כי מדינות מפותחות חותמות הסכמים כאלה רק עם מדינות הנחשבות על ידן כמסוכנות ולא יציבות. לכן, ישראל נמנעת מליזום הסכמי השקעות אלה"
"אחד המרכיבים המרכזיים של הסכמי הגנה על השקעות הוא סעיף יישוב סכסוכים. סעיף זה בא להבטיח את מימוש כל הסעיפים הנוגעים לטיפול והגנה על משקיעים ומתווה דרך לפתרון סכסוכים ומחלוקות בדבר פרשנות בין משקיע למדינה מארחת ובין המדינות עצמן. בכל הסכם ישנו הליך של יישוב סכסוכים שבדרך כלל מתחיל בניסיון ליישב את המחלוקות באמצעות מערכת המשפט המקומית. במידה ולא ניתן למצוא פתרון בהליך ראשוני זה , ישנן אופציות אחרות ליישוב סכסוכים כמו הליך פישור ובוררות בינלאומית"
"הסכמי הגנה על השקעות הפכו בשנים האחרונות למכשיר מוסדי המשקף את שיתוף הפעולה הכלכלי והמדיני בין ישראל למדינות העולם. מנקודת מבט ישראלית, ההסכם אמור יותר להגן על משקיעים ישראלים בחו"ל מאשר על משקיעים זרים בארץ בהתאם לתפישתנו את עצמנו כמדינה מפותחת". (הדגשה שלי א.פ.).
מאז כתיבת המאמר זרמו הרבה מים בירדן. להערכתי כיום, הסכמי הסחר החופשי והסכמי הגנה על השקעות חוץ שישראל חתומה עליהם, דוגמת ההסכם עם קולומביה (להלן) והכוללים מנגנון 'יישוב סכסוכי משקיע-מדינה' באמצעות טריבונל בוררות, מגינים יותר על משקיעים זרים בארץ מאשר על משקיעים ישראלים בחו"ל, וחושפים את המדינה בפני תביעות עתק של תאגידים רב-לאומיים דרך חברות בת של תאגידים אלו הרשומות במדינות שאיתן לישראל הסכם כזה.
ישראל חתומה על כ-40 הסכמי סחר והסכמי הגנה על השקעות חוץ בילטרליים, רובם המכריע של הסכמים אלה כולל מנגנון מחייב ליישוב סכסוכים בין משקיעים זרים לבין המדינות החתומות על ההסכם, ומכפיפים את ריבונות המדינה, אפשרויות חקיקת הכנסת, עצמאות בתי-המשפט וזכויות אזרחי ישראל להחלטות של משקיעים ותאגידים רב-לאומיים.
פרק 'יישוב מחלוקות' או 'יישוב סכסוכים' בהסכמים אלו שם את 'זכויותיהם' של תאגידים עיסקיים מעל זכויותיהם של אזרחי ישראל ושל ממשלת ישראל, וחושף את המדינה בפני תביעות מתאגידים רב-לאומיים בעלי עצמה בהיקף של מיליארדי דולרים.
הסכמים אלו מחייבים את ישראל לספק למשקיעים זרים ולתאגידים רב-לאומיים זכויות חדשות, ללא הדדיות. המשקיעים/התאגידים אינם נדרשים לעשות דבר בתמורה. אין להם מחויבות למדינה והם יכולים להמשיך בפעילותם מתי ובמקום שהם רוצים. מהמשקיעים נדרש מעט, אם בכלל, התחייבויות חברתיות או סביבתיות.
לעומת זאת, התאגידים יכולים לתבוע פיצויים מהמדינה בגין הפרות לכאורה של זכויות חדשות אלו, ובכלל זה הזכות לדרוש פיצוי על מדיניות פנים שהם טוענים כי הפחיתה מערך ההשקעות שלהם ומרווחיהם העתידיים.
בהסכמים מוגדר מנגנון 'יישוב מחלוקת משקיע-מדינה', המסמיך משקיעים זרים לעקוף את מערכת המשפט בישראל ולתבוע ממשלת ישראל פיצויים כספיים בטריבונלים פרטיים בינלאומיים.
מנגנון זה מעלה את התאגידים הפרטיים והמשקיעים הזרים למעמד שווה עם ממשלת ישראל החתומה על הסכמים אלו, ומעצים תאגידים פרטיים לאכוף באופן ישיר אמנות והסכמים בינלאומיים של מדינת ישראל.
התאגידים הזרים יכולים לעקוף לא רק את החסינות הריבונית של ישראל, ביכולתם גם לתבוע את ממשלת ישראל, לאתגר את החוקים והתקנות הישראליים מחוץ לבתי משפט בישראל.
למרות הפוטנציאל ההרסני בהסכמים אלו לגבי מדיניות הממשלה, אפשרויות החקיקה בכנסת, וחשיפה לסיכונים פיננסיים אדירים, ההסכמים אינם מפוקחים ע"י הכנסת ואינם עומדים לדיון ציבורי.
