חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

לא, אתם לא

נושאים דעות ב 10.12.08 8:42

מאמר תגובה ליוני יצחק, אשר טען "כן, אנחנו יכולים", המציג את הצדדים החיוביים והיפיים לכאורה ברשימת העבודה לכנסת. נמרוד ברנע מצעירי מרצ מגיב ליצחקי ומציג לקוראים את הצד השני של המטבע

אומנם יוני יצחקי הוא גם חבר וגם בחור טוב, אך הוא פרסם את מאמרו על דפיה האינטרנטים של 'עבודה שחורה' ובצעד זה לקח על עצמו גם את האפשרות שיספוג ביקורת ציבורית על כך. מכיוון שלעניות דעתי הטענות שהעלה מר יצחקי הן מופרכות ושגויות אין לי אלא לחדד את העיפרון הווירטואלי ולהוכיח זאת על פי סדר הדברים.

  • בוז'י הרצוג הוא אדם שכלל לא ברור לי איך הוא זוכה לאהדה כלשהי ולהישגים כ"כ משמעותיים בפריימריז. להזכירך הוא שתק בחקירת משטרה בנוגע לפרשת העמותות ואח"כ הועבר לתפקיד הנוח והשקט של יו"ר הרשות הלאומית למלחמה בסמים (ד"א: לפי מה שמסר לי יו"ר המשמרת הצעירה, עו"ד מעיין אמודאי, המשמרת הצעירה תומכת בליגליזציה של סמים קלים, בעוד מר הרצוג בתפקידו ברשות לא גילה שום סממן של ליברליות). בל נשכח כי מר הרצוג התבכיין כאשר התבקש לעבור מתפקיד שר התיירות לתפקיד שר הרווחה, עובדה המראה על פגם מהותי בתפישת עולמו. הקישור שנתת למאמר ב-Ynet לגבי ה"תוכן" לכאורה שיצק הרצוג במשרד הרווחה לא מדבר כלל על התוכן שיצר לכאורה הרצוג ולדעתי אף עושה שירות דוב לכבוד השר. בתקופתו לא נרשמה שום רפורמה בשירותי הרווחה, שום תוספת תקציבית משמעותית ושום שינוי בנתונים הכאובים על ישראל של 2008.
  • פרופ' אבישי ברוומן הוא אולי כלכלן מוערך ואיש חינוך מוכשר, אבל בין זה לבין מידת הבנתו והתאמתו למערכת הפוליטית יש מרחק רב. רענון לזיכרון הקצר של הקוראים: ברוורמן הצטרף למערכת הפוליטית לאחר בחירתו של עמיר פרץ ליו"ר העבודה, זמן קצר לאחר שלא מונה לשר או ליו"ר וועדה חבר לעמי איילון והחל במסע פנימי בתוך המפלגה להדחתו של פרץ, בשלב מסויים הוא אף שקל בקול רם להתמודד ליו"ר מפלגת העבודה אך בסוף וויתר על מנת שחברו האדמירל הכושל איילון יעשה זאת. לאחר שגם זה נכשל, וברק נכנס לכיסא יו"ר העבודה, עוכב מינויו ליו"ר וועדת הכספים במשך מספר רב של חודשים. לקראת הפריימריז האחרונים פורסם אף כי הוא שוקל לפרוש מן המערכת הפוליטית. הפלא ופלא: מייד עם היבחרותו למקום גבוה ברשימה הוא רמז כי הוא אף שוקל להתמודד לראשות הממשלה ביום מן הימים. מסקנה? ברוורמן אולי מבין בכלכלה, אבל מבין גדול בפוליטיקה הוא לא. ופוליטיקה, כמו שאמר השר מאיר שטרית "היא לא תחביב, אלא מקצוע.".
  • פרופ' יולי תמיר היא אולי אחת האכזבות הגדולות ביותר במערכת הפוליטית בעשורים האחרונים. כמי שהתחילה בתור התקווה הלבנה עוד בימי ב'שלום עכשיו' ומונתה לשרת החינוך באחד הקמפיינים המקדימים המוצלחים שיצר מצג שווא שמא נכנסת אל משרד החינוך שרה שהיא גם אשת מקצוע, גם פוליטיקאית מנוסה, גם בעלת משנה סדורה – היא הפכה לדוגמא חיה של המשפט: "זה סופו של כל בלון.". אומנם יש להסתכל נכוחה במציאות ולציין כי תפקיד שר החינוך הוא בלתי אפשרי כמעט במדינת ישראל, אך הפער בין ההבטחות והציפיות לבין התוצאות הוא כל כך גדול שבמקום הפרופסור תמיר הנכבדת הייתי פורש הביתה בבושת פנים ולא מתמודד לעוד קדנציה.
