בחירות 2015 – הכשל המעמדי של השמאל

למרות שמפלגת העבודה מיתגה את עצמה כמייצגת של "המחאה החברתית" ולמרות שמצעה של מרצ שם דגש על העצמת הקבוצות המוחלשות, בקלפי הביעו המעמדות הנמוכים אי-אמון מוחלט בשמאל. דפוס הצבעה זה הוא הביטוי לתבוסתו של השמאל, והוא מלמד על כישלון מוחלט של דרכו המחייב שינויי מדיניות, מסגרת והנהגה

מאת: דני גוטווין

תבוסתו של השמאל בבחירות 2015 היא החמורה ביותר מאז מהפך 1977. עומק התבוסה אינו נמדד במספר המושבים בכנסת. להפך, מצב המושבים מתעתע: מספר המושבים שלהם זכו המחנה הציוני ומרצ בכנסת הנוכחית (29) אף גדול מזה שהיה למרכיביהם בכנסת הקודמת (27). חומרת התבוסה נחשפת במגמות ההצבעה בקרב המעמדות הנמוכים, שתמיכתם היא מבחנו של השמאל.

רותם שטרקמן קובע כי "הישראלים מצביעים לפי מדרג סוציו-אקונומי", ובבחירות 2015 "המבוססים הצביעו בהמוניהם לשמאל, והשאר ברובם לימין ולליכוד". שטרקמן זיהה דפוס הצבעה דומה בתוצאת בחירות 2013, ולפיו ככל שהשכר ושווי הדירה של המצביעים היו גבוהים יותר, כן גדלה נטייתם להצביע למפלגות המרכז-שמאל. מגמה זו החריפה בבחירות 2015: השמאל נחלש בקרב מעמדות הביניים והמעמדות הנמוכים והתחזק בקרב המעמדות המבוססים.

עולה, שלמרות שמפלגת העבודה מיתגה את עצמה כמייצגת של "המחאה החברתית" ולמרות שמצעה של מרצ שם דגש על העצמת הקבוצות המוחלשות, בקלפי הביעו המעמדות הנמוכים אי-אמון מוחלט בשמאל. דפוס הצבעה זה – ולא תוצאות הבחירות כשלעצמן – הוא הביטוי לתבוסתו של השמאל, והוא מלמד על כישלון מוחלט של דרכו המחייב שינויי מדיניות, מסגרת והנהגה.

ואולם, שינוי כיוון והתוויית דרך חדשה מחייבים להבין תחילה את הגורמים לתבוסת השמאל, אך אלו נותרו עמומים. עמימות זו היא תולדה של כשל פרשני, אך לא פחות מכך של חשש פוליטי לדון בגורמי התבוסה, הניכר הן בעבודה והן במרצ, פן ייחשב הדבר ל"סכינאות", שהיא גרסת פוסט-התבוסה של "לירות בתוך הנגמ"ש".

הפרשנויות הרווחות מיהרו לטשטש את האופי המעמדי של ההצבעה והסבירו אותה בגורמים של תרבות וזהות. כך כתב תומר פרסיקו בפוסט שעורר תהודה רבה, כי המפתח להבנת מה שקרה בבחירות 2015 "הוא זהות. זאת המילה, זאת המהות. בבחירות האלה שאלות של זהות קיבלו משנה תוקף, והן אלו שבסופו של דבר הכריעו את הכף, ובצורה דרמטית". נתניהו ניצח, לדבריו, משום שדיבר אל הזהות היהודית שמרבית המצביעים חשו כי היא נתונה בסכנה. והוא מסכם כי אם השמאל "רוצה אי פעם לצאת מהאופוזיציה" עליו לחזור ולהדגיש את זהותו היהודית.

אלא, שפרשנות זו מתעלמת מן המרכיב המעמדי המובהק של ההצבעה המעלה את השאלה מדוע הזיקה לזהות היהודית חזקה יותר בקרב המעמדות הנמוכים? ומדוע המעמדות המבוססים נוטים יותר ל"ערכים האוניברסליים" המזוהים עם השמאל?

