מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
ואם גיא רולניק אומר – אז מה?
ל. רפי הגיב למאמרו של יונתן לוי האם גיא רולניק סותם את הגולל על כל אפשרות לשינוי במדינת ישראל. החלטנו לתת במה לתגובה ככתבה מלאה
הבאשת ריחה של הפוליטיקה, הצגת ועדי העובדים כמי שמזיקים לחברה, ועוד דברים שגיא רולניק מפרסם ב"דה-מרקר" הם מזיקים. הם מחלישים את רצונם של צעירים להרתם לשליחויות ציבוריות במקומות העבודה, במועצות הערים ובפוליטיקה הארצית. בכך רולניק מחליש את הסיכוי לשינוי
יונתן לוי פרסם בפייסבוק
האם גיא רולניק סותם את הגולל על כל אפשרות לשינוי במדינת ישראל
אינני יודע את מי הוא משרת וגם לא אכפת לי את מי הוא משרת. כשם שאינני רואה בטוכולסקי תמיד את נציג השכל הישר משוחרר מדוגמות ומחשיבה שבלונית, גם רולניק כך.
את הדברים צריך לבחון: פעם אחת עפ"י אמת מידה רציונלית ופעם אחת עפ"י אמת מידה השוואתית.
כולנו חיים כאן סביר להניח שרובנו גם נולד כאן, ונכון שיש הבדלי גיל לא קטנים בין אחדים מהכותבים והמגיבים ולי. אז מה. כל אחד צריך להשתמש ביכולות האינטלקטואליות שלו, בניסיון שלו ובבחינה מתמדת של מה שמתחולל סביבו – הכל זז והכל דינמי, ובכל זאת יש בדברים תמיד קו מוביל מרכזי או מגמה מתמשכת – אלה הם העיקר.
כולנו צריכים להשתחרר מהנחות הזויות, כגון שניתן לבצע מהפכים חריפים במערכות מורכבות במחי יד וללא כאבים וסכנות – אין חיה כזו.
כולנו צריכים להפנים שלפני ששופכים את המים עם התינוק, צריכים להיות משוכנעים שאנו יודעים לאן אנו רוצים ללכת, מדוע דווקא לשם והאם יש לנו עם מי לעשות זאת.
וכולנו צריכים להבין שבדמוקרטיה יש רק דרך אחת לשנות – הפוליטיקה. ולכן, בין היתר צריך לשאול מדוע "אבירי" המחאה של 2011, האמיצים שהלכו לפוליטיקה, נבלעו בתוכה ולמעשה לא נודע כי באו אל קירבה. מפני שאם לא נבין מה היה רע שם, לא נדע כיצד לפעול טוב יותר במחאה הבאה לכשתבוא.
בוודאי שיש אינטרסים מנוגדים בחברה הישראלית, ובכל חברה אחרת בעולם. ואינטרסים הם זכויות ועדיפויות – במילים אחרות: תנאי מימוש מועדפים לזכויות. נתניהו אינו קדוש ואינו אלוהים ולא כל מה שהוא אומר חייב להתקיים כלשונו; מי שלא שם לב לכך כדאי שיבדוק שוב – גם נתניהו טועה, וכשם שארה"ב אינה ישראל גם ישראל אינה ארה"ב, וכך גם לגבי אירופה. לכן, יש מקום ללמוד מכולם אבל אסור להעתיק העתקה "עיוורת".
שתי שאלות חשובות שחייבים לתת עליהן תשובה הן:
א. אם הפוליטיקה היא המסלול דרכו ניתן לממש שינויי מדיניות (העדפות) בין נושאים שונים ומגזרים שונים, האם יהיה נכון יותר להשפיע על מפלגת השלטון והימין מבפנים – וזה אומר פשרות בתחומים מסוימים בכדי לקדם תחומים אחרים, למשל: פשרה בתחום המדיני כדי לקדם את התחומים החברתיים-כלכליים. או שנכון יותר להמשיך ולנסות להחליף את השלטון ולהציב בראשות הממשלה מישהו אחר, ממפלגה אחרת, ולהסתכן בכישלון כולל?
ב. האם נכון יותר לנסות ולהוביל "מהפכה", שמשמעותה שינוי מזורי ברוב התחומים העיקריים, ולכן גם מאבק כולל, קשה, ברוטלי למדי שיביא לקיטוב נוסף בציבור. או שנכון יותר להגדיר יעדים קונקרטיים דוגמת אלה שהוגדרו אבל לא יושמו במחאת 2011, כגון: דיור, הכנסה פנויה (כוח קניה) ופערי רמת חיים (והכנסה) ולמקד את העשייה בהשגת שינויים מהותיים ביעדים אלה, ומשיושגו, לאחר הפקת לקחים, להמשיך ליעדים נוספים. אני מעדיף את הגישה השנייה. היא נראית לי יותר מעשית ויותר ראלית, וגם כך היא קשה ומורכבת.
