חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

מפלת השמאל בבחירות – מה לעשות עכשיו?

נושאים בחירות 2015, דעות ב 19.03.15 1:00

התחדשות השמאל מחייבת הצגת אלטרנטיבה ורכישת אמונם של המגזרים התומכים בימין באופן מסורתי. כדי להגשים את המטרה הזאת צריך השמאל קודם כל לחדש את ההגמוניה האידאולוגית שהייתה לו, להקים מתוכו מנהיגות בעלת שיעור קומה, ולגבש אסטרטגיה של בנין הכוח לטווח ארוך

מאת: אורי יזהר

מפלת השמאל

שום דבר לא עזר: לא כישלונות נתניהו, לא מעללי אשתו, לא ראובן אדלר, לא האישים שנשלפו מהבוידעם כתגבורת, לא דברי הגנרלים שהתגייסו להחלפת נתניהו, לא הסיסמה "רק לא ביבי", לא v-15, לא האג'נדה הכלכלית-חברתית של טרכטנברג, לא העזרה לנזקקים והפעולה הפרלמנטרית הטובה של חברי הכנסת של מרצ, לא הקריאות "הוא הא מי זה בא" ו"מהפך", לא המאמרים מלאי התוכחה והזעם ב"הארץ", לא ההתגייסות של "ידיעות אחרונות" נגד נתניהו – כל אלה לא עזרו הימין הלאומני והדתי בראשות הליכוד ונתניהו ניצח הפעם. הימין ניצח לא בגלל סיבות קוניונקטורליות כמו הקמפיין השלילי נגד נתניהו ולא רק בגלל ההפחדות שלו. הימין ניצח כי רוב הציבור היהודי בישראל הוא ימני, לאומני ודתי, או נוטה לדת כבר עשרות שנים. נתניהו שרבים ובתוכם אני, חשבו שכבר המאיס את עצמו על הציבור, התעורר והצליח בקמפיין נמרץ לגייס רבים מאנשי הימין שחשבו להישאר בבית או להצביע למפלגה ימנית אחרת, ובכך הביא לעצמו את הניצחון.

התהליכים שהובילו לקיומו של הרוב הימני החלו עוד לפני מהפך 1977 וניתן היה להבחין בהם. אבל הנהגת תנועת העבודה דאז לא שעתה לאזהרות שנשמעו אז מפי כמה אינטלקטואלים שוליים (ביניהן גם  כותב שורות אלה) והמשיכה בשגרתה השלטונית עד למהפך. גם לאחר מכן לא התקיים בשמאל הציוני, בתנועת העבודה, כל חשבון נפש מעמיק והסקת מסקנות נכונות ממה שקרה. העיקר היה ונשאר לחזור לשלטון. זה קרה פעמיים, עם רבין וברק, אבל אלה היו אפיזודות שבאו בעקבות המאסת הימין את עצמו על ציבורים רחבים והעמדת רמטכ"לים לשעבר בראש הרשימה. שתי אפיזודות, שאחת מהן הסתיימה באופן טרגי, רצח רבין, והשני כפארסה, מפלת ברק. גם כיום, אחרי שש שנות שלטון נתניהו ולקראת הבחירות לכנסת העשרים לא הייתה לשמאל אסטרטגיה של בניין הכוח ולא מנהיגות בעלת שיעור קומה. מפלגת העבודה הקרינה בינוניות ומרצ שידרה אליטיזם עם גוון נרקיסיסטי בולט. עם זה לא רוכשים את לב העם שמצוי מחוץ לתחומי "השבט הלבן".

מה לא לעשות עכשיו

לא פטליזם ויאוש. בעקבות תוצאות הבחירות מתחילים כבר להישמע בקרב תומכי השמאל קולות בנוסח "זה מה יש", "זהו העם שלנו ואין מה לעשות", וכד'. זו תופעה שלילית ומסוכנת. עם ישראל אינו העם הראשון שהלך שולל אחרי דמגוגים ימניים והדוגמאות ידועות. איננו צריכים לחכות לקטסטרופה כדי שהעם יתפכח, כי אם תהיה כזו, ספק אם נוכל לקום ממנה.

לא טיוח ופתרונות כוזבים. גם אחרי המהפך ההוא נשמעו קולות שצריך לחזור לערכי תנועת העבודה שנזנחו, להתארגן מחדש, וכד'. מה שקרה אז ואסור שיקרה היום היה התארגנות מנגנונית וחילופי אישים בהנהגה יחד עם הדגשה ש"המערך", השמאל הציוני של אז, יודע טוב יותר מהליכוד לנהל את המדינה ולכן הוא ראוי יותר מהליכוד לשלוט בה. אין מה לחפש גנרל תורן ואסטרטג/פרסומאי מאלה שמנווטים את הקמפיינים כבר עשרות שנים. השמאל כבר ניסה את כל תרופות הפלא האלה. בדרך כלל הוא נכשל. וגם אלה שהצליחו, הצלחתם, כאמור, הייתה זמנית.