  • דניאל בן-סימון הוא אכן מועמד ראוי ומוכשר עם ליבה ערכית שקרובה להשקפותיי, אך הוא מועמד במקום לא ריאלי (11) והצגתו כסיבה להצביע למען מפלגת העבודה היא לעג לרש.
  • עופר עיני בפעם אחרונה שבדקתי הוא יו"ר ההסתדרות מטעם הרשימה העל מפלגתית 'עוגן' ולא מועמד מטעם מפלגת העבודה לכנסת. הגיבוי של עיני, אישיותו ומעשיו הם סיבה אולי לבחור בו לראשות ההסתדרות (וגם בזה אני לא בטוח לאור החברות הצמודה שלו עם שרגא ברוש), ולא להצביע עבור מפלגת העבודה לכנסת אשר עיני מבחינה פורמלית הוא רק חבר מן המניין בה ובמוסדותיה.
  • ד"ר עינת וילף, פרט לכך שהיא כבר מוחזרה בפעם המי-יודע-כמה בתור 'הפנים החדשות' של מפלגת העבודה ומועמדות במקום בלתי ריאלי בעליל (14), היא אדם שבינו לבין תפיסה סוציאל-דמוקרטית פעורה תהום. כשנשאלה בראיון ל"הארץ" לפני הבחירות המקדימות בשנת 2003 לגבי החזון שלה למדיניות הכלכלית ולצמצום הפערים החברתיים בישראל השיבה: "אני תמיד אומרת שיש לנו פערים אמריקאיים ומסים אירופאיים. יש שתי שיטות כלכליות: האמריקאית או האירופאית. שתיהן טובות בעיני. העניין הוא שצריך להחליט על איזו שיטה הולכים ולבצע אותה עד הסוף". לפי זה היא הייתה יכולה לחתום בשתי ידיים על התוכנית הכלכלית של נתניהו.
  • פינס, יחימוביץ' ופרץ הם אכן הפנינים שמעטרות את רשימת המועמדים של מפלגת העבודה לכנסת, אך הם היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. כאשר מפלגה מבקשת את אמונו של האזרח לארבע (או במקרה הישראלי: שלוש) השנים הבאות, היא צריכה להציג נבחרת מוצלחת ולא רק כמה מועמדים מבריקים שמבצבצים בה.
  • לגבי השלישייה הביטחונית שאתה כה מתגאה בה, מכיוון שכל אחד מהם הוא פשוט כישלון מהדהד הרשה לי לפרט על כל אחד מהמועמדים:
    • התקבעה תפישה בפוליטיקה הישראלית שיושב ראש מפלגת העבודה הוא ראש מחנה השלום הישראלי. אינני ידוע אם תפישה זו הייתה מעוגנת בעבר במציאות או לא, אבל אהוד ברק הצליח לעקור אותה מהשורש. הוא עקף מימין את ראש הממשלה אולמרט כאשר האחרון יזם משא ומתן ישיר עם הסורים וכאשר ניסה ללכת למהלכים מרחיקי לכת עם שכנינו הפלשתינאים, הוא לא פינה אף מאחז בלתי חוקי, נכשל להביא לשחרורו של גלעד שליט ומגמגם כאשר יוזמת השלום הסעודית עולה לכותרות.
    • הניסיון היחיד שבנימין (פואד) בן-אליעזר מביא איתו זה ניסיון מדהים בעסקנות ובפוליטיקה קטנה, יצירת מנגנון משוכלל של חצר ביזנטית וטיפוח השחיתות וטובות ההנאה לרמות שלא נודעו בעולם המערבי. אני לא אתפלא אגב, אם קריסת מערכת ההצבעה הממוחשבת, הייתה פרי ידו, כפי שהפסקת ספירת הקולות לשעתיים בפריימריז של מפלגת העבודה ב-2003 שביניהם התהפכו התוצאות, קרתה בזכותו. תרומתו באינתיפאדה השנייה הייתה המשך מדיניות החיסולים הנפסדת, העוצר, הכתר והסגר על השטחים, המשך פשעי המלחמה והתפשטות סרטן ההתנחלויות והמאחזים.
    • מתן וילנאי הוא אדם כל כך חסר תכונות, השראה, כריזמה, מקוריות או חזון שאני בהלם כל פעם מחדש כשהוא נבחר במקום כל כך גבוה לכנסת. אני יודע שבמפלגת העבודה אוהבים לדבר על "התדמית של ישראל" ועל "מאבקי ההסברה של ישראל" ושאר קווי מחשבה אתנוצנטרים ולכן אני מפנה אותך לאמירתו של סגן השר על השואה שעלולים להמיט על עצמם הפלשתינאים בעזה ועל הנזק הבינלאומי חסר התקדים שהיא יצרה.

