רצח רבין היה רצח פוליטי. מפלגת העבודה העדיפה לטשטש את פוליטיות הרצח. כתוצאה מכך ברחו הקולות התומכים בה ומספר המנדטים שלה בתהליך ירידה. יום השנה לרצח רבין הוא הזדמנות לחדד את מסר השלום ולהניף את דגל התהליך המדיני
מאת: רון שביט
ועוד איך פוליטי
קיומן של שתי עצרות נפרדות במלאת 19 שנה לרצח רבין הוא ביטוי לדיסוננס בלתי פתור בהתמודדות החברה הישראלית עם הטראומה. האם לחדד את המסר שעל מזבחו נעקד יצחק או לטשטש את המפריד כדי לנטות גשר לאחדות. נערים היינו וגם בגרנו מאז אותו לילה מר, והגיע הזמן שנפסיק לטשטש ונתחיל לדבר בקול צלול, חף מרגשות אשם והתקרבנות מיותרת.
רצח רבין היה רצח פוליטי. על כן הוא אירוע פוליטי, הוא טראומה פוליטית, הוא פצע פעור פוליטי. הגיע הזמן שנפסיק עם הצביעות: הייתה כאן נקודת רתיחה נוראה של מאבק חריף בין שני מחנות – מחנה השלום והמחנה הלאומי. לרוצח הייתה כתובת פוליטית. הוא הגיע ממחנה, אשר אמנם סולד מהרצח ברובו המכריע, אך הכשיר את האווירה העכורה ולא היה אמיץ דיו לסכור את המסע התעמולתי הנואל נגד מנהיגות פוליטית לגיטימית.
מיד לאחר הרצח התקפלה מפלגת העבודה ותחת להוציא כתב "אני מאשים" כנגד ההסתה ואווירת הפחד, היא בחרה בקירוב לבבות. נכון, לא היה זה חסר היגיון לנוכח החשש ממלחמת אחים, אך ברטרוספקטיבה הייתה כאן החמצת הציווי "הוכח תוכיח את עמיתך". שמעון פרס, יורשו של רבין בראשות הממשלה, ניסה לפייס ולקרב. לאחר שלא הצליח לצרף לממשלתו גורמים פוליטיים נוספים הוא מינה את הרב יהודה עמיטל ממימד לשר בממשלה כסמל לשיתוף ולאחדות. בבחירות 1996 מול בנימין נתניהו לא הוזכר כמעט הרצח. תחת זאת סיסמת הבחירות נעדרה את סממן השלום בנוסח: "ישראל חזקה עם פרס".
טשטוש הפוליטיות של הרצח המשיך גם לאחר מכן. אהוד ברק אמנם התייצב בכיכר רבין עם נצחונו ב-1999 והבטיח להמשיך בדרכו של המנוח, אך גם הוא נזהר שלא להתעמת עם המחנה הלאומי על חלקו בליקוי המאורות. הקו המתון הזה היה עקבי לאורך כל מערכות הבחירות האחרות: מצנע ב-2003, פרץ ב-2006, ברק בשידור חוזר ב-2009 ויחימוביץ ב-2013. פרץ ויחימוביץ אף הגדילו לעשות ונשאו אך ורק דגל חברתי, תוך התעלמות כמעט גמורה מכך שמנהיג מפלגתם נורה בהניפו דגל מדיני.
הנחת היסוד הייתה שגויה מיסודה: קולות מחנה השמאל כבר מונחים בקופה האלקטורלית ועל כן כל שנשאר הוא למשוך מצביעים מכיוונים אחרים במפה. בפועל התוצאה הייתה הפוכה: ככל שהמסר עורפל, כך ברחו הקולות. ככל שהדברים לא נוסחו בחדות, כך הידלדל מאגר התמיכה. ציבור, כל ציבור, רוצה הובלה ולא הנהגה שמבקשת לרצותו.
מפלגתו של יצחק רבין שזכתה ל-44 מנדטים ב-1992 ירדה משפל אל שפל וכעת היא צונחת בסקרים עד כדי 12 מנדטים. דווקא עלייתה המקבילה של מרצ ממחישה כי הבוחרים רוצים לשמוע עמדות נחרצות ולא מסכות מיופייפות או העמדות פנים.
נכון, הרצח פגע בדמוקרטיה. כדורים היו למחליפי קלפי. אך עדיין יש לומר ביושר כי לא זו ליבת הטראומה. בראש ובראשונה הייתה כאן פגיעה בתיזה פוליטית ברורה ששאפה להוביל את ישראל ואת האזור כולו למציאות אחרת, שרצתה לייצר את ברית המתונים, את ברית הרוב הרוצה בשלום.