פרשנות תרבותית נפוצה אף יותר מצביעה על הזהות העדתית כעל המשתנה המסביר את תוצאות הבחירות ורואה במאבק בין הימין לשמאל השתקפות של השסע האתני המזרחי-אשכנזי. כך קבע "ידיעות אחרונות" כשבוע לאחר הבחירות "עזבו שמאל-ימין, בחירות 2015 הבהירו שהקרע המדמם באמת הוא עדיין בין מזרחים לאשכנזים"; וכן "אפקט הבחירות: גל עכור של שנאת אחים וחילופי האשמות בין אשכנזים למזרחים".

לכאורה, לאור החפיפה הגבוהה בין עדה למעמד הקיימת בישראל, הפרשנות התרבותית-זהותית מכילה בתוכה את זו הכלכלית-חברתית: המזרחים הנמנים על המעמדות הנמוכים יותר הצביעו לימין, בעוד האשכנזים הנמנים על המעמדות המבוססים יותר הצביעו לשמאל.

ואולם, הזיקה בין מעמד ועדה בישראל דווקא הולכת ונחלשת, כפי שטוען פרופ' מומי דהן. לדבריו, פער ההכנסות בין אשכנזים למזרחים נותר אמנם משמעותי, אך בשני העשורים האחרונים הוא הלך והצטמצם מ-40 אחוז ל-25 אחוז. לפי דהן, הולכים ונמחקים גם שורה של מאפיינים תרבותיים שהבדילו בין האשכנזים למזרחים, ובהם גיל נישואין של נשים, מספר ילדים, רמת השכלה ושיעור השתתפות בשוק העבודה של נשים, תרבות צריכה ופנאי ומידת הדתיות.

תמורות כלכליות ותרבותיות אלו משתקפות גם בזיקות המפלגתיות של המזרחים, כפי שמלמד מאמרו של תומר מיכלזון "למי יצביע מעמד הביניים המזרחי החדש". ד"ר ניסים ליאון, המצוטט במאמר, מציין כי "בשנים האחרונות האנרגיה הפוליטית של מעמד הביניים המזרחי חיפשה דרך החוצה ממרכז הליכוד אל דרך עצמאית". ולכן הליכוד סובל מ"דימום כבד" של מצביעים מזרחים "שמחפשים בית באזורי מפלגות המרכז ומעמד הביניים".

בדומה קובע פרופ' סמי שלום-שטרית, ×›×™ "×–×” מיתוס שאין מצביעים מזרחים מהמרכז שמאלה". לדבריו, מלבד גרעין קשה של תומכי ש"ס, "המצביעים המזרחים […] תמיד נעים ונדים, בעיקר מהמרכז ימינה אבל לא רק", ו"כל הסקרים מדברים על 30 אחוז לפחות" מהבוחרים המזרחים שמצביעים "מהמרכז שמאלה".

מדבריהם של ליאון ושלום-שטרית עולה שהמשתנה התרבותי-זהותי – של המזרחים ושל האשכנזים כאחד– אינו מסביר את המאפיינים המעמדיים של ההצבעה לימין ולשמאל. יתר על כן, לנוכח העמקת הפערים הכלכליים-חברתיים המתמשכת בישראל, נראית ההצבעה המעמדית לשמאל ולימין כאחד כ"בלתי רציונלית" בעליל: התנגדותם של המעמדות המבוססים לנתניהו נראית כנוגדת את האינטרסים המעמדיים שלהם, ממש כמו גם התמיכה לה הוא זוכה בקרב המעמדות הנמוכים.

מראית עין "אי-רציונלית" זו מזינה את הפרשנות התרבותית-זהותית המערפלת את הגורמים הכלכליים-חברתיים המעצבים את דפוס ההצבעה בישראל. וכך, נהייתו של השמאל אחר הפרשנות התרבותית-זהותית מקשה עליו להתמודד עם הבסיס המעמדי להצבעה ולשנותו, דבר המבטיח את המשך הצבעתם של המעמדות הנמוכים לימין, את התבססות ההגמוניה שלו ואת שוליותו הגוברת של השמאל.

ואולם, אפשר להתגבר על הפרשנות התרבותית-זהותית ולחשוף את ההיגיון המעמדי-כלכלי שהנחה את דפוס ההצבעה המעמדי בבחירות 2015 כהשתקפות של פעולת המנגנונים המגזריים שפיתח משטר ההפרטה הישראלי בארבעת העשורים האחרונים.

