בהמשך למאמר קודם בנושא, אשר רוכברגר מציע מספר פתרונות, שגם יישום חלקי שלהם עשוי להיטיב עם ציבור הנכים
הנכים בישראל - איזו מפלגה תתעניין בהם?
בשבועות אחרונים ניתן לראות בפייסבוק מיזם "נכה- לא חצי בן אדם", למה הוא מתקיים וממה הוא נובע? אשר רוכברגר מנסה להציב נושא נוסף על סדר היום לקראת הבחירות
בתגובה למאמר קודם שפרסמתי בנושא זה, הרב יובל שרלו איתגר אותי בהצעתו לחשוב על הפתרונות המעשיים העשויים לשנות את המצב העגום. אני הסכמתי בשמחה, כי גם אני תמיד נוטה לשאול "מה לעשות?" ולא רק "מי אשם?". אז אני מציע כמה פתרונות, כאשר יישומם ולו חלקי עשוי להיטיב עם ציבור הנכים.
הבעיה המרכזית שמונעת טיפול ראוי באנשים בעלי מוגבלויות, היא שהטיפול בהם מפוזר בין משרדים רבים, כאשר לכל משרד יש אינטרסים שלו ואין שום ראיה כוללנית של בעיות הקשורות לאנשים אלה. כולם עוסקים בבעלי מוגבלויות: ביטוח לאומי, משרד הרווחה, משר הבריאות, משרד המשפטים, משרד התחבורה, משרד החינוך, משרד האוצר (כמשרד על). יכול להיות שבדומה למשרד לענייני הגמלאים או משרדים לענייני הצעירים שקיימים במדינות מערביות רבות, יש מקום להקים משרד שכל כולו יעסוק בבעלי מוגבלויות בצורה הוליסטית.
אתחיל מהפתרון שאינו דורש שינוי החקיקה או החלטות ממשלה או הכרעה בבג"ץ. כוונתי לשינוי בתודעת הציבור. כולם חושבים שיהיו צעירים ובריאים לנצח וזה לא כך. אף אחד לא חסין מפני גורמים רבים, שמחמתם עלול להפוך לבעל מוגבלויות בעל כורחו. הרי לפי הנתונים הרשמיים ל-80% מבעלי המוגבלויות המוגבלות הינה נרכשת במהלך החיים הבוגרים. לכן אנא תפסיקו לחשוב ש"לי זה לא יקרה". היה ולך זה לא קורה, זה עלול לקרות חו"ח לאנשים היקרים לך. הרי תיאורטית, לכ-220000 בעלי מוגבלויות יש פחות או יותר כחצי מליון אנשים שקרובים להם (הורים, ילדים, אחים ואחיות). ביחד זה כ-750000 איש, שזה כבר מתקרב ל-10% מאזרחי המדינה. זה כבר לא משהו זניח ודורש התייחסות. כהשוואה ניתן להביא את הנתון הבא: החרדים הם גם 10% מאזרחי המדינה, אבל על בעיותיהם מדברים הרבה יותר ואפילו כמה מפלגות נכנסו לכנסת בגלל זה.
עוד עניין שלא דורש תקציבים הוא זה דיון ציבורי שהוא ערכי ומוסרי: האם ראוי להתנהג ב"הפרד ומשול" (ובעיקר בהפרד) בכל הקשור לחלוקה ותיוג של בעלי מוגבלויות, לא לפי הצרכים הרפואיים או תפקודיים, אלא נכות כללית, נכה צה"ל, פעולות איבה וכדומה? בן אדם על כיסא גלגלים זקוק לאותו טיפול, אותה חניה נגישה וכן הלאה בין אם הנכות שלו היא מולדת, נגרמה מתאונת דרכים, תאונת עבודה, או במסגרת הפעילות הצבאית (ובמיוחד אם מדובר באיזה חייל שבחופשת סוף שבוע נפגע בתאונת דרכים בהיותו בגילופין). אני יודע שקיימות דעות שחולקות על עמדתי וזה לגיטימי לחלוטין, אבל אין דיון רציני ומעמיק. קודם כל יש לבחון את זה ברמה אתית ומוסרית, ובשלב הבא לשאול כמה זה עולה, ואני לא מתחמק מכך ששינוי התפיסה יסתכם בכך וכך. דרך אגב, כדאי לבדוק מה קורה במדינות מפותחות אחרות, למשל במדינות-חברות ב-OECD בעניין הזה.