יום השנה לרצח רבין הוא הזדמנות למחנה השמאל הישראלי לתפנית משמעותית בהתנהלותו. זו הזדמנות דווקא לחידוד אמיץ של המסר, לזקיפת הקומה של מבקשי השלום ורודפי השלום ולהנפה חוזרת של דגל התהליך המדיני אל ראש התורן.
ד"ר רון שביט הוא מומחה למנהיגות פוליטית ולפסיכולוגיה פוליטית
Tags: גוש שמאל, דמוקרטיה, יצחק-רבין, מפלגת-העבודה, רון-שביט, שלום, תהליך שלום
הרצח נועד לקטוע את מהלכי השלום והצליח
http://www.blacklabor.org/?p=55583#comment-458301
קצת עצוב לי שלא הצלחנו להתאחד אפילו בענין של עצרות. הייתי מעדיפה לראות עצרת אחת. מה זה אומר שאפילו הזיכרון מפוצל? חבל שלא התייחסת יותר גם לענין הזה.
חולק על הכותב. אין שום הוכחה שירידת הכוח של מפלגת העבודה היא בגלל שלא האשימו את הימין. וחוץ מזה, האשמות אולי היו טובות לפוליטיקה אבל לא היו טובות לעם ישראל.
כוחה של מפלגת העבודה הוא בתהליך ירידה. מדיניות פיוס שמטשטשת את גודל האסון באי הבאה לדין של מפיצי דין הרודף, מנהיגות שמנסה לקרוץ למצביעי ימין ונכנעת לאווירה ולא מנסה להציג קו מוביל, גורמת לירידת כוחה. זה מתייחס לתקופה שאחרי רצח רבין. יש עוד הרבה סיבות נוספות, סיבה זו הנ"ל היא אחת מהן.
קיומן של שתי עצרות נפרדות במלאת 19 שנה לרצח רבין הוא ביטוי לדיסוננס בלתי פתור בהתמודדות החברה הישראלית עם הטראומה של הרצח – פוליטי מוסרי או אחר?! האם לחדד את המסר הפוליטי – הסכמי אוסלו על השלכותיהם הנוראיות – שבגינם הצליח רבין לפלג את העם עד כדי התנקשות בחייו, מסר שכיום מספר תומכיו הצטמצם באופן ניכר לעומת אותם ימים, לאחר שהציבור הבין את "הקץ' " וחש על בשרו את תוצאות השגיאה המדינית-אסטרטגית של רבין, או לטשטש את המפריד כדי לנטות גשר לאחדות. נערים היינו וגם בגרנו מאז אותו לילה מר, וטרם הצלחנו לעכל את העובדה ש אכן זו שאלת היסוד. וכי עבור כלל הציבור הישראלי, או לפחות עבור רובו, אין מסר רלוונטי אחר זולת מעשה הרצח, שסביבו ניתן לגבש עמדה לאומית רחבה. הפוליטיקה של רבין ושותפיו הישראלים, קרסה בזכותם של שותפיו הערבים ותומכיהם במערב האנטישמי, ושם סיסמא או תיקונים של ההיסטוריוגרפיה אינם יכולים לטשטש כיום עובדות אלה ולהחזיר את הגלגל לאחור.