לא רק אג'נדה חברתית. כמה מחברי הטובים, סוציאל דמוקרטים מושבעים, בטוחים שרק אג'נדה חברתית מתוגברת תביא את השכבות המנוכרות כיום לשמאל להצביע עבורו. אג'נדה סוציאל דמוקרטית היא תנאי הכרחי, אבל לא תנאי מספיק להחזרת ההגמוניה של השמאל. חקיקה חברתית מתקדמת ומסועפת של מחוקקים חשובים מהשמאל הציוני והלא ציוני, כמו תמר גוז'נסקי, יאיר צבן, רן כהן, אילן גילאון, ועוד כמותם, לא הביאה להתחזקות השמאל. במילים אחרות, האסטרטגיה של העובד הסוציאלי נכשלה.

לא פטרנליזם. בתגובה על הכישלון הפעם, כמו בפעמים קודמות, שומעים שוב את הקולות הקוראים לתושבי "מדינת תל אביב" להתקרב ליושבי הפריפריה הגאוגרפית והחברתית, כדי לרכוש את אמונם. את הפטנט הזה ניסו כבר כמה פעמים והוא לא עבד, כי ההתקרבות הזאת שידרה, באופן מודע ובלתי מודע פטרנליזם: אנחנו נבוא אליכם כדי ללמד אתכם מה טוב ומה נכון. וכמובן, זה לא עבד.

לא טקטיקות של טווח קצר. הרשתות החברתיות מלאות תגובות בנוסח צריך להתחבר עם כוחות אחרים, לעבוד קשה, וכד'. רבות מההצעות מכוונות אל הטווח הקצר, לקראת הבחירות הבאות. גם אני רוצה שננצח בבחירות הקרובות, אבל אין קיצורי דרך. מה שהפסדנו בעשרות שנים לא יושג מחדש בשנה או שנתיים.

אז מה כן? צריך לדבר אל שכלו של האזרח, אבל גם אל ליבו ורגשותיו. ואת זה עושה הימין טוב יותר מהשמאל.

סוד כוחו של הימין

מהו סוד כוחו של הימין, מדוע הוא מצליח היכן שהשמאל נכשל? אלה לא רק ההפחדות מבית מדרשם של נתניהו, בנט, ליברמן, ודומיהם. הימין נותן משמעות לקיום הריבוני של העם היהודי בארצו ובמדינתו. זו משמעות שלילית של עוינות כלפי האחר, כלפי הפלסטינים ושאר הערבים, והסתמכות על כוחות עליונים; לאומנות ומשיחיות, שהן שני אופנים משלימים של הקיום היהודי הריבוני בנוסח הימין. השמאל לא הבין את הפרובלמטיקה של המשמעות ותרומתה לתחושת הערך של אוכלוסיות רחבות. הוא היה רציונלי, ניסח תוכניות והצעות, אבל זו הייתה רציונליות מכשירית (אינסטרומנטלית), לא רציונליות ערכית, רציונליות שלא נגעה ברגשותיהם של רוב האזרחים, שחשו תסכול על המחדל ביום כיפור. על השחיתויות שהתגלו ועל הפערים בין ישראל הראשונה לישראל השנייה. זו הייתה רציונליות של מנהלים, לא של מנהיגים; רציונליות קרה של מי שהסדר החברתי הקיים נכון מבחינתם ורק צריך לשפר בו כמה דברים. ממשלת רבין הראשונה (1974-1977) עשתה הרבה דברים טובים וחשובים לשיקום הכלכלה והצבא לאחר מלחמת יום הכיפורים, אבל הם נשאו אופי ביצועיסטי קר, נטול חזון סוחף ומגייס. הממשלה ההיא וראשה לא השכילו אז להעניק למעשיהם משמעות שמעבר ליומיום ולביצוע, משמעות שתדבר אל לב רוב הציבור.