לפי דוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת 'תפקיד הפרלמנט באישור אמנות והסכמים בינלאומיים' מ-2003, " בישראל, הממשלה היא בעלת הסמכות לחתום ולאשרר אמנות בינלאומיות… תהליך אשרור אמנות בישראל אינו מוסדר בחקיקה מפורשת אלא בנוהג. ככלל, אין חובה לקבל את הסכמת הכנסת לחתימה על אמנות, אך במהלך השנים התגבש נוהג על-פיו הממשלה מביאה לאישור הכנסת אמנות בעלות חשיבות מיוחדת לפני שהן מאושררות ונכנסות לתוקף. תקנון הממשלה קובע כי ניתן להביא לאשרור הממשלה אמנה בינלאומית רק לאחר שהיתה מונחת במזכירות הכנסת לפחות שבועיים בתקופת המושב."
מחקר מקיף של 'הפורום למשפט בין-לאומי' בפקולטה למשפטים, באוניברסיטה העברית, "הסמכות לכרות אמנות במדינת ישראל: ניתוח ביקורתי והצעה לרפורמה" שכתבו משה הירש, רות לפידות, תומר ברודי, גיא הרפז, ברק מדינה, גיל-עד נועם, יובל שני ב- 2008 מציין כי "הדין החוקתי בישראל עדיין מעניק כמעט את כל הסמכויות בתחום משמעותי זה (אמנות בין-לאומיות א.פ.) לרשות המבצעת, וזאת בהתאם להחלטה שנתקבלה לפני כארבעים שנה – החלטתו של בית המשפט העליון בפרשת קמיאר, שלפיה הממשלה לבדה היא המוסמכת לכרות אמנות בשם מדינת ישראל." וכן "במדינת ישראל נשתמרה הגישה שלפיה הסמכות להתקשר בשם המדינה באמנות מסורה באופן בלעדי לממשלה (בכפוף לחריג אחד, באשר להסכמי שלום הכרוכים בוויתור על ריבונות ישראל על שטח כלשהו)".
פרופ' תומר ברודי כותב במאמר שפורסם ביוני 2010 על הפחתת מכסים כמקרה מבחן לשחיקה בריבונות הכלכלית של המדינה: "מצב זה, שבו המדינה קושרת את ידיה לעתיד, מעלה סוגיות כבדות משקל של לגיטימיות ציבורית… .. את הידיים קושרת בדרך כלל הרשות המבצעת, שהיא המוסמכת בישראל לערוך הסכמים בין-לאומיים, ובכל זאת ההשפעה לאורך זמן היא כשל חקיקה ראשית ואף יותר מכך, שכן גם חקיקה ראשית ואפילו תיקונים חוקתיים אינם יכולים לשחרר את המדינה מהתחייבויותיה המשפטיות במישור הבין-לאומי" (הדגשה לא במקור).
הסכם הסחר החופשי בין ישראל לקולומביה שנחתם בספטמבר 2013 (עדיין לא אושרר) יכול לשמש דוגמה לבעייתיות המשמעותית של הסכמים אלו.
במבוא להסכם נכתב כי ישראל וקולומביה מחליטות "להכיר בכך שקידום והגנה על השקעות של משקיעים של צד אחד בשטח הצד האחר יתרמו לעידוד פעילות עסקית מועילה הדדית;"
פרק 10 'השקעות' בהסכם, דן בהתחייבויות הצדדים להסכם ל"קידום השקעות והגנה עליהן", ועל "יישוב מחלוקות בין צד לבין משקיע של הצד האחר". מחלוקת כזו תיושב, בין שאר האפשרויות, ולבקשת המשקיע ע"י ערכאת בוררות אד הוק, כאשר כל צד מתקשר (ישראל וקולומביה), "נותן בזה את הסכמתו ללא תנאי להבאת המחלוקת לבוררות בינלאומית" ומרגע שהמשקיע הביא את המחלוקת בפני הבוררות, הבחירה בהליך תהיה סופית. מעניין שבהסכם קיים גם פרק 12 הדן ב"יישוב מחלוקות"בין הצדדים להסכם.
הסכמי סחר אלו מקנים למשקיע הזר, קרי תאגיד רב-לאומי, מספר זכויות יתר, המנוסחות בשפה מעורפלת במתכוון. בין השאר:
הזכות לעקוף את מערכת המשפט בישראל
תאגידי ענק רב-לאומיים יוכלו לעקוף את בתי משפט בישראל, ולתבוע את הממשלה, ישירות, בטריבונלים אקס-טריטוריאליים פרטיים. להחליף את בתי משפט הריבוניים, פתוחים, הנותנים דין וחשבון לציבור בישראל, במערכת סגורה, נגועה בניגודי עניינים עם סמכויות שרירותיות, הפתוחה לשחיתות.
הם יוכלו לדרוש פיצויי עתק על רווחים שאבדו ואף על רווחים צפויים בגלל תקנות עבודה מחמירות, רגולציה סביבתית, רגולציה של תרופות ומזון וכו'.