רצח רבין היה רצח פוליטי. על כן הוא אירוע פוליטי. הגיע הזמן שנפסיק עם הצביעות: הייתה כאן נקודת רתיחה נוראה של מאבק חריף בין שני מחנות – מחנה הזויי השלום, שהאמינו שבסיסמאות, בהעמדות פנים וברמיה פעם מצד זה ופעם מצד זה עושים שלום, וכי שלום הוא מעשה אונס לאומי של קבוצה אחת כלפי קבוצות אחרות. אלה שסיסמת זכויות המיעוט בפיהם בחרה שלא לבחון כלל את מצבה בדעת הקהל ולנצל קוניוקטורה פוליטית בכדי לאכוף דעתה על מיעוט גדול מאוד או על רוב קטן שסברו אחרת. ומולה עמד המחנה הלאומי, כשלו עמדות מנוגדות בתכלית לתכניתו של רבין. ובעימותים מסוג זה, שאותו הוביל רבין משום שלא הביא להכרעת העם את שינוי כל עמדותיו היסודיות עליהן הצהיר ערב הבחירות של 1992, יש שתי דרכי הכרעה – הכרעה דמוקרטית אמיתית של העם כולו, או מניפולציות פוליטיות. ומניפולציות פוליטיות מוליכות לאחת משלוש תוצאות: מרי אזרחי שיכול להגיע עד מלחמת אזרחים, נסיגה מהכוונה המקורית וחזרה לדרך ההכרעה הדמוקרטית, או אלימות מסוג אחר. לרוצח עצמו הייתה כתובת פוליטית. הוא בוודאי היה שייך למחנה המתנגד לדרכו של רבין, והכשיר את האווירה ודעת הקהל למאבק חורמה בדרכו של רבין, ובצדק. ההנחה בה מחזיקים אחדים שהיה על מחנה גדול ואידיאולוגי זה להשלים עם המניפולציות של רבין ועם כוונותיו להביא בדרך קפנדריה להכרעה בשאלות היסוד של משמעות הציונות והלאומיות היהודית בדורנו – היא מגוחכת. מאז תכנית החלוקה והסכם השילומים, זו הייתה אמורה להיות ההכרעה הציונית המשמעותית ביותר מאז הכרזת המדינה. או איננה שאלה שולית שמכריעים בה על חודו של קול… . נכון, איש למעט הרוצח לא התכוון ולא חשב על רצח ראש ממשלה מכהן, אבל כול מתנגדי דרכו של רבין חשבו על צעדים ודרכים שיביאו אותו לשקול מחדש את דרכו, מתוך ראייה ממלכתית ולא סקטוריאלית או מפלגתית, ובכל מקרה להביאה להכרעה דמוקרטית בפני העם, טרם הוצאתה לפועל.
לאחר הרצח עדיין לא הבינו מפלגת העבודה ומשפחת רבין את המשמעות המלאה של המשבר. ומפלגת העבודה לא רק שהוציאה כתבי "אני מאשים" כנגד קבוצות גדולות בציבור וניסתה להפליל תנועות פוליטיות שלימות ולהפכן לאחראיות למעשה, עד לבית האולפנה בה למד הרוצח הגיע האצבע המאשימה ובכך הפלילה ציבור גדול עוד יותר. רק כעשר שנים או יותר מאוחר יותר, כאשר התברר למפלגת העבודה ולמשפחה שדרכם באזכרת והנצחת אירוע הרצח, כאשר הם משלבים בין עובדת הרצח לבין "המורשת הפוליטית" של רבין, מוליכה לפילוג גם באשר לעצם הנכונות להזדהות עם מעשה הרצח, הם בחרו במיתון העמדות ובנסיון לקרב לבבות במקום שיש לו סיכוי להקלט ולהטמע. בכל המהלכים שנים שבאו לאחר מכן נכרה ההתלבטות באשר לדרך בה יש להנציח את הרצח, ולהפוך את האירוע לאירוע ממלכתי שגם ניתן לחנך לאור משמעויותיו את הנוער לדמוקרטיה אמיתית. ודומה שעד היום טרם נפל הפור, ומאמר זה מוכיח שיש מי שממשיך ומסרב לראות את העובדות ומבקש במקומן להתנהל עפ"י פרשנויות מפלגות ומנציחות ויכוחים, שאין בכוחם לשנות עובדות היסטוריות, אבל הם מונעים הפקת לקחים מהן.
נראה שדווקא הפוליטיקאים הבכירים במחמה אליו השתייך רבין – פרס, ברק, פרץ יחימוביץ' וכו' הבינו טוב יותר את עמדות הציבור ואת הסלידה שהנסיונות לקושש יתרונות פוליטיים מהרצח מעוררת בחלקים רחבים של הציבור; האידיאולוגים הבינו זאת פחות. איש לא ניסה לטשטש את הפוליטיות של הרצח, אבל נעשה נסיון אמיתי להפריד בין המחלוקת הפוליטית, שאכן הייתה ועודנה קיימת, לבין מעשה הרצח עצמו, כאקט אנטי-דמוקרטי ואנטי-מוסרי; וזהו גם כיום ולעתיד לבוא המכנה המשותף היחיד שניתן ליצור ולקיים בקרב ציבור רחב בישראל סביב אירוע הרצח.