הימין גם יצר הסדרי רווחה מגזריים (לחרדים ולמתנחלים) במסגרת משטר ההפרטה שיצר ופירוק מדינת הרווחה האוניברסלית. זו תיזה של דני גוטוויין שאני מסכים לה, אבל היא לא מספיקה כדי להסביר את עוצמת והיקף התמיכה בימין. בימין תמכו ותומכים גם מי שנפגעו מהמדיניות הכלכלית והחברתית של ממשלות נתניהו ולא נהנו מהסדרי הרווחה המגזריים. תהליך התחזקות הדת בישראל, לדוגמה, לאו דווקא שמירת מצוות, אלא בעיקר הגדרת הזהות הלאומית באמצעות מונחים וסמלים דתיים, היא גורם מרכזי בהתחזקות הימין. עניין זה שייך לתחום מתן המשמעות. נישוק המזוזות אינו רק אמונה טפלה, כפי שגרבוז ודומיו סבורים, אלא גם התנהגות סמלית שמלמדת על זהות לאומית מסוג מסוים. גרבוז ודומיו לא מבינים את זה. לכן דבריו בגנות נישוקי הקמעות בעצרת השמאל גרמו נזק בדומה לנאום הצ'חצ'חים של דודו טופז ב-1981, אם כי קשה לאמוד אותו כמותית. גם לתחושת העליונות על הערבים הנתונים תחת שלטון ישראל והעוינות כלפי הערבים באשר הם ערבים תורמת לתחושת השייכות לקולקטיב השליט, שלא ניתן לעשות לה רדוקציה לגורמים כלכליים.

המשימה ההיסטורית של השמאל

הקמת ממשלה ימנית צרה תוביל את ישראל בנתיב מסוכן של המשך הכיבוש, בידוד בינלאומי גובר מחוץ, כרסום הדמוקרטיה מבפנים, המשך התחזקות הדת והקלריקליזם, המשך ההפרטות חסרות האחריות, המשך הפערים והעוני. ישראל מתקרבת למעמדה של דרום אפריקה ערב ביטול האפרטהייד, להיותה מדינה מנודה ומגונה. כדי לשנות זאת חייב השמאל להציג אלטרנטיבה ולחרוג מגבולות "השבט הלבן". לרכוש את אמונם ולהעביר אליו חלקים גדולים מהמגזרים שתומכים ברובם בימין – מזרחים מסורתיים, עולים דוברי רוסית ובניהם, דתיים לאומיים בעלי עמדות מתונות. זו המשימה ההיסטורית של השמאל הציוני. כיצד עושים זאת? לא באמצעים שהופעלו בעבר ולא הוכיחו את עצמם. כדי להגשים את המטרה הזאת צריך השמאל קודם כל לחדש את ההגמוניה האידאולוגית שהייתה לו, להקים מתוכו מנהיגות בעלת שיעור קומה ולגבש אסטרטגיה של בנין הכוח לטווח ארוך. אין קיצורי דרך.

הגמוניה אינה שלטון פוליטי אלא שליטה על התודעה, הנחלת עולם המושגים, הערכים, דפוסי החשיבה ותפיסות היסוד למרבית הציבור. בלי הגמוניה אין גם שלטון פוליטי. חשיבות ההגמוניה היא כמו חשיבות העליונות האווירית במלחמה. בלעדיה אין ניצחון. בלעדי ההגמוניה גם המצע הכלכלי-חברתי המתקדם ביותר לא יעזור. את זה לא הבינו טכנאי השלטון של מפלגת העבודה ששלטו בה מאז הקמתה ב-1968. הם  לא הבינו את ההבדל בין אסטרגיה של בנין הכוח לאסטרטגיה של השימוש בו.

השגת הגמוניה תלויה בביטוי או השגה של מכנה ערכי משותף עבור רוב הציבור. מכנה משותף זה הוא, עבור הציבור היהודי שבקרבו נופלות ותיפולנה ההכרעות על צביונה והתנהלותה של המדינה, הציונות. הציונות היא שאיפה לקיומה של ריבונות יהודית בארץ ישראל. הריבונות היא מילת המפתח. ריבונות היא שליטה עצמית על החיים והגורל של היחיד ושל הקולקטיב ככל שמאפשרים התנאים האובייקטיביים. הציונות באה להוציא את היהודים מחיים של תלות באחרים לחיים של ריבונות. הציונות, כפי שאמר עמוס עוז,היא שם משפחה, לא שם פרטי. ישנם כל מיני סוגים של ציונות. בימינו ניתן להבחין בשני סוגים שלה: ציונות שהגשמתה תלויה ביצירה עצמית בכל התחומים – כלכלה, חברה, מדע וטכנולוגיה ותרבות; ציונות לאומית; הציונות מהסוג השני כרוכה בשליטה על אחרים. זוהי ציונות לאומנית, חילונית או דתית. הציונות הלאומנית מטפחת פירוד בעם בשמה של אחדות מזויפת, מרחיבה ומעמיקה פערים ומסכנת בכך את המשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ואולי אף כמדינה בכלל.