הזכות לעקוף את מנגנון החקיקה של הכנסת
תאגידי ענק רב-לאומיים יכולים לעקוף את הכנסת, באמצעות תביעות נגד הממשלה, שיתבררו בטריבונלים פרטיים, לפיצויי עתק על רווחים שאבדו ואף על רווחים צפויים בגלל חקיקה של הכנסת.
בטריבונלים אלו, מספר אנשים פרטיים מופקדים על הכוח לסקור ולפסוק ללא כל הליך הגבלה או הליכי ערעור, את כל פעולותיה של ממשלה, את ההחלטות של בתי המשפט, ואת כל החוקים והתקנות הנובעים מהכנסת.
אמנם הטריבונלים לא יכולים להכריח את הממשלה לבטל חוקים. אבל איומים בתביעות במיליוני דולרים בפני טריבונלים פרטיים, יכול לשמש כנשק רב עוצמה כדי לעכב, להחליש, ולחסל הליכי קביעת מדיניות ציבורית אחראית וחקיקה שאינה רצוייה לתאגידים אלו.
הגנה מהפקעה 'עקיפה' “Indirect” Expropriation
מדובר על תקנות ופעולות אחרות של הממשלה המקטינות באופן משמעותי את הערך של ההשקעות של המשקיעים הזרים. ממשלת ישראל תהייה חייבת לשלם למשקיעים הזרים אם מדיניות רגולטורית שלה מפחיתה את הערך של השקעתם גם אם מדיניות כזו חלה במידה שווה על חברות מקומיות וזרות. תאגידים יוכלו לתבוע את מדינת ישראל בגין חוקים שבאו להגן על איכות סביבה, בריאות , ותחומי אינטרס ציבורי אחרים, שחוקקו בתהליך דמוקרטי.
זכות ליחס לפחות כמו שיש למשקיעים מקומיים ולמשקיעים מכל מדינה שלישית
זכות זו מקטינה את כוחה של הממשלה לפעול באסטרטגיות פיתוח לאומיות ששימשו בעבר ברוב הכלכלות המצליחות. יתר על כן, פעולה רגולטורית שחלה על כל התאגידים, אבל עם השפעה לא פרופורציונלית על משקיע זר יכולה להתפס כהפרה התחייבות של המדינה.
ה'זכות' למסגרת רגולציה שתואמת את ה'ציפיות' של תאגיד
כלומר, ממשלות ישראל חייבות שלא לבצע שינויים כלשהם במדיניות רגולטורית לאחר שההשקעות נעשו.
זכות לתנועות הון חופשיות
אסור לישראל להטיל מגבלות על תנועות הון, על אף שבקרה על תנועות הון עזרה לכמה מדינות למנוע את התוצאות הגרועות ביותר של המשברים הפיננסיים העולמיים בשנים האחרונות.
איסור לדרוש ממשקיעים זרים להשתמש בחלק מסוים של ייצור מקומי, להעביר טכנולוגיה ,ותנאים אחרים ששימשו בעבר ככלי לפיתוח הכלכלה הישראלית.
תגיות: אמנון-פורטוגלי, ארצות-הברית, הון-שלטון, הכנסת, הסכמי-סחר, חקיקה, חקיקה אנטי דמוקרטית, מערכת המשפט, ערכים-דמוקרטיים, שלטון התאגידים
קישור קבוע
2 תגובות
Email This Post
26 במאי, 2015 בשעה 22:45
הסכנה המיידית מכירת כי"ל לקנדים
להלן קישור לכתבה שנראית כאילו נכתבה במשותף ע"י לשכת ראה"מ, עידן עופר וחברת פוטאש הקנדית.
קראו את הכתבה וראו – לאור המאמר על ההסכמים וסכנותיהם – מה צופן לנו העתיד בראשות נתניהו.
את ההבטחות של פוטאש יהיה ניתן לתלות על הקיר (אמר יצחק שמיר על הבטחות שהוא נתן) ואת יכולות האכיפה של ממשלות ישראל נתלה לצידן.
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001010462#from=Taboola
26 במאי, 2015 בשעה 23:34
חנה קופרמן בפייסבוק "פורום השמירה על החופים – הדף הרשמי":
אם הממשלה תממש את הקמת נמל הדלק הענק ויוכח הצפי שהוא גורם לזיהום אוויר קטלני, יהיה קשה עד בלתי אפשרי לעצור את הזיהום בגלל שמדובר בנמל המתוכנן להיות אזור סחר חופשי בו ישלטו תאגידים זרים: "תאגידים יכולים לערער על תקנות איכות סביבה ובריאות, בטענה שהן פוגעות בהשקעות שלהם. התביעה לא תתברר בארץ הנתבעת, אלא בטריבונל אקסטריטוריאלי מיוחד, בסודיות, וללא זכות ערעור. טריבונלים אלו כבר הוכיחו את עצמם כנגועים בניגודי אינטרסים וכשרירותיים."