מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
כיצד מזיקים ארגוני השלום לפתרון שתי המדינות
מהו "החרם הסמוי" נגד תוצרת ישראלית שאיש לא מדבר עליו • מה מסרבים ארגוני השלום להבין ביחס למאבק על פתרון שתי המדינות • ומה עושים מנהיגי הימין באירועים חגיגיים של זרם דתי המייחל להשמדת העם היהודי? שלוש נקודות מדיניות ביטחוניות בסקירה של מרכז מולד
מאת מיכאל מנקין
בשבוע הבא תיערך העצרת השנתית לזכר יצחק רבין. מארגני העצרת החליטו לשים השנה במרכז העצרת את נחיצות פתרון שתי המדינות – וטוב שכך. אלא שבראיון מטריד מאוד עם יובל רבין לקראת האירוע, וכן בחומרי ההסברה המלווים את העצרת, עולה גישה פוליטית שהייתה אמורה להיעלם מן העולם כבר מזמן – לבטח אחרי אירועי השנה האחרונה.
לפי תפיסת יוזמי העצרת מארגון "ישראל יוזמת", המטרה הפוליטית של האירוע היא לשכנע את נתניהו להחליף את בנט בשותפים טבעיים יותר לקידום תהליך השלום. להשקפתם, כל מה שמפריע לנתניהו בדרכו למימוש פתרון שתי המדינות היא ההימצאות של "הבית היהודי" בקואליציה. בלעדיה, נתניהו, ליברמן ויעלון היו כבר מזמן חותמים על הסכם עם עבאס ומפנים התנחלויות.
בקיצור, לפנינו שוב אותה גישה שמניחה כי נתניהו משתוקק להקים מדינה פלסטינית לצד ישראל, אבל חסום אך ורק בידי שותפיו הקואליציוניים. לפי השקפה זו, כל שדרוש על-מנת להוביל את ראש הממשלה להסכם המיוחל היא דחיפה קלה נוספת: עוד מודעה ב"הארץ"; עוד ראיון על יתרונותיו הכלכליים של הסכם מדיני; עוד עצרת בכיכר.
לפני שנה, עם פתיחת סבב השיחות הקודם, הגישה הזאת הייתה פשוט מוטעית; היום היא כבר ממש מסוכנת.
תגיות: יצחק-רבין, מו"מ מדיני, מולד המרכז להתחדשות הדמוקרטיה
קישור קבוע
7 תגובות
Email This Post
21 באוקטובר, 2014 בשעה 11:31
דברים נכוחים. נתניהו הוא המנהיג המתנגד לשלום ולשתי מדינות. לומר שהבעיה היא בסביבתו, זה להסכים לגישת הפיצול שמפעיל נתניהו בהצלחה על הציבור. הבעיה היא נתניהו ומן הראוי להתמקד בה.
מפלגת העבודה, במקום להיות ליכוד ב' ולעזור לנתניהו בניסיון לשכנע את הבריטים מלתמוך במדינה פלסטינית, כדאי שיפעילו היגיון וינהגו כאופוזיציה באמת.
21 באוקטובר, 2014 בשעה 15:20
רבין בצבת השמאל הישראלי
אני דווקא מרוצה מכך ששוב דוחקים לפינה את "פולחן רבין" אלה שאינם מבינים לאשורה את הדינמיקה הפוליטית הפנימית והחיצונית בישראל. כבר נאמר פעמים רבות בעבר שהמורשת הפוליטית של רבין, כפי שנהוג לכנות זאת בחוגים "המתקדמים" שלנו, חוצה את העם במקרה הטוב, (מבחינתם) ומפלגת אותו לציונים ולפוסט-ציונים במקרה הרע (מבחינתם). לעומת זאת, רצח ראש ממשלה הוא נושא בו קיים קונצנזוס רחב מאוד בציבור השולל את הרעיון ואת המעשה גם יחד מכל וכל.
להערכתי, נושא "פתרון שתי המדינות" כאידיאה מדינית שמתחמקת מהגדרת עצמה וזיהוי עצמי קונקרטי ומפורש עד כדי קוצו של יוד, נמצא על סף מיתת-נשיקה מידיהן של שלוש "אלמנות שחורות": א. הציבור הישראלי ברובו איבד בו את אמונו, בעיקר על רקע התנהלותם של הערבים בכלל והפלשתינאים בפרט; ב. הציבור הפלשתינאי ברובו אינו מעוניין בו משום שאין בו תשובה "שלימה" לשאיפות ולציפיות של ציבור זה למהותו של פתרון של פשרה עם העם היהודי; ציפיות הפלשתינאים הן "כניעה" ישראלית למה שהוא ונציגיו קוראים "תנאי המינימום" להסדר. אבל בעיקר אין הוא מוכן להכרה הדדית והשלמה; ג. המערב המתחסד מנסה לכפות אותו על הצדדים, מבלי לקרוא לילד בשמו: פתרון כפוי, משום שהוא אינו מוכן להשקיע בנושא את המאמץ והמשאבים הדרושים לתיקון שגיאות מן העבר הקולוניאלי שלו ע"י עיצוב ומימוש של פתרון ראלי.