את העמדה הזאת יש לאמץ ולהפיץ בציבור מנקודת מוצא של דאגה לגורלה של המדינה, המפעל המשותף של כולנו. לשם כך יש לחדש את הגישה הממלכתית המעמידה את האינטרס הלאומי הכללי מעל לאינטרסים המגזריים והפרטיים. כדי שהממלכתיות החדשה תיקלט יש לגבש עבורה נרטיב חדש, מכליל ולא מדיר שבו יש מקום לכל מגזר תורם, מרכז ופריפריה גם יחד. מניסיון הדרכתי בתנועת נוער אני יודע שזה עובד. כדי שהממלכתיות החדשה תשכנע, עליה לדגול גם בשוויון כלכלי חברתי, ליתר דיוק בצמצום פערים שיושג על ידי סוציאל דמוקרטיה חזקה שתכונן כאן צדק חברתי בדמותה של מדינת רווחה אוניברסלית. כישלונה של הממלכתיות הבן-גוריונית הישנה היה בהתעלמות מהפער העדתי שנוצר כאן בשנות החמישים, מקיומן של ישראל הראשונה והשנייה. דאגה לקיומה של המדינה כוללת גם, כמובן, את החתירה לסיום הכיבוש וחידוש התהליך המדיני שנבלם על ידי הימין, כדי להחליש ולבטל את הבידוד המדיני שישראל הולכת ונקלעת אליו.

כפרוגרמה מעשית יש להעלות את סיסמת התיקון הכולל, הצורך בתיקון בו-זמני של מערכות חיוניות רבות, שכולן סובלות מליקויים רציניים בריאות, חינוך, שיכון, ביטחון סוציאלי, פיננסים, תעשייה, ועוד. עם עקרון הממלכתיות, הנרטיב המכליל, והפרוגרמה המעשית יש ללכת אל השכבות העובדות ומעוטות ההכנסה, אל הפריפריה הגאוגרפית והחברתית. מי ילך? לא רק ולא בעיקר המפלגות הממוסדות שאי האמון כלפיהם ברקב שכבות אלה מושרש היטב. דרושים אקטיביסטים חדשים, צעירים וצעירים יחסית, איכפתניקים ולא מתנשאים, שיתגייסו למשימה ארוכת הטווח הזאת. האם יש כאלה? יש, אבל הם מפוזרים ולא ממוקדים סביב המטרה המרכזית. הנהגה ראויה תוכל לקבץ ולהפעיל אותם.

נערך על ידי דורון
תגיות: , , ,

21 תגובות

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :

    אורי, תודה על המאמר.

    בהזדמנות זו אספר בקיצור על הזדמנות שהיתה לי בשבוע שעבר לשיחה קצת ארוכה מהרגיל עם מכר שלי שנים רבות. האיש הוא בעיני אינטלקטואל ענק. שנים שמעתי אותו מדבר בשקט על הא ועל דא.
    אבל הפעם, לקראת הבחירות הוא יצא פתאום מכליו בכעס שממש גרם ליבהלה ודאגה.
    הצלחתי להרגיע אותו ולנהל בסופו של דבר שיחה שממנה יצאתי עם כמה תובנות חדשות. הוא הצליח להסביר לי מה שהני זובידה לא הצליח כאן באתר – מסתבר ששיחה דיגיטלית לא יכולה להשתוות לשיחה פנים אל פנים, כזאת שיוצאים בה כל הכעסים והכל מונח על השולחן (האיש ד.א. הוא מזרחי שמתנגד לנתניהו, "עוד אשכנזי").

    אחרי כל האירוע המסעיר הזה נשארתי בכל זאת עם כמה צביטות בלב:

    אין לי בעיה להבין תסכול ואכזבה ועלבון.
    אבל ההזדהות
    עם מי שפוגע בך לאורך שנים רבות כל כך – כשכמעט כל הקלפים של השטיקים שלו כבר נחשפו –
    עד מתי ניתן להסביר אותה
    במונחים של פיצוי על פגיעה אחרת?

    נתניהו ידוע בודאי בירושלים כאיש שאינו שומר מסורת. ביקוריו התכופים לאחרונה בכותל הם הציניות בהתגלמותה. האיש ואשתו שתחיה יהיר מתנשא, ציני –
    אז מה אנחנו אומרים?
    שהציבור שתומך בו הוא אדיוט?
    חסר אונים, עד כדי חשיפה טוטאלית למניפולציות רגשיות?

    האם בגלל שהשמאל מנוכר לציבור הזה הוא יוצא וחותך לעצמו את הורידים?

    אחרי שנים של חשיפה לכל ההסברים נשארו לי הרבה תהיות.

    כל ההערה הארוכה הזאת לא באה לטעון נגד הביקורת שאתה משמיע על השמאל. אבל אין בכך הסבר להצבעה לנתניהו.

    אנחנו מחמיצים כאן משהו.

  2. אדם :

    מאמר חשוב!