עוד עניין שראוי להיבדק לעומקו, וגם לגביו יש חילוקי דעות לגיטימיים, הוא עניין האוניברסליות של חלק מהקצבאות (ילדים, זיקנה, מענקי לידה). אני באופן אישי לא בטוח, שבן אדם עם פנסיות של עשרות אלפי שקלים יקבל עוד כ-2000 ₪ קצבת זיקנה (דוגמאות קיצוניות לכך זה שרון ז"ל, ויבדלח"א פרס). ברור שהשאלה היא מאיזה רמת הכנסה או איזה עשירון אנשים לא יהיו זכאים לקצבאות כאלה, אבל זה יכול לפנות לא מעט משאבים כדי לעזור לאנשים שבאמת זקוקים לכך. האם, סליחה על הפופוליזם, שתי ח"כיות שהן אמהות צעירות זקוקות לקצבת ילדים של מאה ומשהו ₪ ומענק לידה?
עכשיו נעבור לפתרונות שדורשים תקציבים והרבה, ואני לא מתבייש בכך. אני יודע שאין כסף ואף פעם אין כסף, ולשום דבר אין כסף, אז אולי נערי האוצר יציעו לתת זריקה לכל בעלי המוגבלויות ולכל הקשישים שמתקיימים אך ורק מקצבת זיקנה, וכך יתפנה הרבה מאוד כסף ואנחנו ניכנס למועדון המדינות הכולל את גרמניה של שנות ה-30, צפון קוריאה, ברה"מ שחיסלה את כל הנכים הקשים שנותרו אחרי מלחה"ע ה-2, קמבודיה, ועוד כמה מדינות נאורות כאלה. כאשר אני שומע דברי הבל מפיהם של פוליטיקאים מכל הקשת הפוליטית, שמבטיחים לא להעלות מיסים, אני כבר לא צוחק ולא בוכה. אין יותר פופוליזם מזה. בוא נבטל מיסים בכלל. הרי אף אחד לא מספר מה יקרה אחר כך.
הרי הבעיה של כל הקצבאות – לאו דווקא קצבת נכות – היא שבדומה לשכר המינימום הן מנותקות מהמציאות והן תוצאה של איזה נוסחא מלאכותית, כיפוף ידיים או הסכמות. מישהו יכול להסביר מדוע קצבת נכות מהווה כ-25% מהשכר הממוצע במשק וכ-50% משכר המינימום, ולמשל קצבת זקנה היא כ-17% משכר המינימום, וכן הלאה? ההסבר שיש לי הוא די פשוט. המדינה מסרבת בתוקף להכיר במושג "מינימום של הקיום בכבוד", מפני שביום שהיא מכירה בכך, יתברר שגם השכר המינימום לאחר עלייתו הצפויה בקרוב, יהיה הרבה יותר נמוך מהסכום של אותו קיום בכבוד. על הקצבאות אין מה לדבר. מה זה מינימום הקיום בכבוד? הוא נהוג במדינות רבות ולמעשה זה סל של מוצרים ושירותים שלהם זקוק כל אדם באשר הוא אדם. יש נורמות בינלאומיות, למשל צריכת מים לנפש, אותו דבר לגבי חשמל. ידוע כמה בן אדם צריך לאכול כדי לקבל את המינימום הנדרש של קלוריות ומרכיבי תזונה נחוצים ובמשרד הבריאות יש טבלאות כאלה. ברור שלבן אדם צריך להיות קורת גג כלשהי שראויה למגורים וגם לזה יש סטנדרטים. השקלול של כל המרכיבים האלה הוא קיום מינימאלי בכבוד. דרך אגב, בג"ץ במשך שנים רבות גורר רגליים מלקבוע את המושג הזה ולתרגם אותו למציאות הישראלית (הרי לשופטים המושג הזה רחוק, כמו המושגים בפיסיקה גרעינית יישומית).