פתרון כפוי הוא מרשם לכשלון ידוע מראש, כפי שנחל כל פתרון כפוי קודם באזור זה. פתרון חייב להיות יציר כפיהם של הצדדים לסכסוך מתוך הכרה שלהם שהדבר משרת אינטרסים חיוניים של שניהם, ואינו מסכן סיכון קיומי אף אחד מהם. הצדדים האמיתיים לסכסוך אינם ישראל והפלשתינאים, אלא ישראל ו"העולם הערבי" הסוני, המכונה "מתון".
אין הגיון מדיני, אסטרטגי או היסטורי לעשיית ויתורים ישראלים משמעותיים שעיקרם טריטוריאלי, ללא השלמה מהותית עם ה"עולם הערבי" כולו, סיום הסכסוך, הסכם שלום מלא ויחסים דו-צדדיים מלאים. הסכם כזה חייב להתבסס על הכרה הדדית בזכויות לאומיות וריבוניות. בארץ-ישראל. לכן, ולאחר מספר אכזבות קשות מנסיונות קודמים מול הפלשתינאים, פועל כיום ראש הממשלה ובצדק להסדר תוך מעורבות חיובית אזורית של "העולם הערבי"; זהו תנאי הכרחי. זהו מצב שיש בו מענה חיובי פוטנציאלי ומעשי גם לאיומים והתפתחויות אזוריים שאנו נתונים בעיצומם.
כשם שהסדר כפוי ע"י מעצמות וגורמים בינלאומיים מחוץ לאזור בלתי-מעשי, גם הסכמים אולטימטיביים נוסח התכנית הסעודית, אינם ברי-ביצוע. יש רק שתי דרכים מעשיות להתקדם: 1. כפיה של צד אחד על הצד האחר ע"י שימוש בכוח רב; 2. פשרה היסטורית מושתתת על ויתורים הדדיים מהותיים, שתוצאתם המדינית-ביטחונית והגיאופוליטית היא מבנים ארגוניים מדינתיים, עצמאיים וריבוניים ובעלי יכולת קיום עצמאי לאורך זמן בתנאי שינוי ואי-וודאות.
רצח רבים אינו צד לדיון זה, משום שגם המורשת הפוליטית שמנסים ליחס בעלי-עניין להסכמי אוסלו – הביטוי הפורמלי למורשת הפוליטית הרבינית – אינה צד להסדר מסוג זה; היא הייתה בלידתה ונותרה עד היום בלתי-מציאותית, חלום באספמיה. ואנו רואים פעם אחר פעם שהחלומות באספמיה קורסים לנגד עינינו בזה אחר זה.
מי שאינו רוצה להפוך את אירוע רצח רוה"מ רבין לאפיזודה היסטורית שרק מעטים מוכנים לראות בה אירוע שכל כולו שלילי ואחרים רואים בו חלק ממאבק פוליטי – אידיאולוגי לגיטימי לגמרי למניעת קטסטרופה מדינית-לאומית, שנעשה בו שימוש באמצעים פסולים; מוטב יפריד את אירוע הרצח מהוויכוח על מהות הפתרון הפוליטי הנכון והרצוי לסכסוך הישראלי-ערבי.
התפקיד שלנו כישראלים היה ונותר לשכנע את הערבים להגיע לפשרה היסטורית כוללת בארץ-ישראל על בסיס של הדדיות (נוסח הסכם פייסל-ויצמן, למשל). כל מי שמעודד פתרון מסוג אחר, מרחיק את הפשרה ואת סיכויי השלום ומדגיש ומחזק את הקרעים בעם. קשה עד בלתי-אפשרי להבין מדוע שדווקא נאמני רבין ירצו לחולל בשמו ועם שמו רעות אלה.
22 באוקטובר, 2014 בשעה 0:20
"התפקיד שלנו כישראלים היה ונותר לשכנע את הערבים להגיע לפשרה היסטורית כוללת בארץ-ישראל על בסיס של הדדיות".
דברים כהוויתם, או "דברים כהוויתם"?
איך בדיוק משכנעים להגיע לפשרה כאשר בפועל פועלים בדיוק להיפך?
הרי כוחו של השמאל קטן.
המפה הפוליטית על כל הואריאציות שלה היא מבוססת מרכז-ימין, ואף הימין הקיצוני שבשוליה – לוקח חלק בשלטון. השלטון הזה, אם יש לו כוונות "לשכנע את הערבים…….", הרי הוא מסתיר זאת היטב.
הכוח כבר לא מרתיע. כובד המשקל עבר לשדה הפסיכולוגי, מדיני. החמאס בונה מנהרות ויורה לעבר ישראל כשהוא בעצם מכוון אל ההמגרש האמיתי שבו מתנהל
המשחק .
זהו המגרש הבינלאומי – אזורי וכלל עולמי, וזה לא התחיל אתמול. (http://www.blacklabor.org/?p=2384 הענקנו לחמאס זכות וטו, 2008 ).