    גם לי היה מפגש אקראי עם מצביע ימין אחרי הבחירות. בהתחלה הוא יצא בנאום חוצב להבות נגד השמאל שמוכר את המדינה. אחרי ששאלתי אותו אם הוא גם רוצה לשמוע, ולא רק להשמיע, התפתחה שיחה בעלת משמעות.
    אין טעם לחזור על כל עיקרי השיחה, אבל כאשר הצגתי בפניו את ההבדל בין הימין והשמאל כשאלה בין ארץ אחת לשני עמים או שתי ארצות, ושאלתי אותו איך פותרים את הבעיה של ארץ עם מיעוט ערבי של 40%, ואולי יו"ר ערבי לוועדת חוץ ובטחון, היה לי רושם שהייתה הקשבה ומידה מסוימת של פתיחות. כאשר דיברנו על הפיגועים, שאלתי אותו איך מונעים אותם במדינה האחת, והוא רצה לסגור את כל הערבים מאחורי גדרות. כאן אמרתי לו, שההבדל בינינו מאד קטן, רק שאני רוצה שלגדרות האלה יקראו גבולות. אני לא בטוח שהוא יצביע מרצ בבחירות הבאות, אבל לפחות נפרדנו כידידים.
    המסקנה שלי הייתה מאד דומה למסקנה של כותב המאמר: יש הכרח לדבר אחד על אחד עם הגוש הימני, ויש לכך סיכוי. זאת, להבדיל, מכל מאמר בעיתון או בסרטון תעמולה, שפשוט לא מצליח להגיע לשום מקום.

  3. מיכאל לינדנבאום :

    שנאת האשכנזים והערצת ה"מנהיג החזק".

    ציטוט מיזהר:"כדי לחדש את הגישה הממלכתית המעמידה את האינטרס הלאומי הכללי מעל לאינטרסים המגזריים והפרטיים,מתבקש נרטיב מכליל ולא מדיר שבו יש מקום למרכז ופריפריה גם יחד.מקום לסוציאל דמוקרטיה חזקה שתכונן כאן צדק חברתי."

    דווקא בשנות השבעים, טרום המהפך הניאו-ליבראלי, מדינת הרווחה המפא"יניקית היתה באחד המקומות הראשונים בעולם המערבי במדד השיוויון אחרי הסוציאל-דמוקראטייה הסקנדינבית.
    הרס מדינת הרווחה,ההפרטה,יצירת הטייקונים,חברות הקבלן,הפגיעה בעבודה המאורגנת,בפנסייה המובטחת,במערכת הבריאות,בדיור הציבורי היה מעשי ידי המשטר הניאו-ליבראלי הליכודי,אליו הצטרף המערך בהסכם הייצוב של 1985.

    אולם למרות שהשלטון בפועל בידי הליכוד מאז 1977,חסידי הימין לעולם יאשימו את מפא"י במצוקותיהם ,ולעולם לא את משטר ההפרטה הליכודי.

    הם ידברו בשנאה על ה"אשכנזים" ,ולעולם לא על משטר הימין המדכא שהוא בבסיס צרותיהם.

    לכן לא ברור על איזה ממלכתיות חדשה מדבר אורי יזהר.

    בנוסף נטיית הלב העממית היא אחר "מנהיג חזק",שיהיה זה בגין,או שרון,או רבין,או ברק או נתניהו,כאשר מה שחשוב היא תחושת הבטחון האמיתית או המדומה שמקרינים האישים הנ"ל.

    בכל הבחירות מאז 1977 זה אף פעם לא נושא השיוויון הכלכלי והחברתי,או הדיון על הרס החברה על ידי ההפרטה והטייקונים שעומדים בראש סדר החשיבות אלא תמיד השנאה לאחר,שיהיו אלו האשכנזים,הדתיים,או הערבים.

    קשה מאד לראות איך יוצאים מהפלונטר של השנאה והערצת ה"בטחוניסטים".

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :

    הנתק הרבה יותר מורכב

    הבעיה מיכאל

    1. גם עם חלק מהאינטלקטואלים המזרחיים אין לנו דיבור, אלא דו-שיח של חרשים.
    השיחה שתארתי למעלה התאפשרה רק בגלל היכרות קודמת.
    אלא שהפעם החלטתי לאתגר את האיש – ישר בנקודה הרגישה.
    החלטתי שהגיע הזמן לנסות ולהבין איפה באמת נקודת הנתק.
    להזכירך הני זוביידה הודיע בכעס שהוא לא כותב יותר באתר כאן בגלל היחס של המגיבים אליו, וציין במיוחד שניים (טוכולסקי ואמתכם).
    ראוי לציין שבאותה שיחה שתארתי למעלה – שני(1) הצדים הסכימו שנחוצה יותר הקשבה הדדית.

    2. לאותם אינטלקטואלים אין גם מי יודע מה דיבור עם הציבור "שלהם", מה שמתסכל אותם לא פחות מ"האשכנזים הגזענים תאבי הכסף והממון שלא ירפו מרצונם החופשי מהנכסים שאגרו לעצמם על חשבון המזרחיים)".