צודק כותב המאמר שפרץ ויחימוביץ הגדילו לעשות ונשאו בעיקר (לא אך ורק) דגל חברתי, במערכות הבחירות בהן עמדו בראש המפלגה. אלמלא עשו כן, היה מצבה של מפלגת העבודה כיום גרוע יותר. מי שעדיין לא הפנים זאת הוא בוז'י הרצוג, אבל הוא עדיין לא עמד לבחירות כראש המפלגה ועדיין אינו מבין את העניין לעומקו. יש לישראל מספיק נושאים מפלגים ומספיק קשיים אחרים. הציבור אינו מחפש כיום את המנהיג שיודע את לפלג את העם עוד יותר, הוא מחפש את מי שיודע לתרום לקידום פתרונות – מדיניים, חברתיים, כלכליים ואחרים. אבל רוב הציבור גם יודע כיום שדרכו של רבין כשלה, ואף שאין מקום להרים ידיים בכל הנוגע לרצון ולנסיונות-אמת להגיע לפשרה סבירה ולהסדר מדיני אזורי – הדרך אינה עוברת במסלולי אוסלו.
הכותב שוגה לדעתי בניתוח נוסף. הנחת היסוד של מנהיגי מפלגת העבודה לנושא רצח רבין ודרכי הנצחתו (או מינופו הפוליטי, למי שמרגיש שיש כאן באמת "תחמושת" ראלית) לא הייתה שגויה, הביצוע היה שגוי. הוא היה שגוי מפני שלא נתמך בצעדים משלימים אחרים. הוא היה שגוי משום שלא היה עקבי והחלטי (בעיקר אצל יחימוביץ'). והוא היה שגוי מפני שפילוח האלקטורט הפוטנציאלי של מפלגת העבודה היה שגוי. המצביעים הפוטנציאליים של מפלגת העבודה בבחירות האחרונות כללו: חברי מפלגה ותומכים מסורים שכל כדרך שבה תבחר המפלגה לא יסיטו אותם ממנה, תומכים על-תנאי שהעבודה עבורם היא אופציה מועדפת אם לא תהיה טובה יותר (והיו למעשה שלוש חלופות – יש עתיד, התנועה ומרץ, כל אחת והדגשים שלה) והיו מי שחיפשו מענים חברתיים-כלכליים וציפו למצוא אותם בעבודה, דווקא מפני שלא הבליטה את הקו המדיני הרגיל שלה, אף שלא סטתה ממנו. כאשר שינתה יחימוביץ' את הגישה כשבועיים לפני הבחירות, הפסידה בכך להערכתי לפחות 3 מנדטים ויתכן אף 5; אלה ברובם הלכו ללפיד ומיעוטם למרץ.
הליך אוסלו כולו היה פגיעה בדמוקרטיה ובכלל זה אירוע הרצח. הכותב סבור שלא זו ליבת הטראומה, ואני חולק עליו בכך מכל וכל. נכון שאצל תומכי רבין ודרכו היה כאן מרכיב נוסף – פגיעה בתזה פוליטית ששאפה להוביל את ישראל ואת האזור כולו למציאות אחרת, יש אומרים שבאמצעות ברית של מתונים, וברית של הרוב הרוצה בשלום. אני מוכן לקבל שהיתה כאן תזה כזו, אבל אני כופר בכך שתזה היא מציאות וכי למחיר שאותו בקשה התזה לשלם עבור השלום כביכול, היה רוב בציבור. וחטאו העיקרי של רבין הוא שלא הגדיר כראוי את שני הדברים – הדרך לשלום ומחיר השלום – ולא הביאם להכרעת העם, בטרם החל במסע הוויתורים החד-צדדיים שהיווה תהליך אוסלו. יש כיום מי שסבורים שאילו נכח רבין להתנהלותו של ערפאת לאחר ש"התנחל" ברמאללה, היה מפסיק בעצמו את השקר הערבי שנשתל בהסדר בלתי אחראי זה.
יום השנה האחרון לרצח רבין הביא למקומותינו עוד נוסחת סרק לטפל בסוגיית רצח רבין. אין שום יתרון אוין גם צורך בפיצול האירוע לשניים. דרוש אירוע ממלכתי אחד, שבו יושם על סדר היום הנושא שמאחד את הציבור ומנציח את רבין ברוח אוהדת ולא שום דבר אחר.