מעבר לכך, מפלגת העבודה שרויה בחובות של 140 מיליון ₪ לבנקים ונמצאת בגירעון תפעולי, מה שאומר שכל יום שעובר הגירעון שלה גדל במקום להצטמצם. המצב הכספי הנואש שלה גרם לה לסגור את נוער עבודה, למכור נכסים ולשעבד סניפים. לא ברור לי כיצד מפלגה שמתיימרת להביא בשורה כלשהי לעם ישראל מתכננת לנהל קמפיין משמעותי כשעל גבה חטוטרת שכזו.

הערה אחרונה לגבי "כן, אנחנו יכולים" – הביזוי ושחיקת היתר שעושים כאן בארץ לקמפיין הנפלא, המרגש ומעורר ההשראה של ברק אובמה הוא בלתי נסבל. אפנה את הקוראים לסרטון שהופק עוד במהלך הפריימריז במפלגה הדמוקרטית על ידי תומכיו של ברק אובמה על מנת להרגיש את הבדל שמים והארץ שיש בין הקמפיין שלו לכל קמפיין ישראלי אחר.

גילוי נאות: הכותב משמש כחבר הנהלת מרצ והמזכיר הבינלאומי של צעירי מרצ.

נערך על ידי נדב פרץ-וייסוידובסקי
תגיות: , ,

26 תגובות

  1. תומר :

    נמרוד ברנע כותב באופן משכנע ורהוט אולם לא תמיד מדייק בדברים ובוודאי שרוח הדברים היא כזו אשר מטרתה להציג עמדה מסויימת.
    בתגובה זו אני לא מעוניין להיכנס לטענות המפורטות של נמרוד על כל מתמודד ומועמד אלא רק לומר באופן כללי שתמיד קל מאוד להיות צודק, טהור ובר לבב מספסלי האופוזיציה, אולם מפלגת העבודה בחרה בדרכה (ועל אף כל הציניות) באופן ברור להשפיע ולשנות מבפנים ובכך , לפחות בעיני היא עדיפה בכך על מפלגות הטהרנים והצודקים תמיד.
    וכמה הערות לעניין :
    1. אי אפשר להאשים פוליטיקאי שבחר בכך (אבישי ברוורמן) בכך שהוא שואף לעמדה הרמה ביותר.
    2.דני בן סימון – ראה סקר הארץ מהבוקר – כבר במקום ריאלי.
    3.אהוד ברק – אדם שעושה ימים כלילות כדי לשקם את מערכת הביטחון החבולה של המדינה והאיש האחראי היחידי כיום בעמדות ההנהגה.
    עוד אעיר כי גם אני לא אוהב את הזילות בה משתמשים פה בסיסמת הקמפיין מעוררת ההשראה שמעבר לים.
    ודבר אחרון , מחנה השמאל צריך עבודה חזקה (כמו גם מרצ) אולי במקום לבזבז אנרגיה על מאבקים פנימיים נפנה את חיצינו (מי מושחז יותר כמו נמרוד ומי פחות) לעבר הצד שכנגד: הרשימה הפאשיסטית של הליכוד מצד אחד והרשימה האנמית של קדימה מאידך.
    בברכת בוקר טוב ושחר של יום חדש.

  2. אריה :

    אני מסכים איתך לגבי מפלגת העבודה בצורה חלקית (הפנינים שציינת הם ממש לא פנינים…) הביקורת שלך הייתה מעט דמגוגית, במקום להצמד להוכחות טענתך אמרת אמירה כללית מדי.
    הבעיה הגדולה במה שאתה כותב היא המפלגה שאתה חבר בה שלא הייתה אלטרנטיבה סוציאל דמוקרטית מרגע הקמתה, ועכשיו רק מנסה לנכס לעצמה את הדגל הזה מתוך אמונה ששם מצויים המנדטים. הגיע הזמן שיהיו באמת פנים חדשות בתנועת השמאל ה"חדשה", כפי שביקרת בדבריך את וילף.
    בקיצור למרץ יש חשבון נפש גדול ורציני לא פחות ממפלגת העבודה בהקשר הזה (ותבדוק אם אנשי רשימתך מי באמת חיסל את החיבור עם פינס, איילון ומלכיאור (רמז, לא מה שכתבו בתקשורת שמריצה את מרץ לגבי איילון).

