חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

ללא פשרות, המלחמות המיותרות רק תתעצמנה

נושאים דעות, מדיני-בטחוני ב 21.04.15 1:10

בתימן או בלוב, באוקראינה או בקווקז, הסכסוכים הלאומיים, הדתיים והשבטיים אינם נפתרים כי משני הצדדים מעצמות איזוריות ואינטרסים של גושים בינלאומיים משחקים תפקיד, לא האינטרסים של התושבים המבקשים לעצמם הגדרה עצמית, בחירה חופשית של השתייכות לאומית ו/או גושית, וצדק לעצמם

מאת: ק. טוכולסקי

אין סיבה אמתית להמשך הסכסוך בתימן או באוקראינה, להמשך הסכסוך בקווקז או בלוב. אם אירופה וארצות הברית מצד אחד, רוסיה וסין מצד שני, וסעודיה ואיראן מהצד השלישי יפסיקו להמר על כל הקופה ויסכימו להתחלק. אוקראינה צריכה לוותר על המחוזות הבדלניים ולא לכפות עליהם הצטרפות למדינה שהולכת לכיוון האיחוד האירופאי. את תימן צריך לפצל בין הצפון השיעי והדרום הסוני. את לוב צריך לפצל בין מערב המדינה מזרחה וכנראה גם דרומה. בקווקז כולם צריכים לשבת ולסגור פשרות, הגאורגים והאבחזים, הארמנים והאזרים. זה לא ישרת את האינטרסים של סוחרי הנשק הגדולים, זה לא יאפשר לצד אחד להכריז על ניצחונו על הצד השני, אבל זה יסייע מאוד למימוש זכות ההגדרה העצמית ולהשבת השלום בסכסוכים מיותרים. זה גם יאפשר ליצור אמון ולהגיע להבנות בין הגושים שיוכלו לסייע בפתרון בעיות אזוריות אחרות, קרן אפריקה (סומליה ואריתריאה), סוריה, קונגו וצפון קוריאה.

כולם צריכים להרפות ולגלות רצון טוב. ארצות הברית ורוסיה בעיקר. אם כל הכבוד לאיחוד האירופאי, אם ארצות הברית ורוסיה יוותרו אחת לשנייה, ובאוקראינה ובקווקז יסכימו להעדיף פתרון של סכסוכים אזוריים אחרים בחלוקה של אינטרסים ביניהם העולם יהיה הרבה יותר רגוע. הגישה השלטת היום בסכסוכים בין לאומיים של "המערב דורש ואתם תיכנעו" הגיע לקיצה, וכדאי למערב לשים לב לכך.

לקראת סוף מלחמת העולם השנייה חילקו צ'רצ'יל וסטלין את אירופה. רק גמרו לחלק, ובזמן שהרוסים כיבדו את ההסכם ולא ניצלו מפלגות קומוניסטיות חזקות ביוון איטליה וצרפת בכדי להרחיב השפעה מערבה, צ'רצ'יל התחיל לדבר על מסך הברזל. הגושים החזיקו מעמד עד התפרקות ברית המועצות, ומאז המערב הלך והתחזק על חשבון המזרח באירופה ובקווקז, במזרח התיכון ובצפון אפריקה. המאבק בסדאם חוסיין ובקדאפי מדגים כיצד דוקטרינה שכבר לא רלוונטית לכלום הביא לאנרכיה, סבל מתמשך וחורבן. אי אפשר להמשיך להתעלם מאינטרסים מקומיים אזוריים וגושיים כמו שהאיחוד האירופאי וארצות הברית רגילות.

ראשית צריך לשבת עם הרוסים על אוקראינה והקווקז, האמריקאים צריכים לאפשר לחבלים הפורשים בשתי המדינות לחבור לפדרציה הרוסית ולהכיר בכך, בתמורה להכרה רוסית בזכות של אוקראינה וגאורגיה להצטרף לנאט"ו/האיחוד האירופאי. סעודיה ואיראן צריכות לשבת אחת עם השנייה ברצינות, בשיתוף הצדדים השונים בעיראק ובתימן ובליווי רוסיה, האיחוד האירופאי וארצות הברית, ולהגיע להסדרים שיבטיחו הגדרה עצמית, חופש דת בתימן ובעיראק, כולל חלוקה אפשרית של המדינות. ארצות הברית, רוסיה, האיחוד האירופאי וסין צריכות להסכים על אמברגו נשק לכל אזור סכסוך. כך אפשר יהיה גם לטפל בסכסוכים הכרוניים של קרן אפריקה, לוב וסוריה.