פעולתם של מנגנונים אלו הועצמה לאור הדמיון הרב שהיה בין המסרים הכלכליים-חברתיים של הליכוד לאלו של המחנה הציוני. בתנאי משטר ההפרטה הישראלי מקנה דמיון זה, כפי שיוסבר להלן, יתרון מובנה לימין. לפיכך, הבנת ההיגיון הכלכלי-חברתי של דפוס ההצבעה המעמדי בישראל היא תנאי לפריצת המלכוד המעמדי שבו נתון השמאל, היינו אם ברצונו לחרוג מעבר למעגלי התמיכה המסורתיים שלו בקרב המעמדות המבוססים ולזכות באמונם של המעמדות הנמוכים.

ב.

מערכת הבחירות של 2015 התאפיינה בדמיון הרב במסרים של הליכוד והמחנה הציוני, שלצד הבדלי גוונים דקים בתחום המדיני-בטחוני הציעו לבוחר מסרים כמעט זהים בתחום הכלכלי-חברתי. למעשה, מיתג עצמו המחנה הציוני כגרסה רכה וחומלת יותר של הליכוד, עובדה שמצאה ביטוי בולט במינויו של פרופ' מנואל טרכטנברג למועמד המחנה הציוני לתפקיד שר האוצר.

טרכטנברג קנה את פרסומו הציבורי כ"פנים החברתיות" של נתניהו כשסייע לו לקבור את "מחאת האוהלים" ב-2011. ואכן, בעשור האחרון טרכטנברג הוא "השוטר הטוב" של משטר ההפרטה הישראלי ובתפקידיו הממשלתיים השונים הוא שרת בעקביות את קידומו. את עיקרי השקפתו הכלכלית-חברתית ניסח טרכטנברג במסמך "אג'נדה כלכלית חברתית לישראל 2008-2010", שחיבר ב-2007 כראש המועצה הלאומית לכלכלה בממשלת אולמרט. במסמך קבע טרכטנברג כי "ההשקפה הבסיסית המנחה אותנו היא לא שהמדינה צריכה לדאוג לכל צורכי הפרט על פני חייו, אלא שהיא צריכה להעמיד לרשותו של כל אחד את הכלים הבסיסיים הדרושים כדי שהפרט ידאג לעצמו".זוהי תפיסה ניאו-ליברלית של "חכות ולא דגים", שמשמעותה אימוץ מדיניות שעיקרה ביטולה של מדינת הרווחה הישראלית והמרתה במדינת סעד.

לאור השקפות אלו ברור מדוע בחר נתניהו בטרכטנברג לעמוד בראש "הוועדה לשינוי כלכלי חברתי" שאמורה היתה למוסס את תביעות המחאה החברתית ב-2011. וטרכטנברג אמנם סיפק לנתניהו את הסחורה. הוא אימץ את הרטוריקה של המחאה, אך באמצעות המלצות ועדת טרכטנברג, רוקן את תביעותיה מכל תוכן, כפי שהיטיב לאבחן פרופ' יוסי זעירא מצוות הכלכלנים של המחאה, שלפי ניתוחו "עצוב שוועדת טרכטנברג סנדלה את עצמה בנאמנות כמעט דתית לעיקרון המגביל את ההוצאה התקציבית, שמסרס את השינויים שהציעה".

אפילו מזכיר ההסתדרות דאז, עופר עיני, הידוע בריסון הרב שגילה ביחסיו עם הממשלה, תקף בחריפות יוצאת דופן את דו"ח טרכטנברג וטען כי הוא הופך את הקפיטליזם הישראלי מ"חזירי" ל"קניבלי". לדבריו, הדו"ח "מכשיר לאגף התקציבים את כל העזים תוך פיזור של מסך עשן של צדק חברתי"; אין בדו"ח כל התייחסות ל"שכר ראוי או לתנאים סוציאליים ותנאי עבודה אחרים"; והוא העניק הכשר להפרטת העבודה והצדיק את מיקור החוץ של שירותי הממשלה.

להמשך קריאה ב"המקום הכי חם בגיהנום"

Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , , ,

8 Responses to “בחירות 2015 – הכשל המעמדי של השמאל”

  1. נטע הגיב:

    סוף סוף. דיבור לעניין.

  2. מיכאל לינדנבאום הגיב:

    עוד מאמר מבריק של גוטוויין על השמאל הניאו-ליבראלי,אבל יש פה פירכה שאני מתקשה להבין.

    גוטוויין מסביר שמדובר על פדרציה של מיגזרים שנהנים משלטון הליכוד,ועל כן תומכים בו.