  3. ארנון :

    הבוקר כבר התבשרנו על מותה של יוזמת האיחוד בין מרץ לתנועה החדשה של האנשים הישנים, שנבחרו ע"י …זמרת.

    נשארנו עם:

    גו'מס-בחור חביב, איש הלובי החקלאי הקנאי וידידו הטוב ביותר של שרון,לפי שרון עצמו, בועדת הכספים.

    זהבה גלאון-אין מה להוסיף.

    אבו וילן-גם כן בחור חביב מהלובי החקלאי שמאתמול רוצה לשבת גם עם ש"ס בקואליציה.

    גילאון-פנים חדשות אמרת?

  4. אנא תקנו בכותרת :

    מהפוסט הקודם –
    יוני יצחק (לא יצחקי): היה דובר המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה. כיום מכהן כיושב ראש צעירי תנועת העבודה העולמית.

  5. דני בלוך :

    יש לנו ברירה בין שתי אופציות לא טובות. אני ממתין לראות מה יקרה עם מר"צ והאם תקום חזית השמאל הגדולה. מר"צ הוותיקה חייבת להבין כי כדי לצאת מן הבועה שלה של 5-6 מנדטים ולהוות אלטרטנטיבה סוציאל-דימוקרטית והנהגת מחנה שלום לעבודה המקרטעת היא חייבת להרחיב את השורות בצורה ממשית ולא להתחיל להתמקח בצורה קטנונית על כיסאות. אם בגלל הקטנוניות של מרצ, לא תקום הרשימה החדשה מר"צ לא תגיע ל-6 מנדטים והרבה קולות יתפזרו במרחב של קדימה העבודה קצת לחדש והרבה קולות ילכו לאיבוד ברשימות שלא יעברו את אחוז החסימה. והשמחה תהיה אצל ביבי ופייגלין.

  6. איתי :

    מרצ אכן צריכה להרחיב את השורות בנדיבות אם היא רוצה לגדול משמעותית ולהיות ס"ד.

    בשביל זה היא צריכה להתחבר לפוליטיקאים מקצועיים סוציאל-דמוקרטים שיביאו עימם קהלים חדשים לרשימה המאוחדת.

    לא רואה שום סיבה שאנשי מרצ יגלו נדיבות כלפי ניר ברעם ועמוס עוז.

    הם לא עונים לשום קריטריון – לא נדוניית תומכים גדולה שאינה מצביעה למרצ, לא נסיון פוליטי, לא סוציאל דמוקרטיה.

    זה נראה יותר כטרנד של אמנים (טרנד האמנים הקודם היה של מפלגת אור עם דני קרמן ויאיר גרבוז).

    גם בעלי הניסיון הפוליטי בחבורה (האבא ברעם) הם לא ממש אטרקטיביים למשיכת בוחרים…

    כמו שאמר אילן גילאון – הם לא יוסיפו למאגר מצביעי מרצ אפילו חתול.

    זה גם הימור גדול על התנהלותם בכנסת, כפי שראינו עם כל מיני "לא פוליטיקאים" כגון ידין, לפיד ורפי איתן.

    אם אנשי הרוח כניר ברעם ועמוס עוז רוצים לחבור – יתכבדו ויעשו זאת בשביעיה השנייה.

    אם הטרנד שלהם יצליח – ייכנסו אחדים מהם לכנסת, ואם לא – גם לא נגרם נזק לאנשי מרצ, וגם לא הלכו לאיבוד קולות כפי שילכו אם העמוס עוזים ירוצו לבדם.

  7. דני בלוך :

    אתה מתווכח עם עצמך. עמוס עוז לא ביקש להופיע ברשימה. ניר ברעם מוסיף לא פחות מאחרים. הבעיה איננה עם אדם זה או אחר אלא עם הרושם הכללי. רשימה של מרצ שרק מציגה ח"כים שכיהנו בעבר היא פחות מושכת מרשימה מגוונת מתחומים שונים ומגוונים. האם מישהו בדק אם אילן גילאון כשלעצמו יוסיף חתול(ואני מעריך אותו מאד).ומיהם הפוליטיקאים המקצועיים הסוציאל-דמוקרטים החדשים שימשכו קהל?