    יוסי יונה שדווקא נכנס למבצר האשכנזים, הואשם מיד ע"י הימין ב"אנטי ציונות" ונאלץ ל"הוכיח שאין לו אחות".

    העניין הרבה יותר מורכב ואנחנו לא צריכים להיגרר לתוך מלכודת השיח הזה, אלא לנסות ולשבור את המלכודת.

    אם לא נצליח ליצור דיבור עם האליטות האינטלקטואליות של המזרחיים, לא נצליח לשבור שום מחסום.

  5. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :

    שני(!) הצדדים הסכימו שנחוצה יותר הקשבה הדדית.

  6. מיכאל לינדנבאום :

    פרופסור יוסי יונה דווקא מקור לתקווה

    אני מכיר ומוקיר את הפרופסור ומעולם לא נתקלתי בהערה או גישה גזענית כלשהם.
    אני מצפה רבות ממנו בכהונתו הקרובה בכנסת.
    ברצוני לציין,שבעוד ההתקפות הנבזיות עליו מצד הימין הגזעני,כמעט "מתבקשות" מאליהן ,הרי מה שהפריע לי הרבה יותר היתה האיבה הפוליטית של חלק מאנשינו במפלגה(בעיקר אנשי האגף הימני של בוז'י),שהיה להם ק"ן טעמים מדוע הוא "לא מתאים",כי הוא "פוסט ציוני" ןגם "שמאלני" ,רחמנא ליצלן….

    אינני יכול להימנע מתחושת התיעוב מאמירה כגון:"האשכנזים הגזענים תאבי הכסף והממון שלא ירפו מרצונם החופשי מהנכסים שאגרו לעצמם על חשבון המזרחיים".

    אמירה נבזית זו,היא אנטישמיות במירעה שמתאימה לפירסומים של "דר שטירמר" של גבלס הנאצי.

  7. ק. טוכולסקי :

    אני עמל על כמה מאמרים שאשלח לע"ש בשבוע הבא בינתיים רק הערה אחת.
    השמאל בישראל ממשיך להשתקם מהמפולת של 2009. ציפי לבני תרמה רבות למפולת אז ותרמה קצת לשיקום עכשיו להזכירכם ב-2009 היו לשמאל מרכז מרצ חדש והערביות 27 מנדטים. כיום יש לשמאל מרכז מרצ והמשותפת 42 מנדטים. עלייה של 15 מנדטים תוך 6 שנים.
    נכון זה לא מספיק לשלטון, אבל זה הליך איטי של השתקמות ועלייה. כדי להגיע לשלטון הגוש הזה צריך לעשות לא מעט דברים שעל רובם אורי יזהר כותב בבהירות. אבל חלקם כבר נעשה, וחלקם עוד יעשה.

  8. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :

    טוכולסקי – מתקשה קצת לעקוב אחרי החשבון
    ב-2009
    מרץ 6
    התנועה 6
    קדימה 2
    העבודה 15

    סה"כ 29
    הערביות 11
    סה"כ 40.

    היום
    מרץ והמח"צ 29
    המשותפת 13
    סה"כ 42

    למה אתה קורא "שמאל מרכז"?

  9. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :

    מיכאל
    אין טעם לחלק ציונים לאמירות כאלה ואחרות.
    האמירה שאתה מתייחס אליה נאמרה בהתחלת השיחה ובלהט של וויכוח, ולצורך המחשת הכעס של הציבור המזרחי.

    כמו שציינתי בסופו של דבר: "שני(!) הצדדים הסכימו שנחוצה יותר הקשבה הדדית".

    יכולתי להגיב כמוך לאותה אמירה, זה רק היה מלבה את הכעס.

    אני בחרתי לשקף את הכוללנות שבאמירה הזו, ואת העובדה שהיא מובילה למבוי סתום, וזה פתח אפשרות לקדם את השיחה.

    למשל נשאלתי – "מרץ לא מרגישה שכל מה שהיא עושה לא מקרב אותה לציבור גדול ששומר ממנה מרחק קבוע? למה הם לא מנסים שם לפענח את הדבר הזה?".

    תשמע, בלי "סיבולת" גבוהה לדברים מרגיזים לא נתקדם לשום מקום.

  10. פרנצ'סק בראון :

    חומר למחשבה - בקישור המצורף

    http://tomerpersico.com/2015/03/19/post_elections/

  11. אורי יזהר :

    תודה לכ מי שהתייחס למאמרי
    תגובות תהיינה מאוחר יור, כולל על המאמר שהביאה פרנצ'סקה בראון.

  12. ק. טוכולסקי :

    אנונימי ב-2009 לא היתה תנועה, אתה בטח מתכוון ל-2013. ב-2013 אפשר להגיד שהתנועה היתה מפלגת מרכז שמאל, קדימה לא ממש. סה"כ 38. היום סה"כ 42. ב-2009 רק 27 כי קדימה לא היתה מפלגת מרכז היא היתה מפלגת מרכז ימין.

