מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
בלי להציג פתרון מעשי לכיבוש השמאל ימשיך להפסיד
עמיר סגל מתארח באתר "שיחה מקומית". במאמרו הוא מצטרף לשורת הניתוחים של תוצאות הבחירות. סגל תולה את הכשלון "… בהימנעות מלהציע פתרון מעשי להקמת המדינה הפלסטינית וסיום הכיבוש"
הרצוג לא יהיה ראש הממשלה, נתניהו זכה בהישג אלקטורלי מרשים. עכשיו הגיע הזמן לטקס התקופתי בו אנשי שמאל מכים על חטא, מודים בטעות ומחפשים אשמים או סיבות לכישלון. הפרשנויות נעות בין הסברים ארוכים על הצלחתו של נתניהו ובין מניית כל כשל ארגוני או מסר קלוקל שהפיקו אנשי הפרסום של המחנה הציוני.
הבון-טון העיקרי הוא להאשים את השמאל בהיותו מנותק ולא מסוגל לדבר אל לב העם, בעיקר בהקשרי זהות יהודית. אלדד יניב, תומר פרסיקו ועוד רבים אחרים מציינים את תפיסת הזהות האשכנזית-חילונית של השמאל הישראלי כגורם להפסד הנוכחי. עד כדי טענתו של רם פרומן שלשמאל אין כל אפשרות להגיע לשלטון ועדיף שיתרכז בעזרה לעצמו.
הם טועים. הז'רגון הפסאודו-סוציולוגי הזה הוא לא יותר מניסיון לניתוח מחכים של תקלה פשוטה. יותר מזה, זו התנשאות טהורה לחשוב שמסרים יותר "יהודיים" או "עממיים" (ואולי למבקרים העצמיים הפתרונים מה זה בכלל אומר) יכבשו לבבות. האמת הפשוטה היא שהשמאל הישראלי, והמרכז הישראלי גם, כבר כמה שנים לא מציעים פתרון לבעיה הכי גדולה, הכי חשובה והכי בוערת של המציאות הישראלית – הכיבוש.
…
תגיות: כיבוש, שיחה מקומית
קישור קבוע
תגובה אחת
Email This Post
23 במרץ, 2015 בשעה 9:02
המחדל נמשך, והתוצאות - בהתאם
בכדי להציע פתרון לבעיה, צריך תחילה לאבחן נכון את הבעיה; השמאל טועה בכך כבר מאז הסכמי אוסלו, ולפי המאמר הנ"ל, גם לאחר הכישלון האלקטורלי האחרון.
הבעיה האמתית אינה כיבוש, משום שאין כיבוש.
הבעיה האמתית היא סכסוך לאומי (עם יסודות תרבותיים דתיים והיסטוריים)בין שתי תנועות לאומיות לא זהות. תנועה אחת – הציונות שמוכנה לפשרות, אבל לא בכל מחיר, ותנועה שניה – הערבית-פלשתינאית – שאינה מוכנה לשום פשרה, ואינה מקבלת את הסימטריה הכרחית לפתרון — זכות הגדרה עצמית שווה לשתי התנועות.
בכדי להגיע לפתרון נחוץ להתפכח מאשליות, חייבים ליצור תנאים לפשרה סבירה, ובכלל זה ניתוק המעורבות הבינלאומית מהסכסוך והשארתו לצדדים הניצים. המעורבות הבינלאומית רק מפריעה לפתרון, משום שהמאמצים העיקריים של שני הצדדים מופנים להשפעה על המערכת הבינלאומית במקום ליצירת הבנה ואמון שבלעדיהם גם המערכת הבינלאומית לא תצליח לכפות פתרון, כשם שלא הצליחה באף מקום אחר במזרח התיכון.
לשמאל הישראלי אצה הדרך; אין דבר כזה במזרח התיכון. במזרח התיכון מבשילים תהליכים רק כאשר הצדדים מגלים סבלנות מספיקה להבשלתה של מציאות תומכת פתרון.
הנכונות לפתרון – כפי שהיה מול מצרים וירדן – חייבת להיווצר קודם כל אצל הצדדים עצמם. לאחר מכן ניתן להיעזר בגורמים שונים למימושה. המעורבות החיצונית אינה סימטרית ואינה משוחררת מאינטרסים זרים ולכן גם אינה הוגנת ואינה קונסטרוקטיבית.
רוב הציבור הישראלי מבין כיום עובדות אלה, ומה שאין הוא מבין מספיק מתוך ידע ותפיסה אינטלקטואלית, משום שלא כולם הם ראשי ממשלה, הוא תופס בחוש ההישרדות הבריא שלו, כפי שהיה בבחירות האחרונות.
ברור שבבחירות אלה פעלו גם שיקולים נוספים ותחושות נוספות, אבל היסוד חזר להיות הביטחון והקיום הלאומי, ולאחריו כל השאר.
השמאל אינו מציע שום דבר ממשי בנושאים אלה, וסיסמאות מן הסוג של "כיבוש", "כיבוש" אינן מדברות אל הימין-מרכז הלאומי, אלא נתפסות כשקרים וכמכירה פומבית של המדינה. הציבור אינו מקבל את טענת ה"כיבוש" משום שכאמור עם אינו יכול להיות כובש במולדתו, גם אם גרים בה זרים. מי שמנסה לגמד או לבטל את זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל ובארץ ישראל, מאבד אפריורי את הקשב והאמון של רוב הציבור, שהוא גם לאומי, גם ציוני וגם יהודי במהותו. זו בעיית-היסוד ומולה צריך להשתדרג מי שמחפש מסילות לליבו או תודעתו של החלק הזה של אוכלוסיית ישראל.
גם הפתרונות הכלכליים-חברתיים של השמאל אינם מדברים לציבור זה, משום שהם אינם ישימים למציאות הישראלית. הציבור מבין בחושיו הבריאים שהוא אינו זקוק למהפכות, אלא לתיקוני עיוותים בכמה וכמה תחומים יסודיים של הניהול הכלכלי-חברתי במדינה. לביצוע אלה דרושה ממשלה אפקטיבית וביצועיסטית, בעלת תמיכה ציבורית רחבה, ולא סופרמרקט אחר של אינטרסים שיעסוק בשימור הקיים תחת שמות אחרים.