  8. דקל עוזר :

    זו אחת הכתבות סרות הטעם ביותר שראיתי מימי.

    קמפיין נגטיבי של שמאל קיצוני המהווה תשובה לא רלוונטית למאמר של יוני יצחק, שביקש לראות את הכוס המלאה.

    בכלל, מי שחושב שמקום 11 בעבודה הוא "לא ריאלי" ומקום 14 הוא
    "לא ריאלי בעליל" – הוא אדם לא ריאלי ולא ראוי להתייחסות רצינית.

  9. יהושע בן משה :

    רוב ההשגות של נמרוד ברנע על הרשימה שנבחרה במפלגת העבודה הן נכונות,ומוקדם לדבר על הרשימה של מרצ שעדיין לא נבחרה.
    בכל מקום התנצחות בין אנשי העבודה ומרצ על טיב הרשימה לא תורם לשום דבר.
    נמשיך להמתין להתפתחויות בכל המגזרים ועז נוכל לסכם איך עלינו לפעול.
    יש מי שלא מצפה לשום סיכוי ומסכם כבר: להצביע ציפי כדי לבלום את ביבי.

  10. דני בלוך :

    צודק יהושע. עד שלא נדע מה הרכב כל הרשימות ומהותן אי אפשר לקבוע שום דבר. היום בסקרים הליכוד שומר על מקומו, קדימה ומרצ יורדים והעבודה בעליה. נראה כי הציבור טרם עכל והבין מה קרה בליכוד ואילו העבודה סיימה את הפריימריז בלי הומות. אבל זו רק ההתחלה. האפקט הפייגליני עוד ישפיע, פרשת זיופי הבחירות בעבודה תחלחל ותפגע, ונראה מה יצא מן הבחירות במפלגות השונות. מוקדם להספיד ומוקדם לפתוח את בקבוקי השמפניה.

  11. איתי :

    לעתים קרובות אני באמת מדבר עם עצמי, אבל הפעם נדמה לי שהביקורת שלך לא במקום.

    בסה"כ ביקשתי לומר שאני מאוד מזדהה עם טענות שהושמעו ע"י אנשי מרצ הסוציאל-דמוקרטים כגילאון ועו"ד יפעת סולל.

    יש הבדל גדול בין מו"מ על איחוד שתי מפלגות לרשימה אחת ובין מו"מ של מפלגה קיימת המיוצגת בכנסת ובין תנועה אמורפית (שאפילו לא ידוע מי מהשמות הנוצצים שלה המיועדים להיות נציגיה לכנסת – לכן לא ניתן להעריך כמה מנדטים נוספים הם שווים). העובדה שבכנס היסוד של התנועה נכחו מאות אנשים נלהבים שמעולם לא "נכנסו לפוליטיקה" לא מעידה דבר על תוספת הקולות למרצ – שהרי רבים מהנוכחים ממילא הצביעו מרצ במשך שנים.

    השיטה של הצנחת כוכבים מחוץ לפוליטיקה בשיריון (שזה מה שמבקשים בתכל'ס אנשי "התנועה החדשה" לעשות) אינה לגיטימית בעיני, וזה בלי קשר לשאלה אם התנועה הזו באמת סוציאל-דמוקרטית או שזו סתם סיסמה.

    כפי שיצאת נגד הצעת השיריון לפואד במקום 6 אני מאמין שהיית גם יוצא נגד הצעה לשריין לדני בן סימון אותו המקום, על מנת ליצור בעשיריה הראשונה בעבודה "שילוב מנצח" של ותיקים וחדשים, פוליטיקאים ואנשי רוח.

    אם "כוכבים מחוץ לפוליטיקה" רוצים להצטרף עליהם להתמודד כמו כולם – בדיוק כמו כוכבי הליכוד ודני בן סימון, ולקחת סיכון שזה לא יעבוד (עוזי דיין, אסף חפץ, ספי ריבלין).

    גם כך יש לכוכבים יתרון על מתמודדים אחרים שאינם מפורסמים, גם אם השקיעו שנים רבות בפעילות חברתית ופוליטית. אין טעם לתת להם יתרון נוסף.

    לגיטימציה ציבורית לשיריון כוכבים מערערת את המשמעות של העבודה האפורה בפעילות מפלגתית מתמשכת, שנתפסת כ"עסקנות".