  13. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :

    הכונה כמובן ל- 2013 ואתה לא סופר את 2 המנדטים של קדימה.
    הבנתי.

    בכל זאת גם ההבדל ב- 4 מנדטים הוא בבחינת לגלגל את האבן כלפי מעלה.

    ד.א איך אתה מגדיר את "קדימה" של 2006?

  14. ק. טוכולסקי :

    אנונימי תגיד לי אתה איך אתה מגדיר מפלגה שכל חבריה למעט דליה איציק חיים רמון שמעון פרס ושי חרמש היו אנשי ימין. הניתוח שלי הוא על בסיס מה היה שמאל ב-2009, האמת גם ב-2006 השמאל היה בקנטים אבל משם הוא עוד ירד לשיא השפל של 2009 ומשם הוא עולה. בכל מקרה תוך 6 שנים, 15 מנדטים לא מספיק גם לא רע.

  15. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :

    טוכולסקי
    האמת, אין לי מושג מה זה שמאל בישראל.

    קל לי יותר להסתדר עם מושגים כמו – ס"ד, ליברלים, קפיטליסטים (ניאו-קפיטליסטים), ואפילו פירוניסטים.

    בניכוי ענייני ארגון ואסטרטגיה (או העדרה), השיח שמתנהל עכשיו אחרי הבחירות מדגיש שמלכתחילה נעדר מהבחירות האלה השיח הס"ד.

    אז מה עניין שמאל פה בכלל?

  16. ק. טוכולסקי :

    בהנחה נשמפלגות שיש בהן לפחות פלג ס"ד הן שמאל אפשר להכניס את הערבים את העבודה את מרצ ואת התנועה פנימה.

  17. פרנצ'סקה בראון :

    חומר למחשבה

    טקסט שקראתי ואני מצטטת – זו מדינה דמוקרטית ובפעם האחרונה שבדקתי מותר לאנשים להצביע למי שבא להם, גם אם זו הצבעה תמוהה בעיני. ולא, אני לא מוכנה לקרוא כשלון ל-24 מנדטים למפלגה שהיתה על סף הספד לפני זמן קצר.
    הנה מה שאני חושבת ומרגישה, קצת ארוך, אבל מהלב:
    בנובמבר 1999, חצי שנה אחרי המהפך ההוא של 'שחר של יום חדש', נסעתי במשלחת של מפלגת העבודה ללמוד "איך משמרים את הנצחון בבחירות". התחנה הראשונה היתה לונדון, שנתיים וחצי אחרי נצחונו הסוחף של טוני בלייר.
    במשך 4 ימים אינטנסיביים נפגשנו עם מובילי הקמפיין ועם נציגי מפלגה וממשלה, והם סיפרו לנו איך כשטוני בלייר נבחר לראשות הלייבור ב1994, הוא החל בתהליך חריש עמוק של אנגליה במטרה לשקם את היחסים של הלייבור עם האזרחים. חילקו את המדינה למחוזות וסניפים, עד הרמה הקטנה ביותר והחלו בסדרת פגישות עם אזרחים, במטרה להקשיב להם וללמוד מה הם רוצים. הם הזמינו אזרחים להציע הצעות למצע המפלגה, והעלו אותן להצבעה בסניפים המקומיים, אח"כ באזוריים, ואז בקיץ, בועידה הארצית. הם שבו וחזרו על התהליך 3 שנים, עד שמצע הלייבור היה תמונת מראה של רצון האנשים, שהרגישו שותפים לעשיה. מאחורנית היו אנשי מקצוע, שפרטו את הרעיונות לתכנית מעשית בת 177 סעיפים עם לוחות זמנים וסעיפי תקציב, ואז כנסו ועידה חגיגית והכריזו על הקמת הניו לייבור.
    במאי 1997 בלייר זכה בנצחון סוחף, מינה ממשלה מלאת חזון ושני אנשים מהמפלגה שכל תפקידם היה לשבת בדאונינג 10 ולוודא שמעשי בממשלה הם בהתאם ללוח הזמנים להוצאה לפועל של אותם 177 סעיפים, ההבטחה של בלייר לציבור.
    במהלך הביקור שלנו, הם כבר ידעו לומר לנו שעד סוף הקדנציה, שנה וחצי קדימה, 173 סעיפים יקוימו, מה לא, ולמה.
    כשחזרתי לישראל, דו"ח הנסיעה שלי כלל שורה אחת: ״הפסדנו את הבחירות הבאות״.
    מזכ"ל המפלגה רצה לתלות אותי.
    אמרתי לו אז וזה סופר רלבנטי היום — הם עשו תהליך עומק, אנחנו מכורים לאינסטנט. עד שלא נהיה מוכנים לעשות את אותו הדבר, נמשיך להפסיד. וזה בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות.
    לא להתפתות לשלוף סכינים ארוכות, אלא לרדת לשטח, ליישובים שלא תמכו בנו, לעבודת חריש יסודית ומתמשכת רחוק מעין קמפיין ומצלמה, במטרה לחבר אלינו ציבורים שלמים שלא מרגישים כיום שהם חלק מאיתנו. אנחנו צריכים להקשיב להם, גם אם יטיחו בנו דברים קשים, ולהפנים.
    נצחון בבחירות יגיע, כשאנשים יראו במפלגת העבודה את אותה מראה שראו האנגלים שהביאו את הנצחון לניו לייבור של בלייר.
    אני מאמינה שעוד רבים וטובים כמונו מאמינים במדינת ישראל ברוח מגילת העצמאות, של סולידריות חברתית וצדק כלכלי, אהבת אדם באשר הוא והעדפותיו, רדיפת צדק, הוקעת הגזענות והפרדות מהפלסטינים מתוך אינטקס ישראלי מובהק לצד שמירה בלתי מתפשרת על הבטחון. צריך למצוא את הדרך לדבר את הרעיונות הללו בשפה משותפת.
    בפורומים פנימיים של המפלגה אנחנו כבר מדברים על תכנית אופרטיבית. מי שמעוניין לקחת חלק, כתבו לי. אעדכן כשיהיו יותר פרטים.
    את הפוסט הזה אני מקדישה לכל הפעילות והפעילים המסורים של המחנה הציוני, שנתנו את הנשמה בחודשים האחרונים, ובייחוד לחבורת הצעירים המופלאה של "השיירה" (בתמונה) שעברה את הארץ לאורכה ולרוחבה. בסופו של יום, אנחנו רוצים עתיד טוב יותר לא רק בשבילנו, אלא בעיקר בשבילכם. פוליטיקה היא ריצה למרחקים ארוכים, אז נשימה עמוקה, אז כמה ימים להתאוששות, ונמשיך קדימה. אוהבת את המדינה הזו אהבת נפש, ומבחינתי אין מטרה ראויה יותר להלחם עבורה.
    אני לא מוותרת, מקווה שגם אתם.

