צריך לתת יותר לכל הזקנים, לא רק לניצולי השואה
זה באמת עצוב שיש אנשים עניים במדינת ישראל וזאת באמת חרפה שיש אנשים רעבים במדינת ישראל. השאלה היחידה היא מה הקשר להיותם ניצולי שואה
מאת: ק. טוכולסקי
כמדי שנה לפני יום השואה, במקום ללמוד קצת על השואה ומשמעותה חוזרים אותם דיונים טחונים לעייפה, ראש הממשלה ישווה את איראן לגרמניה הנאצית, טרחני ימין אחרים יעסקו בהשוואה -הסכם לוזאן הסכם מינכן – והעיתונאים ה"חברתיים" יספרו לנו ששליש מניצולי השואה עניים ושרבע מהם רעבים. זה באמת עצוב שיש אנשים עניים במדינת ישראל וזאת באמת חרפה שיש אנשים רעבים במדינת ישראל. השאלה היחידה היא מה הקשר להיותם ניצולי שואה.
חלק ניכר מאוכלוסיית ישראל עני, חלק ניכר עוד יותר מאוכלוסיית הקשישים סובלת מעוני ובעיות אחרות שגם אם הצליחו הקשישים לחמוק מקו העוני ולצוף מעליו הם עדיין חיים בחרפה. מה הרלבנטיות של היות אדם ניצול שואה לזכויות שלו. צריך לשפר את כל השירותים לקשישים בישראל. כמה דוגמאות:
- צריך להעלות את קצבאות הזקנה לפחות לרמת שכר המינימום.
- צריך להכניס את הסיעוד לביטוח הבריאות הממלכתי.
- צריך להוריד את תקרת התשלומים על תרופות.
- צריך להרחיב את סל מוצרי היסוד המפוקחים ולבטל את המע"מ על מוצרים אלו ועל תרופות.
- צריך להפחית את תשלומי הזקנים על ארנונה.
יש המון דברים שצריך לעשות אבל זה קשור לכל הזקנים כולם. אין שום סיבה להעדיף ניצולי שואה בטיפולי שיניים מסובסדים או בסיעוד.
היחס של החברה הישראלית לזקניה "לא משהו" בהגדרה עדינה ומחפיר בתכלס. אנחנו מצפים מהם למות בשקט בחיק משפחותיהם ואם כבר הם צריכים משהו קחו איזה עובד זר ותעבידו אותו כמו כלב תוך כדי שהוא נלחם בכם ואתם בו על פירורי זכויות. הגיע הזמן לשנות את זה והתמקדות רק בניצולי השואה זאת לא הדרך. כל אדם קשיש בישראל צריך לדעת שיש קצבאות שאפשר לחיות מהן, שהטיפולים שהוא צריך נכללים בסל הבריאות, שהסיעוד הוא לא עניין שהמדינה משתתפת בו אלא אחריות של המדינה.
בשנים האחרונות זילות השואה בישראל הפכה לתופעה מדאיגה וגם הדאגה הזו הכל כך טובה וכל כך חברתית לניצולי השואה המזדקנים כאילו כל מי שלא ניצול שואה שתה ממעיין הנעורים היא חלק מהזילות. זה שאדם הינו ניצול שואה עוד לא הופך אותו לנזקק יותר או פחות מאחרים לשירותים שצריכים להיות אוניברסאליים מגיל 65 ומעלה. הדיון על השואה פה הוא מגוחך והיסטרי והעובדה שכדי להשיג זכויות אנשים מבוגרים צריכים לטעון מגיע לנו כי אנחנו ניצולי שואה מלמדת כמה הדיון בישראל הוא פופוליסטי ולא ענייני.
לנו סוציאליסטים וס"ד מוכר הצורך באפליה מתקנת ויש לא מעט מקרים שיש באפליה מתקנת באמת צורך מהותי. זה לא המקרה. עובדים סוציאליים שמבקרים זקנים צריכים אכן להיות מודעים לשאלה: האם האדם הוא ניצול שואה ולכן יכול להיות שהוא סובל מבעיות פוסט טראומטיות או כל בעיה אחרת שהיותו ניצול שואה יכולה לגרום לו. אבל בכך אמורה להסתיים האפליה שבין זקן שהיה במחנה ריכוז בפולין לזקן שנולד בישראל או עלה מתימן. כל זקן בישראל צריך להזדקן בכבוד וזה לא אמור לשנות האם הוא חווה את אימי השואה בפולין, זכה להימלט מפולין לקזחסטן או הגיע לישראל כעולה מארץ שלא היתה בה שום השפעה של השואה כמו מהאמריקות, הודו בריטניה ותימן.
הצורך של ניצולי השואה להיאבק כניצולי שואה, לנצל את הימים בשנה שבהם הממשלה מתביישת מהם ולזעוק שהם סובלים מעיד על מצוקתם של כל הזקנים. אין לי טענות לניצולי השואה שבייאושם מהמערכת פנו לספינולוגיה בכדי להשיג משהו. יש לי בעיה עם המערכת ויש לי בעיה עם ההנחה הרווחת שלניצול שואה מגיע יותר מהמדינה. את אלו צריך לשנות.
תגיות: ניצולי השואה, סיעוד, קצבאות-זקנה
15 באפריל, 2015 בשעה 1:20
אם ישראל הייתה מדינת רווחה, הייתה דואגת לקשישיה באופן אוניברסלי. מדיניות הבידול והביזור מאפשרת שיח שנתי קבוע על ניצולי השואה וקיפוחם. היא גם ממחישה את חוסר התוחלת בהבטחות שלטוניות שאינן מתממשות.
15 באפריל, 2015 בשעה 5:17
ובסופו של דבר היא לא דואגת לא לניצולי השואה ולא לשאר קשישיה באופן הולם.
15 באפריל, 2015 בשעה 8:10
והדרת פני זקן . לא בישראל כמה עצוב
אין חדש . כבר שנים רבות שזה המצב העגום כלפי האוכלוסיה המבוגרת.
15 באפריל, 2015 בשעה 10:35
זה המצב לא רק כלפי האוכלוסיה המבוגרת, אלא לגבי כלל האוכלוסיה.
15 באפריל, 2015 בשעה 13:34
האם יש הבדל בין נכה שמגיע לגיל השלישי לבין אדם בריא?
יש.
אבל בהגיעו לגיל זקנה נכה צריך לבחור בין קצבת הנכות לבין קצבת הזקנה (אין כפל קצבאות).
שתיהן כבשת הרש גם ככה. יכול להיות שצריך לשלב את הקצבאות יכול להיות שקצבת הזקנה צריכה להיות תוספת על הקצבה הקיימת.
השאלה בכלל לא עומדת לדיון ציבורי.
טוכולסקי מדגים ומדגיש כאן את זילות היחס לבני אדם, באשר הם.
וצריך מידה לא מעטה של יושרה כדי לעשות זאת דווקא ביום השואה עם הפנים נגד הזרם.
כל הכבוד.