השלטון הישראלי הכל כך נפוח חזה ובטוח בעצמו נראה כמו ענף עץ זית קמל בבואו להגן על מסיק הזיתים בגדה – ושואלים בעולם: "הוא לא יכול או לא רוצה?"
אם איננו יכול – למה לדבר איתו?
אם אינננו רוצה, למה לדבר איתו?
ואידך זיל גמור. נמאס כבר מההתחכמויות הישראליות שנראות כמו גרסה של דר' ג'ייקל ומיסטר הייד.
בינתיים החברה הישראלית מאבדת כוחה מבפנים ולמייצרי המגבות מערד מציעים אלטרנטיבה בתנאי עבדות מודרנית, שגם עליה מנצח הכשרון הגדול בנימין נתניהו.
24 באוקטובר, 2014 בשעה 12:23
השאלה העיקרית היתה ונותרה מהי פשרה היסטורית כוללת
עד שלא נבהיר זאת לעצמנו, נתקשה להבהיר זאת לאחרים.
אם פשרה היסטורית כוללת היא תכנית החלוקה של 1947, עם תיקוני מלחמת העצמאות או עם תיקונים לתיקונים הללו – אני נגד וכך לדעתי גם רוב הציבור.
אם היא דבר-מה אחר, תגדירו על מה אתם מדברים. תכניות קלינטון וכל מה שסובב אותן אינן פשרה, זו מכירה כללית של שטחים תמורת שום דבר. זו אינה פשרה.
פשרה מתחילה בתכנית המקורית שהוגדרה בהצהרת בלפור חלוקה סבירה של הארץ בין תנועה לאומית יהודית לבין תנועה לאומית ערבית שסיומה בהסכם שלום כולל וקץ התביעות ההדדיות. פשרה כזו עוותה מאז ועד היום שש או שבע פעמים, ויש מי שחותר לעוות אותה כיום פעם נוספת.
25 באוקטובר, 2014 בשעה 0:10
כשאין מה להגיד - ממציאים.
להצהרת בלפור היו מספר תרגומים לעברית.
במקור ובתרגומים – אין זכר למה ש"מצטט " כאן ל. רפי.
לא חלוקה סבירה בין שתי תנועות לאומיות,
לא פשרה.
לא סיומה בהסכם שלום כולל.
ולא קץ התביעות ההדדיות.
מכיוון שלא דובים ולא יער, אין כל פשר לטענות בדבר עיוותים של מה שלא היה ולא נברא.
ישנה החלטת החלוקה של האו"ם.
ישנה החלטה 242.
וכדאי להאזין לדברים שאמר היום אהוד ברק לאילה חסון ביומן שישי של ערוץ 1.
(איפה הוא היה כשעמד בראש הממשלה?)
מכיוון של. רפי איננו מעונין לחזור להחלטת החלוקה, יש לי חדשות בשבילו – גם 242 עומדת לרדת מהשולחן והוא יישאר בידיים ריקות.
תפסת מרובה לא תפסת וכל המוסיף גורע.
איזה חוש אומר לי של. רפי כבר יודע את זה אבל עדיין מתקשה להודות בכך.
לכן הוא כותב כאן דברים שלא היו ולא נבראו. כשאין מה להגיד – ממציאים.
בבקשה תרגום המסמך הקרוי הצהרת בלפור:
משרד החוץ, 2 בנובמבר 1917
לורד רוטשילד היקר,
לעונג לי להעביר לידיך להלן, בשמה של ממשלת הוד מלכותו, את הצהרת ההזדהות עם השאיפות היהודיות הציוניות כפי שהוגשה לקבינט ואושרה על ידו:
"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותשתדל במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו, בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע
בזכויות האזרחיות והדתיות
של עדות* לא יהודיות
בארץ ישראל או בזכויות ובמעמד המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת".
אודה לך אם תביא את ההצהרה לידיעת ההסתדרות הציונית.
בכבוד רב,
ארתור ג'יימס בלפור
*במקור האנגלי כתוב – Communities
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A6%D7%94%D7%A8%D7%AA_%D7%91%D7%9C%D7%A4%D7%95%D7%A8
מופיע שם צילום המסמך באנגלית.
25 באוקטובר, 2014 בשעה 0:12
במחשבה שניה - למה הנחמדות מצידי? יתכן של. רפי מטעה בכוונה?
מי יודע.
אבל מטעה – ברור.
25 באוקטובר, 2014 בשעה 1:17
ועדת אונסקו"פ
הטעות של ל. רפי הזכירה לי משהו.
הוא אמנם לא מעוניין בחלטת החלוקה מ-47, אבל העקרונות שהוא מייחס בטעות למסמך אחר, מופיעים פחות או יותר בהמלצות ועדת אונסקו"פ (אפרופו "התכנית המקורית של הפשרה").
קריאה במסמך הזה היא מרתקת ללא ספק.
CHAPTER VI
RECOMMENDATIONS (II)
http://domino.un.org/unispal.nsf/9a798adbf322aff38525617b006d88d7/07175de9fa2de563852568d3006e10f3?OpenDocument