  12. ירדן :

    נראה לי שראש הסתדרות שהוא חבר של התעשיינים ולפעמים פועל להורדת תנאים של עובדים זה לא פלוס…

  13. מתן :

    כרגיל, העיסוק ברשימות, ובעיקר בזהות האנשים שיאיישו אותן, משעמם וחסר טעם. מרצ, גם אם תוסיף את כל הבורגנים האשכנזים המובטלים מפוליטיקה בארץ לרשימתה, לא תוסיף יותר ממנדט למה שהיתה מקבלת גם כך ממאוכזבי עבודה למיניהם. באותה מידה שהליכוד לא ירויח ולא יפסיד הרבה אם אסף חפץ ובוגי יעלון, או פייגלין וספי ריבלין, יתחלפו במקומות.

    פוליטיקה שמאלית צריכה לעסוק במהות, בתוכניות ובדרכים של מאבק תוך פנייה אל הציבור. היא גם צריכה לעסוק ביכולת וביושר של המנהיגים, אבל לא ב"כמה קולות הם יכולים למשוך", כי הם לא ממש מושכים קולות, העאלק מנהיגים האלה.

    בכל הפרמטרים האלה מרצ (בדומה מאוד לעבודה), עם או בלי ה"כוכבים", מסתמנת כעוד מאותו דבר – מפלגה שמייצגת חלק מסוים מהבורגנות הישראלית, בעיקר קיבוצניקים, חלק מהאנשים היותר טובים של השכונות המסודרות בתל אביב וערי השרון, תושבי מושבי המרכז וכך הלאה. אותו חלק מהאוכלוסיה הישראלית שרוצה שקט ושלווה, שיוויון הזדמנויות לנשים ולשאר "מיעוטים", קצת חמלה (אבל לא קיצבאות), ולא אוהב דתיים, מתנחלים וערבים, בטח לא ליד הבית, מקסימום בתור איזה קישוט ברשימה לכנסת. אפשר לקרוא לאג'נדה הזאת "סוציאל-דמוקרטיה", אבל זה יהיה נכון בערך כמו לקרוא לה "פרה משוגעת".

    ואלה גם האנשים שיצביעו למרצ. אנשים טובים, אבל מעבר לזה שהאג'נדה לא משהו, זו גם לא בדיוק האוכלוסיה שהייתי רוצה שהמפלגה שאני חלק ממנה תשאף לייצג.

  14. איתי :

    מתן,

    מצד אחד אני מסכים עם חלק גדול מביקורתך על מרצ ו"כוכביה" (שבינתיים לא מתחברים) ומצד שני יש מציאות – כדי להשפיע צריך הרבה מנדטים, וצריך לקחת את השלטון מהימין (קדימה או ביבי אין הרבה הבדל).
    את זה גם חד"ש וגם מרצ לא יודעות לעשות.

    פעילות מסורה למען מדינת רווחה כמו של גוז'נסקי חנין וסוויד מוערכת ע"י מספר קטן של בעלי מודעות גבוהה אבל לא משתלמת מספיק לחד"ש בקלפי.

    אני מניח שלו בפני חברי חד"ש היתה ניצ

    מהי נקודת האופטימום בין קרנפות נוסח פואד או רדיפת כוכבים נוסח אורון ובין טהרנות בסגנון חד"ש / דע"מ ? אינני יודע.

    ר' גם דיון ישן כאן
    http://www.blacklabor.org/?p=918

    אני מסכים איתך שמה שעשו המפלגות חשוב ממי מככב ברשימותיהן, לכן קורא לך שוב במקום לטקבק – לערוך השוואה של הצבעות בכנסת במספר חוקי מפתח – עבודה, מימ"ד, מרצ וחד"ש.

    מפלגה שהצביעה נגד עקרונות מדינת רווחה חייבת להיענש בקלפי, כפי שנענש הליכוד ב-2006, ולא משנה מי החברתיים המככבים ברשימתה או איזה מצע חביב יש לה.

  15. דני בלוך :