  18. נטע :

    גם לשמאל יש בטן

    תודה פרנצ'סקה, על הדיווח ועל האופטימיות.

    וחשוב להדגיש שנשמעים כל מיני טקסטים
    שמלמדים אותנו שגם לשמאל יש בטן, וזה טוב
    אבל דיר בלכ, לא להגזים.
    🙂

  19. כי"ל זה שם המשחק :

    כתבה מאירת עיניים ביומן של מוצאי שבת (21.3.15 ) בערוץ 10. כל כך פשוט.

    לפני הבחירות פרסם ערוץ 10 כתבה מהדרום. עובדי כי"ל בהבטיחו שלא יצביעו ביבי.

    לנקרי יו"ר ועד הועבדים בים המלח הודהבלי כחל וסרק – במערכות בחירות קודמות הוצאנו בצורה מסודרת את העובדים ובני משפחותיהם להצביע ליכוד. הפעם, הוא הודה, זה קשה מאוד.

    קשה?
    צחוק בעדנו. קלי קלות.

    1. נתניהו מתערב
    http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1114292

    2. נתניהו מתערב,
    אחרי חודשים של מו"מ עקר כי"ל לוקחת צעד אחורה (ותקבל עליו בונוסים אחרי הבחירות זה כבר ברור)
    http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1114935

    נזכרים בהודעה שהשתרבבה לה כאילו מהצד אל תוך החדשות?

  20. לקסי :

    הם - כיל - כבר התחילו

    מאיימים על מדינת ישראל:
    http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3654710,00.html
    והמדינה שנבהלת מאיום של ילד בן חמש בחברון לא עושה דבר למאיים הגרמני מטעם היורד ללונדון.

  21. כי"ל זה שם המשחק : :

    "ובאותו הזמן הם "משחקים" מו"מ מטעם ביה"ד לעבודה?

    דרך אגב יש משהו מעניין בתופעה הזאת של ליכוד שמנסה לשבור את העבודה המאורגנת לעומת ועדי עובדים שהם גם חברים במרכז הליכוד (והם מביאים בצורה מסודרת את העובדים ומשפחותיהם לקלפי להצביע ליכוד, כהודאת לנקרי בפומבי בערוץ 10).

    יש אולי משהו במה שכתב יוסי זעירא, גם אם הדברים מבוססים על משל שלא דומה לנמשל?
    http://www.blacklabor.org/?p=56221

    שווה מחשבה העניין הזה כולו

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.