מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
סופר אחד למעמד אחד (שהולך ונהיה עני)
ביקור בסניף הראשון של רשת הסופרמרקטים המציעה מותג אחד (זול) מכל מוצר מלמד עוד על שקיעתו של מעמד הביניים הישראלי
מאת ק. טוכולסקי
יום שני אחר הצהרים, אזור התעשייה של רעננה, סופרמרקט ראשון ברשת הסופרים הישראלית החדשה "אחד". אחרי ששמעתי שיש גרסה ישראלית לאלדי הייתי חייב לבדוק את הנושא. ניצלתי ביקור אצל קרוב משפחה באחת מערי השרון ויצאתי למסע אל הישראליות המנומנמת של המעמד הבינוני. אחרי הביקור המשפחתי, יצאתי אל הסופרמרקט החדש שמבטיח לשבור את השוק.
בתור התחלה אני חייב לציין שחווית הקנייה ב"אחד" בניגוד לסופרים הזולים של השכונות החרדיות או לסופרים הדי מוזנחים של אזורי התעשייה השונים בארץ אכן הפתיעה לטובה. המעברים היו רחבים, המדפים היו מסודרים בצורה לא מאיימת ולא מבלבלת, הקופות על מסועיהם הארוכים והקופאיות שהניעו במהירות את המוצרים אכן הזכירו סופרזול גרמני, כך גם השקילה העצמית של הפירות והירקות. נותר רק לתמוה, מדוע דווקא באזור שאינו מוכה עוני נפתח סופרמרקט מהסוג שמאפיין את השכונות החלשות של גרמניה. מדוע בניגוד לאושר-עד ורמי לוי שבראש ובראשונה קרצו ללקוחות עניים יותר, הרשת החדשה שמיטיבה לחקות את הרשתות הזולות בגרמניה פונה במודע דווקא אל המעמד הבינוני-בינוני ולא אל המעמד הבינוני הנמוך ומטה?
התשובה היא שהמעמד הבינוני בישראל שוקע. הדבר ניכר בחלק לא מבוטל משכונות בערים דרכן עברתי, הרצליה, הוד השרון ורעננה, בהן מצאתי שכונות שהבנייה וההזנחה של המבנים הזכירו יותר ערי פיתוח שכוחות בפריפריה מאשר את הדימוי הזוהר של ערי השרון. בצד שכונות חדשות ומבריקות ברעננותן בלטו שכונות מרכז העיר שהמחירים בהן אולי יקרים משמעותית מהמחירים בנצרת עילית או דימונה אבל מצב המבנים בהן אינו שונה במיוחד. סופרמרקט זול אבל נקי ומסודר זוהי עוד דרך נוחה לאפשר למעמד הבינוני לשקוע תוך שהוא עושה זאת במהוגנות המיותרת שמאפיינת שנים של שקיעה במעמד הבינוני ב-150 השנים האחרונות. מודל מחו"ל, של סופרזול אבל מחו"ל. מעברים רחבים, חווית קנייה מהירה ויעילה שנועדה להסתיר אתה עובדה שהוא לא יקנה אוכל בריא יותר או סביבתי יותר אלא פשוט מזון גנרי זול קצת יותר ויוכל לדמות לעצמו שהוא לא נמצא בירידה, שהוא לא מאבד עוד חלק מהביטחון הכלכלי שלו. החניה של הסופר די מלאה אבל בפנים יש מקום ואכן אין תורים בקופות. כמו באלדי בדיוק הכל בארונות אין מעדניה ויש ארונות עם מוצרי מציאות שאינם דווקא אופייניים לסופר, מישהו העתיק את המודל רק שבניגוד לאלדי יש לציין שלא הכל פה תמיד הכי זול. בלי להיכנס להשוואת פרטניות מהסוג החביב על ישראל היום בבואו להוכיח שיש דברים יקרים יותר איפשהו מאשר פה, הסופר הזה היה נותן פייט לשופרסלדיל ומגה אבל לא מחדש יותר מדי לקונים ברמי לוי ואושר עד מבחינת המחיר. מי שמחפש חווית קניות קצת שונה ומותגים קצת אחרים יוכל למצוא פה לא מעט דברים.
סניף "אחד" ברעננה
(מקור: www.ehad.co.il)
אז זאת החוויה החדשה ברעננה, עוד פיסה בשקיעה של המעמד הבינוני בישראל. אזור תעשיה בפאתי עיר שגם כך עוני אין בה, אין ברחוב תחנת אוטובוס אבל אפשר להגיע עם האוטו ואז גם אפשר למלא דלק בתחנת דלק מוזלת. בדיוק מה שצריך איש המעמד הבינוני שרוצה לשמר חזות של ביטחון כלכלי באמצעות סמלי סטטוס כמו אוטו או עגלה מלאה ביציאה מהסופר. זוגות צעירים משוטטים בחללים המרווחים, מי שהגיעו הישר מבניני המשרדים וחברות ההייטק, מי שבאו קצת יותר מרחוק לחפש מציאות. אין דוחק, אין תחושה של בהילות. ההימור שלי הוא שיותר ויותר אנשים יגיעו לכאן, בפעם הראשונה להתרשם ולהשוות, אחר כך בשביל להשלים קניות, לאט לאט ככל שהלחץ על הכיס יגבר כדי למלא את החסר.
כך זה עובד במדינת ישראל, במקום להתאים את ההכנסה ליוקר המחיה, להקטיו את ההוצאה הפרטית על שירותים ציבוריים, להגדיל את השירותים הציבוריים ולגוונם ו להוזיל מוצרים באמצעות סובסידיות כמו במדינות "מפגרות" באירופה, אנחנו רק נוריד את יוקר המחיה. במעגל של קסמים נגלה במהרה שככל שיש יותר מקומות זולים כך גם פוחת כוח הקנייה שלנו. המעמד הבינוני המתחסל, יוכל בסוף באמת לקנות רק בסופרמרקט "אחד". לפחות השקיעה ואחריה הדעיכה יהיו בסטנדרטים של עוני אירופאי.
תגיות: אחד, יוקר המחיה, מעמד-בינוני, סופרמרקטים, צרכנות
קישור קבוע
3 תגובות
Email This Post
1 במרץ, 2015 בשעה 11:43
"להוזיל מוצרים באמצעות סובסידיות כמו במדינות 'מפגרות' באירופה".
אפשר כמה משפטי הסבר ודוגמאות ?
תודה.
נגה
1 במרץ, 2015 בשעה 11:56
תמיכות ישירות בתעשייה וחקלאות שחוסכות לציבור כסף באמצעות הבטחת מחיר לחקלאי ולתעשיין. "מפגרות" זה בציניות.
2 במרץ, 2015 בשעה 10:09
חווית קנייה מיי אס !!!
אתה מסיע את העגלה הבודדה שלך בין המדפים, מאות אנשים הולכים זה בצד זה בבידוד מוחלט, בלי לדבר זה עם זה. ופרצופיהם העצובים והמובסים של הקופאים, שמבודדים זה מזה באותו האופן. אני לא מסוגל לתאר לעצמי את לחץ העבודה בקופות, את תחושת חוסר התועלת, האין אונים והשיממון. השוו את פניהם החדגוניים ונטולי ההבעה של הקופאיות עם פרצופיהם הנלהבים של הסוחרים בשוק של נצרת, אותם אנשים עצמאיים שעדיין מאמינים שקטן זה יפה. הם חופשיים, ורואים זאת על פניהם- ערי השרון המסכנות אבוי אבוי