בשביל שזה יהיה אפשרי צריך לחזור דיפלומטית לתקופות תור הזהב של הדיפלומטיה, ימי קונגרס וינה, ימי שלהי מלחמת העולם השנייה. אפילו ימי המלחמה הקרה. השנים האחרונות התאפיינו בהעדר נכונות לפשרה. אפשר להמשיך ככה ולראות את העולם ממשיך להידרדר למלחמות והסתגרות, אבל אפשר לנסות גם אחרת.

נערך על ידי דורון
תגיות: , , , ,

4 תגובות

  1. רפניל :

    אצל טוכולסקי כרגיל, אין קשר בין תחילת המאמר לסופו

    מעצמות אינן מייצרות בדרך כלל סכסוכים בינלאומיים, סכסוכים בין-שבטיים אתניים. הסכסוכים הללו בדרך כלל קיימים, ושורשיהם נעוצים באירועים שקדמו לדורנו לפעמים אפילו דורות לא מעטים. מעצמות, בעיקר מעצמות גרעיניות, גם אינן מנהלות מלחמות דו-צדדיות ישירות ביניהן; הם פועלות באמצעות "שליחים" וסוכני ביצוע.
    את השליחים הם בוחרים לפי העניין והזיקה הרלוונטית לאינטרס שאותו הן מבקשות לקדם, מתוך הסכסוכים הרדומים, או סכסוכים שמתנהלים "על אש קטנה", מלבים את הסכסוך ודוחפים את היריבים להתמודדות ביניהם. במרוצת הזמן ברור מיהו הסוכן של מי, והמנצח מעניק דיבידנדים לספונסר שלו.
    איננו צריכים לחפש רחוק, יש מספיק דוגמאות באזורנו, גם מימי המלחמה הקרה וגם מן התקופה האחרונה.
    לא כל המלחמות מיותרות. לעיתים הן רדומות רק משום שליריבים אין כוח עצמאי לנהל אותן. ברגע לניתנת להם הזדמנות ותמיכה, היריבות הוותיקה מתחדשת וההמתנה מאונס נעלמת. אבלך יש גם מקרים שהבימוי המקומי או האזורי מורכב יותר. להערכתי, "האביב הערבי" ניזון מבימוי אמריקני כזה, אולם בהדרגה קונה לעצמו כוח חיות בלתי-תלוי. זו הסכנה שארה"ב מתעלמת ממנה כיום, בין אם מתוך טיפשות או קוצר-ראות, ובין אם מתוך מקח-טעות.
    מרגע ששחקני המשנה נכנסים לתמונה, רמת השליטה של המעצמה על האירועים יורדת ולעיתים אפילו מתמוססת כליל. אלא אם כן, היא מוכנה להקיז מדמה שלה בכדי ל"עשות סדר" חדש בכוח הזרוע במקומות שהסדר או הסדר לכאורה השתבש.
    בכל אזורי האי-שקט, מתנהלות מלחמות טרור מקומיות, משום שלכוחות המשניים אין יכולת לנהל מלחמות קונבנציונליות גדולות, ולמעצמות אין רצון ואין הכרח לעשות זאת.
    כיום, לאחר הניסיון הרוסי באפגניסטן ובצ'צ'ניה, ולאחר הניסיון האמריקני בווייטנאם בעירק ובאפגניסטן, הנכונות, בעיקר זו של ארה"ב, אינה כבר כתמול שלשום, ומשום שאיראן מבינה זאת, בין היתר, היא חותרת ליכולות גרעיניות צבאיות הרתעה של המפונקים מפני איום בלתי קונבנציונאלי, הוא שם המשחק עכשיו.
    האירועים בתימן, בלוב, או באוקראינה שייכים לאותו משחק כוחות של עיצוב מחדש של תחומי השפעה באירופה, במזרח התיכון ובקווקז.
    פוטין החליט לא להניח לארה"ב לשחק כמעצמה עולמית יחידה באזורים שהוא רואה כאזורי השפעה רוסיים או כמרחבי-הגנה רוסיים, וארה"ב עדיין לא מוכנה להשלים עם העובדה שהיא מפסיקה להיות מעצמה עולמית יחידה משום שאזרחיה אינם רוצים בכך ויכולותיה כבר אינן מאפשרות זאת, ובעולם הולך ונבנה מאזן כוחות עולמי חדש שאליו מצטרפות סין והודו, ובעתיד הרחוק יותר אולי גם ברזיל, אינדונזיה ואירופה אם תתעשת מול תוקפנות האסלאם, ואולי בשלב מאוחר יותר גם חזית אסלאמית אזורית או עולמית.
    להערכתי, הרכבת יצאה כבר מן התחנה, והמאבק הבא של ארה"ב ורוסיה יהיה על שימור מקומם בהיררכיה העולמית, תוך השגת רווחים שוליים לעצמן כל עוד הן יכולות לעשות זאת מבלי להסתכן יתר על המידה.
    המלחמות שעליהן מדבר טוכולסקי הן חלק מהתמונה הגדולה, בעיני מחולליהן ותומכיהן יש להן סיבות טובות. ועל כן, למוסר, כל עוד אנו בני-אדם שמתקשים להסתדר זה עם זה, שמור מקום של כבוד בספרים, אבל לא בריאל- פוליטיקה העולמית, במיוחד כאשר אין מי "שיפליק" למעצמות כאשר הן יוזמות, מחוללות ומטפחות קונפליקטים שמשרתים לדעתן את האינטרסים שלהן.