    ד"ר גוטןןיין מתעלם לכאורה מאותם מאות אלפי או מליוני תומכים במשטר ההפרטה הביביסטי למרות שהם כלל לא נכנסים לשום הגדרה של מיגזר.

    אותם שקופים פוליטית וחברתית,הם נעדרים-נפקדים גם אצל גוטוויין.

  3. ziv הגיב:

    רוב העם כן תומך בעמדות הסוציאליות של השמאל.
    רוב העם "רותח" על הטיקונים ועל מדיניות ביבי והליכוד כלפיהם.

    הבעייה, שרוב העם גם לא מאמין בשלום ולא מאמין שיש פרטנר ( ואי אפשר להתווכח על התחושות שגם בשמאל הם מתחילים להתנודד).

    ועכשו כאשר למצביע הישראלי יש דילמה, בין הפן המדיני בטחוני ( להשקפתו) לבין הפן הכלכלי, הפן הבטחוני נתפס חשוב יותר וזו הסיבה לנפילתו של השמאל.

    לדעתי, אם הייתה מפלגה סוציאל דמוקרטי או נמצאת במרכז ימינה מבחינה בטחונית היא הייתה לוקחת בענק.
    חבל שאין כזאת אופציה והאזרח הישראלי חייב לבחור את הצמד כלכלי-בטחוני כחבילה אחת.

  4. דליה הגיב:

    זיו
    ×–×” שרוב העם לא מאמין בשלום לא אומר שצריך לוותר על השאיפה לשלום. "בקש שלום ורדפהו" – ×–×” הערך שצריך לקיים ולא את הערך "על חרבך תחיה".
    עם ישראל חזרו לציון אחרי אלפיים שנה כי האמינו בשיבה לציון. צריך להאמין גם בשלום. השלום יגיע, אם לא היום, אז בעתיד הקרוב או הרחוק.

  5. מיכאל לינדנבאום הגיב:

    לזיו,מה הבעיה הבטחונית עם המחנה הציוני?

  6. ziv הגיב:

    אי לא אתווכח אם זה מוצדק או לא.
    רבין הציע (כמעט) את הכל,
    ברק היציע כמעט) את הכל,
    אולמרט היציע (כמעט )את הכל,
    ותמיד נראה כאילו הצד השני לא מעוניין.

    ציפי לבני אחרי הנסיונות שלה בקדנציה הקודמת נהפכה לאשה שלא עוברת את אחוז החסימה ( ולדעתי האישית היא נטל על המחנה הציוני).

    אי אפשר להגיד שלא ניסינו, לא היצענו, נראה כאילו אין עם מי לדבר, ואת זה אומרים אילו שניסו לתת.

    אני לא אכנס לוויכוח אם באנו בידים נקיות למשא ומתן או לא,
    אך התוצאה שהעם מאס בנסיונות האלו ( וזה לא רק המתנחלים שאומרים "אף שעל").

    אם לדוגמה מישהוא תומך בעמדות של חד"ש מבחינה סוציאליט, הרי עמדתם נגד מדינת ישראל מרתיעה אותו.

    אי אפשר להגיד שאין בעייה עם לפחות חצי מהעם ( לדעתי הרבה יותר….וזה לא משתקף בבחירות לכנסת) עם עמדה זו, ואין בה שום אימרה לגבי הכלכלה.

    אני שוב אומר: אם תיהיה מפלגה שתלך רק על הדגל הסוציאל ולא בעד "השלום" ( זה במרכאות, כי הרוב לא מאמין באמת שיהיה פה שלום. מקסימום הפסקת אש ארוכה ) המפלגה הייתה לוקחת בענק.

  7. ארז צ. הגיב:

    יהודה אלוש נתח לדעתי היטב את ההצבעה בבחירות האחרונות. תושבי הפריפריה והדרום תמכו בזמנו ביצחק רבין ז"ל.

    הוא הקשיב , הבין אותם ועם הבחרו פעל למענם.

    ציפי ובוז'י נהלו קמפיין אוילי הסתירו את איציק שמולי, פרוספור יונה, עמיר פרץ ואיתן כבל.

    בסוף הקמפיין ניסו לרסק את מרץ.

    צריך להעמיד גנרל כמו יובל דיסקין בראש המחנה.

  8. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    איפה הניתוח של אלוש?

Leave a Reply