טעם מרכזי שבגינו אני תומך בגישה השנייה הוא ששינוי כרוך גם בדרך מחשבה, גם באופן התנהלות, גם בחינוך וגם ביצירת מסגרות תומכות שינוי. כל הנושאים "פריפריאליים האלה, עשויים לשרת בעתיד גם שינויים אחרים ונוספים ולעזור בשימור מה שכבר הושג. שהרי גם משנפלה הכרעה והושג שינוי, הניסיונות לבלמו, לעכבו ולחזור לעבר אינם חדלים במשך פרק זמן ארוך למדי… – ראו מהפך 1977!!!!!!!
לסכום, מספר הערות פרטניות:
- נתניהו ושריו מעוניינים להמשיך ולשלוט.
- 2. כל ממשלות ישראל, לרבות הנוכחית סבורות שהציבור נועד לשרת אותן ולא להיפך.
- ההסתדרות היא גורם מפריע, משבש ומזיק למשק כבר עשרות שנים. היא הגורם העיקרי שבגללו נולדו "מיקור החוץ" וההפרטות השגויות (להבדיל מהפרטות חיוביות, ויש כאלה)
- חלופות פוליטיות אינן נולדות יש מאין. מישהו צריך לחולל אותן ומי שרוצה לחולל אותן צריך להבין היטב כיצד עובדת המערכת הקיימת – עובדות ולא הרהורים ומשאלות-לב. יש חסרון עצום בלהיות מדינה ריבונית – האזרחים אחראים לגורלם, הם ורק הם. (יש כמובן גם יתרונות גדולים עוד יותר אבל אין מצב של "רק יתרונות".
- פוליטיקה דמוקרטית (במיוחד) היא "סחר מכר" ברעיונות, בערכים, בפשרות – בחומר וברוח ועוד. אין מצב שבו צד אחד מרוויח הכול והאחר מפסיד הכול. כאשר מתרחשת מציאות כזו נשברת הדמוקרטיה משום שנעלמת הסיבה לקיום בצוותא. (זה לדעתי מה שבא לידי ביטוי – ודרכי המימוש יכולות להיות רבות ושונות) – ברצח רבין, ועשוי היה להתחולל, אך נמנע למזלנו ברגע האחרון, בפינוי רצועת עזה. לכן, אין יותר כיום אפשרויות דומות במציאות הישראלית. רק הכרעה דמוקרטית אמתית, גלויה, זהירה, המשלבת את כלל הציבור ונותנת לו סיכוי ממשי להשפיע על ההכרעה הלאומית, באה בחשבון.) מי שחולם שיש בכוחו להשיג את מטרותיו כולן במדיניות החוץ, במדיניות הפנים, בכלכלה ובמבנה החברה ודרכי התנהלותה – הוא אוטופיסט ללא תקנה. היה רגע אחד של התעלות נפש לאומית כזו ערב הכרזת המדינה, וגם הוא לא היה מושלם. רגע זה התאפשר מפני שהיה קצר מאוד. מכאן ואילך שולט הפלורליזם בחיינו ויש לכך מחיר.
תגיות: ביבי-נתניהו, גיא רולניק, המאבק-החברתי
קישור קבוע
2 תגובות
Email This Post
14 באוקטובר, 2014 בשעה 17:53
לל. רפי
לא ברורה לי השתלחותך בהסתדרות. האם בגלל ההסתדרות בוצעו הפרטות, מיקורי חוץ? האם הסיבה להפרטות היא לא האידיאולוגיה הניאו ליברלית הגורסת כי ממשלה אינה יודעת לנהל? גרסה זו נראית לי רק תירוץ להעברת משאבים מהציבור למתי מעט בעלי הון.
15 באוקטובר, 2014 בשעה 7:13
מסכים עם דבריך על ההסתדרות.
כל מי שהתאגדות עובדים חשובה בעיניו, צריך להבין שההסתדרות היא המכשול הגדול לאיגודי עובדים חזקים. ההסתדרות שימשה מאז קום המדינה כזרוע שליטה של המדינה על העובדים. החקיקה במדינה תאמה את זה; בגלל זה ראינו את הפסיקה בזמן שביתת העובדים הסוציאליים שלא חשוב מה חושבים העובדים. ההסתדרות מעולם לא נאבקה נגד תופעת עובדי הקבלן. היא מעדיפה לאגד אותם אך לא לצמצם באופן דרסטי את התופעה. אנחנו רואים את תופעת עופר עיני- האהבה הגדולה עם שרגא ברוש. ראינו את ההסתדרות בזמן תכנית הייצוב באמצע שנות ה-80 כשמכרה את העובדים-אולי מחוסר הבנת תהליכים כלכליים-פוליטיים.