    עוד אף אחד לא הצליח לפלח את השאלות מה גורם לאדם להצביע בעד מפלגה זו או אחרת – האידיאולוגיה, המדיניות, הרקורד, המנהיג, הרכב הרשימה, האינרציה, השפעת הסביבה, הסימפטיה או המסכנות. סביר להניח שהדבר מורכב ביותר ואינו חד- משמעי.ומשתנה מעת לעת וממפלגה למפלגה. בכל מקרה אסור לבטל מראש אף גורם, כי רשימה לכנסת היא כמו חמין – אתה יודע מה נכנס לתנור ביום שישי ואינך יודע מה יצא ממנו בשבת.
    אבל אני די מתבאס מן ההגדרות הכוללניות של איתי ומדברי ההבל של מתן.
    אשר לשיריון – אני אינני בטוח שכל הגדולה הדימוקרטית מצוייה בפריימריז שלנו. מי ערב לנו שמחר תתכנס קבוצה פייגלינית כלשהי במימון מתאים ותפקוד אלפים לעבודה או לקדימה או למרצ. כיום חוק המפלגות והתקנונים כמעט ואינם נותנים הגנה נגד השתלטות עוינת שכזאת. לכן לפעמים יש צורך בשילוב של פריימריז וועדה מסדרת, שיריונים למגזרים ומיעוטים ולפעמים הבטחת מיקום לאישיות ייחודית שאינה מסוגלת לרוץ לפריימריז. כדי לא לדבר על אנשים חיים, אזכיר דמויות מן העבר – ס. יזהר או אבא אבן או אורי צבי גרינברג או דב סדן או דומים להם. ואם נזכיר היום אנשים חיים – עמוס עוז או אלי עמיר או סמי מיכאל ואחרים.

  16. טיפוסי מצביעים - מאמר של אורי יזהר :

    http://www.blacklabor.org/?p=3501

    "התיאוריה של הדמוקרטיה הליברלית גורסת כי כל מצביע מחליט למי להצביע לפי שיקול דעת רציונאלי: הוא בודק ובוחן את המפלגות וההנהגות ומחליט מיהם המתאימים ביותר להנהיג את המדינה, ו/או לענות על האינטרסים שלו.

    הסוציולוג גדי יציב (שהלך לעולמו לפני זמן לא רב) חולק בעבודת הדוקטורט שלו, בהסתמכו על מחקרים שנעשו בעולם, על התיאוריה הזאת, שהיא במידה רבה אידיאולוגיה של הדמוקרטיה הליברלית. הוא טוען שקיימים שלושה סוגי מצביעים: רציונאליים, מסורתיים וכריזמטיים.

    המצביעים הרציונאליים אכן מתנהגים כפי שתואר לעיל, אבל הם מהווים בסך הכל כ-15% מכלל המצביעים.

    את הרוב הגדול מרכיבים המצביעים משני הסוגים האחרים. המצביעים המסורתיים הם אלה הבוחרים במפלגה המייצגת ומסמלת את אורח החיים, המסורת והתרבות שלהם. ותוספת שלי: כל עוד המפלגה לא הכזיבה אותם באופן קשה ביותר. דוגמה ישראלית למצביעים מסורתיים הם מצביעי מפלגת העבודה ולפניה מפא”י מאז שנות החמישים. הם היו ברובם המכריע נאמנים למפלגה והסכימו לאמרה ש”מפלגה היא בית ובית לא עוזבים”. וזאת למרות אכזבות רבות שנחלו ממנה מאז פרוץ פרשת לבון ואילך. מצביעים כריזמטיים הם אלה שמרגישים מאוימים, אם מבחינה חומרית ואם מבחינה תרבותית. אנשים שחשים מקופחים ומושפלים, שזהותם אינה מקובלת ומכובדת, וכד’. הם מצביעים עבור מפלגה שמדברת אליהם בסיסמאות שפונות אל הרגש, בדרך כלל באמצעות מנהיג כריזמטי."

  17. איתי :

    סקר רשת ב' מהיום מוכיח את תיאוריית המצביע הכריזמטי:

    הליכוד ממשיך לעלות, אעפ"י שכמעט כל הנסקרים מודעים לתוצאות הפריימריס בליכוד ולפרשנות שניתנה בתקשורת כהקצנה ימינה.

    למצביע הכריזמטי אין מה לחפש היום בשמאל-מרכז, גם אם מה שמאיים עליו זה האוברדרפט, הפיטורין והתכווצות פנסיה ולאו דווקא הטיל האיראני הקסאם או הקטיושה.

    אין לשמאל ולמרכז מענה לכריזמה של ביבי. היחידים שאולי יכלו לעשות משהו הם פרץ ואילון אך כרגע מצבם בקרשים.

    הדבר האמיתי שראוי להשקיע בו אנרגיה במקום להתכתש בינינו הוא בלהפחית את מס' המנדטים של הליכוד

  18. גליה :

    מה שמדהים בקטע הזה, שאף אחד מכל ה"כריזמטים" (נשמע כמו קללה) לא מרים את הדגל הכלכלי חברתי לכיוון הנכון. וכך ביבי יכול לעלות על הבמה בדיון כלכלי כזה או אחר, להצהיר כי יש להוריד מיסים ולהדק את החגורה. אף אחד לא פוצה פה ומצפצף והוא מתחזק בסקרים !. בארה"ב ישב אובמה ב 3 או 4 עימותים טלויזיונים והצהיר שהוא יעלה מיסים ! (לבעלי הון) אצלנו כולם בסוג של תרדמת.