כל עוד לא אימצנו את שיטת המינימום של קיום בכבוד, לדעתי יש להשוות כל קצבאות הקיום לשכר המינימום במשק. אני יודע שמעכשיו כל הכלכלנים שמקורבים למשרד האוצר יתקפו אותי ויאשימו בפופוליזם, ברצון לפרוץ את מסגרת התקציב ולחבל בכלכלת המדינה. איני מתכוון להתווכח איתם כי חבל על הזמן. בן האדם העיוור ביותר הוא לא זה שאין לו ראייה, אלא זה שלא רוצה לראות. טענתי היא פשוטה: ברגע ששכר המינימום, יהיה ככל שיהיה, מוגדר כסכום המינימלי הראוי שבן אדם יקבל למחייתו, אין שום סיבה שנכה יסתפק בחצי מזה והקשיש בפחות מרבע. הצעה חלופית – הורדת שכר המינימום לרמה של קצבה זו או אחרת, ואז נראה מה יקרה לקריית הלאום בירושלים.
עוד חלופה שניתנת ליישום: במקום העלאה דרסטית של הקצבאות, להעניק למקבליהן דברים שהם שווי כסף. למשל תלושי מזון שיאפשרו להם לקנות אוכל (למעט אלכוהול וסיגריות), פטור מלא או הנחה ניכרת בעלויות מים וחשמל. נכים רבים זקוקים למקלחת כמה וכמה פעמים ביום. באקלים שלנו, בן אדם שנמצא כל או רוב היום בבית זקוק למזגן וזה לא מותרות. נא לא לשכוח, אנשים כאלה הרבה יותר רגישים לקור או חום מאנשים בריאים, כי קצב חילוף החומרים שלהם שונה.
האם זה יגרום לאינפלציה? סבורני שלא. להזכירכם, לפני 8 שנים לקראת הבחירות ב-2006 יו"ר העבודה דאז ח"כ עמיר פרץ הבטיח העלאת שכר המינימום לרמה של 1000$. האשימו אותו בכל חוץ מרצח ארלוזורוב. מאז ועד היום שכר המינימום עלה כמה פעמים ומזמן חצה את הרף הזה. הכלכלה לא נפלה והאבטלה לא גואה, ולכן אין שום סיבה שהעלאת הקצבאות תגרום לאינפלציה גבוהה. במיוחד כאשר מדובר בתקציב סגור של ביטוח לאומי. אפילו אם הקצבאות תשתוונה לשכר המינימום, זה לא אומר שמקבליהם מיד יהפכו לשועי עולם – הם פשוט ישתדרגו ממצב של חרפת רעב למצב של מחסור יחסי. יכול להיות שהמדינה תצטרך להעלות את אחוזי הגביה לביטוח לאומי – וזה לא העלאת המיסים במובן המילולי הפשוט. כידוע רוב הציבור מתייחס להעלאת הפרשות לביטוח לאומי שונה מהעלאת מיסים במובן המיסוי של המושג.
הבעיה שלנו שאנחנו כציבור מאפשרים לנבחרנו או למועמדים להיות כאלה, להתעלם לחלוטין מעניינים מסוג זה, במקום העיסוק בשאלות כאלה או אחרות, לפזר הבטחות סרק, שלעולם לא תיושמנה. הציבור מטומטם והחלשים ביותר שבו ממשיכים לשלם.
בפעם הבאה ברצוני להתייחס למסכת הייסורים שעובר בן אדם עד שמכירים בו כנכה.
Tags: אשר רוכברגר, ביטוח-לאומי, בעלי מוגבלויות, הזכות לקיום בכבוד, משרד-האוצר, משרד-הרווחה, קצבאות
[…] שהבטחתי במאמרי הקודם, הפעם אני רוצה להתמקד באחד הגורמים החשובים ביותר אם לא […]