מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
יום הזיכרון לחללי צה"ל – פנים ושמות
כל מלחמה וכל מבצע מוסיפים עוד ועוד חללים ושמות לרשימה הארוכה ממלחמת השחרור למלחמת ששת הימים למלחמת שלום הגליל. וכך עד היום. עד מתי?
מאת: נטע חוצן
בביה"ס היסודי שהיה שייך לזרם העובדים עד שנבלע בממלכתי, יום הזיכרון היה יום נורא הוד. בחדר ההתעמלות הוצבו בשורה תמונות מעוטרות בשחור של בוגרי ביה"ס שנפלו, רובם במלחמת תש"ח. החלונות נאטמו בבריסטול שחור ומנורות קטנות האירו את האולם. אנחנו, הילדים הקטנים עברנו בשקט מופתי לאורך שורת התמונות. פה ושם היה מישהו שהיה דוד של מישהו. היינו בעצמנו ילידי תש"ח והנופלים היו מבוגרים בעינינו. דור ההורים. לא הכרנו אותם. מלבד השקט והמחנק בגרון לא זכור לי משהו אחר מאותו היום. בוודאי לא משהו שקשור במלל. כך חזרנו בשקט שמונה שנים, שנה אחר שנה, לפגוש את הנופלים ולמרבה המזל, כמעט ולא היו תמונות חדשות.
עד שהגיעה 1967. אנחנו עצמנו שירתנו בצבא. השמות זרמו כהלם חשמלי. בחלוף השנים נשכחו חלק מהשמות או הפנים, או השתבשו בזיכרוני. הניסיון לאתר אותם באתר "יזכור" גורם מפח נפש. הנה, אלי כהנא שדווקא שמור היטב בזכרוני, לא מופיע בכלל ברשימת הנופלים ביישובו. יוני 1967. השמות, התמונות, הפנים – כבר אינם חלק מטקס מרשים של יום הזיכרון, אלא זעה קרה לאורך עמוד השדרה. אבל אנחנו לא שיערנו בכלל מה עוד מחכה לנו. פחות מאלף נופלים גבתה המלחמה שפתחה שערי גיהנום, ועוד השערים נטויים.
1973 – הצפירה שקרעה את החלל בצהרי יום הכיפורים הפתיעה רבים. לא את כולם. מי שקרא קצת על ה"הפתעה", שלא בדיוק היתה, יבין שאכן לא כולם היו מופתעים, לפחות בהתחלה. אבל בחלוף השעות התברר שמשהו איננו כשורה. המידע העקבי מהתחנות השכנות הסביר את הערפול הנמשך במידע שנמסר לנו הציבור הישראלי. משהו השתבש. הכיצד? תילי תלים ניסו לענות על השאלה הזאת ללא הצלחה, עד עצם היום הזה. אבל תוך כדי הלחימה התחילו להגיע השמועות ואחר כך הידיעות וזרם, זרם של שמות – מוכרים, קרובים. ירדנו לתל-השומר לבקר פצוע ותוך כדי פירוט קורותיו פלט רשימה של הרוגים נוספים שעדיין לא ידענו עליהם. סרט נע שלא נגמר, שלא נגמר והפך צעירים חיים למתים לגמרי. עובדה מוגמרת בלי צורך בפירושים.
כבר היינו בני 25. לא ילדים. ביום השני למלחמה, בדרך לא דרך, מצאתי עצמי באוטובוס העולה לירושלים ולידי אישה שנסעה לבקר את בתה שילדה יום קודם לכן את בנה הראשון. "מה יהיה" שאלה הסבתא הטריה, "בתי נולדה בתש"ח והנה בנה הראשון נולד ביום הראשון למלחמה, מתי זה יגמר?"
שמות. פנים. תצלומים ישנים. משפחות שכולות ודואבות שבעצמן הלכו לעולמן. דור תש"ח שהולך וגווע. ילדים בבי"ס שפוסעים לאורך שורה שהולכת ומתארכת והולכת ומתארכת של שמות. פנים. משפחות שנעות מטקס לטקס – יום הנפילה, ויום הזיכרון למלחמה "שלהם", ויום הזיכרון הכללי – ודוברים מטעם, מהלכים מטקס לטקס ובאגרופים קפוצים, מרעידים את המיקרופונים ממקומם, מבטיחים לנו את השמיים.
אלוהים, אנא, אפשר קצת שקט בבקשה?
תגיות: יום הזיכרון, מלחמה, נטע חוצן, שכול
קישור קבוע
תגובה אחת
Email This Post
22 באפריל, 2015 בשעה 10:46
הבעיה - 45 שנה של מלחמות ברירה
מאז 1967 שהיתה מלחמה שנכפתה עלינו ,אפשר לומר שהרהב הלאומני שיבש את שיקול הדעת של כל הממשלות בישראל עד עצם היום הזה.
העובדה המטלטלטלת היא שאפשר היה אחרת.
שנים רבות מידי צועדים במצעד האיוולת מצעד האיוולת של מלחמות ברירה.