  19. האזרח דרור :

    החלופה למפלגת העבודה היא התנועה הירוקה

    אם אתם רוצים חלופה, צריך לדאוג שלפני האידאולוגיה הטובה שלה, יהיה בה בסיס תנועתי חזק, דמוקרטיה ושקיפות.

    העבודה ומר"צ (וגם הליכוד) מייצרות כבר זמן רב סיסמאות – ככה שלדגומה ביבי באמת נחשב ל"מציל הכלכלה" בלי שאף אחד קם וחושף את השקר הזה.

    הסיבה המרכזית לזה היא שלמרץ ובעיקר למפלגת העבודה כבר מזמן אין אידאולוגיה נגדית – בתחום החברתי – וכשאין דבר כזה, כל מה שיש זה אוסף של אנשים עם הרבה כוונות טובות או לחלופין הרבה אהבה לכיסא – שזה דומה למפלגה אבל זה לא.

  20. דני בלוך :

    אתם כנראה לא מקשיבים לא לדברים של אבישי ברוורמן ולא לג'ומס. הבעיה היא שאנשי ההסברה, התדמית והתקשורת עוסקים בתדמיות של מנהיגים במקום להציג קווי מדיניות אלטרנטיבית והדבר אפשרי. ראה: אובמה, קלינטון ב- 92, טוני בלייר ועוד.

  21. לגליה :

    אהוד ברק (וגם ארקדי גאידמק) תומך בהעלאת מסים לבעלי הכנסות גבוהות מאוד. זה לא נקרא מיסוי סוציאל דמוקרטי.

    http://amsterdamski.com/tag/%D7%90%D7%94%D7%95%D7%93-%D7%91%D7%A8%D7%A7/

    מי שיציע מיסוי שבדי בארץ לא ייבחר גם לוועד הבית

  22. לדני :

    את אנשי ההסברה לא ניתן להאשים בשיח השטחי. הם עושים את העבודה שלהם יפה ומביאים תוצאות. לשרון ולברק אמרו לשתוק כל הדרך לכיסא וזה עבד יופי. גם בקטן – ליועצים של דניאל בן סימון הספיקה התדמית החברתית שדבקה בו כדי לחפות על היעדר אג'נדה קוהרנטית בנושאי בסיס כמו מיסוי (אולי יש לו – אבל הוא לא היה צריך להגיד אותה).

    מי שאשם זה לא התקשורת ולא היועצים אלא הציבור שאוכל את הלוקשים, בדיוק כמו שהוא צופה בתוכניות ריאליטי.

    אלה שהבינו שמאכילים אותם לוקשים בוחרים בד"כ להימנע מהצבעה – וזה לא פחות גרוע.

    אין תחליף לציבור ששואל את נבחריו שאלות קשות (למשל – מאיפה תקצצו כדי לתת כספים לכל הדברים שאתם מבטיחים לנו).

  23. גליה :

    לאיתי,
    אני לא כלכלנית כידוע, ולא סיווגתי את משנתו של אובמה. אני מתכוונת לשיח אחר, כלכלי חברתי ופחות מדיני.
    ולדני, מי שנכנס לאתר הזה מכיר ושומע את אבישי ברוורמן וג'ומס הבעיה שאני מצפה מהם להשמיע את משנתם בפריים-טיים . כמו שביבי מצליח להשחיל את השטויות שלו לחדשות גם היועצי התקשורת שלהם צריכים להצליח בכך.

  24. נמרוד ברנע :

    עו"ד דקל עוזר – ראשית כל לכבוד לי כי אתה מגיב לאחד ממאמרי.
    שנית, הגבת רק לשניים מטיעונים, בדבר המיקומים הבלתי ריאלים. לא הגבת לשום טיעון אחר שלי, והיו לי למכביר.

  25. דני בלוך :

    לגליה – הם מופיעים בפריים טיים ומדברים, בלונדון וקירשנבאום, למשל.

  26. עבודה שחורה » בלוג חדש לנמרוד ברנע, חבר מרצ ועוזר פרלמנטארי :

    […] מפלגת העבודה, הסכמים קואליציונים, מפלגת הירוקים וראיונות עם ד”ר אפרים סנה ואחרים. […]

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.