מחנה השמאל הישראלי יכול לבחור בכל דרך שתראה לו להצגת אירוע הרצח, ויכול בהחלט להחריף את הניכור הציבורי כלפי הנושא כולו. ברור שאם יעשה זאת לא יזכה מכך לשום יתרונות פוליטיים וירשום לחובתו תרומה שלילית חמורה ללכידות החברתית ולסולידריות הלאומית של ישראל, מבלי שיביא בכך לשום הישג מדיני. אין מחלוקת בשאלת ערכו של שלום אמיתי למדינת ישראל, אבל הציבור מוכן כיום הרבה פחות מבעבר לנביאי-שקר ומחזות שוא. למעשה אין כיום תהליך שלום, וגם מו"מ אוסלו לא היה תהליך שלום. גם אז וגם כיום שני הצדדים אינם מוכנים לשלם את המחירים הדרושים עבור שלום, שכל אחד מהם רואה לנגד עיניו. הנפה חוזרת של דגל התהליך המדיני אל ראש התורן, איננה שלום היא סיסמא ריקה. לשלום צריך פרטנר שמבין את משעויותיו ואת מחיריו ומוכן לשלם את המחיר הנדרש עבור ההישג הטוב ביותר שיוכל לקבל. ישראל אינה יכולה לקבל את תנאי הערבים, והערבים אינם מוכנים להגיע להסדר בתנאים האפשריים מבחינת ישראל. לכן, מי שמעדיף להתחמם בחורף לאורו של דגל שלום מתנופף באי-שם בלתי רלוונטי, יבושם לו.
(הגברדיה בפעולה.
לא ידוע לי שההוראות הן להאריך בדברים עד שאיש לא קורא).
הוויכוח הפוליטי לגיטימי.
הקריאות מלמעלה לחיסול ראש הממשלה –
אינן לגיטימיות.
וקריאות כאלה היו, והיו והיו.
ראש האופוזיציה שצועד בלוויה "סמלית", שבה נישא ארון קבורה של רבין-
אחת משתיים
או שהוא אדיוט גמור ואינו מבין מה הוא עושה,
או שהבין גם הבין.
כך או כך בעיני הוא פסול מלכהן בתפקיד רשמי (במקרה הטוב).
ה"לוויה" ההיא היא רק דוגמה מתוך רשימה ארוכה שהאפקט המצטבר שלה היה ברור לכל בר דעת.
זה הנושא לדיון.
לא הרוצח, אלא שולחיו.
שגם הסיתו המונים, ואלה האחרונים אכן אינם אחראים לרצח, כי היו קרבנות הסתה בעצמם.
הביקורת של דר' רון שביט על דרך ההתמודדות של מנהיגי העבודה עם רצח רבין, מרתקת בעיניי. לאורך כל ה-19 שנים מאז, לא היה חידוד של האירוע כרצח פוליטי , לא היה מינוף של מסר השלום.
לא הייתי רוצה שתהיה האשמה כלפי המחנה הלאומי כי חבל ליצור כעת קרעים בקרבנו. יחד עם זאת, לאור הגעגועים העזים ליצחק רבין ולמשנתו, יש להוביל בנחישות שוב את רעיונותיו לשלום באיזורנו. אני מאמינה כי רבים צמאים לכך.
לל. רפי
קראתי את כל דבריך הארוכים. השאלה שלי היא, האם אתה מאמין במימוש הסכם שלום עם הפלשתינאים? האם הוא בר השגה? האם מציאותי הוא לחתום על הסכם מדיני איתם? מדבריך משתמע שאינך מאמין בשלום, למרות שאתה כותב עליו.
רצח רבין היה רצח פוליטי. נגיד שאני מסכים עם האימרה הזאת.
האם זה אומר שבגלל שרצחו את רבין לכן "אנחנו" צריכים לעשות שלום בכל מחיר עם הפלשתינים בגלל שרצחו אותו?????????
אם מטרת העצרת היא למען השלום – לגיטימי שחלק מהעם ( לצורך הדיון אני מוכן אפילו להתפשר על "חצי", למרות שמדובר על רובו) לא מעוניין להיות שותף לכך מכל מיני טעמים שזה כבר דיון אחר של בעד או נגד של נסיגה תמורת הבטחה של שלום.
אם המטרה היא הוקעה של רצח על רקע דעות פוליטיות או רצח של ראש ממשלה בישראל – ולא חשוב מה הסיבה לרצח , אני מוכן גם להשתתף ולהוקיע ולחנך לדמוקרטיה ו "הרוב קובע".
עכשו מארגני העצרת צריכים להחליט מה מטרת העצרת.
אי אפשר להכריח אנשים להשתתף במשהוא שהם לא מאמינים בו רק בשם זה שנרצח ראש ממשלה. ( ולא באתי חלילה להפחית מעצם מעשה של רצח ראש ממשלה).
זה היה הבסיס למחלוקת שגרם לפיצול העצרת לזכרו.