  2. ק. טוכולסקי :

    רפניל
    אם הרוסים לא היו מחמשים את האבחזים והאוסטים או האוקראינים וערבים לאוטונומיה שלהם היא לא היתה.
    אם האמריקאים לא היו מחזיקים על כידונים את עיראק אחרי סדאם המדינה כבר היתה מתפרקת. אם אירן לא היתה תומכת באסאד ובחותים לא היו מלחמות אזרחים אין סופיות בתימן.
    אם גרמניה לא היתה מייצאת נשק לאפריקה בכמויות, הרבה סכסוכים שם היו נמנעים. אם האיחוד האירופאי וארצות הברית לא היו מחליטות להפיל את קדאפי וסדאם לא היו מלחמות אזרחים במה שפעם היה לוב או עיראק.
    אם המעצמות העולמיות והאזוריות יפסיקו לשחק את משחק האינטרסים שלהן ולהגיד האחת לשנייה לא על הכל, דברים יסתדרו. זה היה הבסיס לחלוקה הבינגושית אחרי מלחמתה עולם השנייה, זה היה הבסיס להסדרי קונגרס וינה שהחזיקו לא רע כמעט 100 שנה. ריאל פוליטיק זה יכול להיות הכל, תלוי את מי השלטון משרת ומה הוא רוצה. אם רוצים שלום אפשר ליישם את זה בריאל פוליטיק ואם רוצים למכור נשק אפשר גם.

  3. דליה :

    אין לערוך זיהוי מוחלט בין רוסיה לבין פוטין. פוטין הוא לא רוסיה. יכול להיות שמנהיג אחר היה מתנהג אחרת. פוטין מדבר בשפת הכוח. המלחמה היא לחם חוקו. נראה שאינו יודע להתנהל אחרת.
    כדי להידבר, נדרש בסיס ערכי משותף כלשהו. יש מדינות שמדברות מלחמות.

  4. ק. טוכולסקי :

    זה נכון דליה לכל מדינה
    אי אפשר לערוך זיהוי בין מנהיג שנבחר לשלוט או שולט למדינה באופן מוחלט, אבל מה זה משנה? גם העם האיראני ברובו שוחר שלום ורוצה לחיות, גם תושבי סומליה ברובם המוחלט שלא לדבר על האבחזים או החותים.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.