מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
האם גיא רולניק סותם את הגולל על כל אפשרות לשינוי במדינת ישראל
הבאשת ריחה של הפוליטיקה, הצגת ועדי העובדים כמי שמזיקים לחברה, ועוד דברים שגיא רולניק מפרסם ב"דה-מרקר" הם מזיקים. הם מחלישים את רצונם של צעירים להרתם לשליחויות ציבוריות במקומות העבודה, במועצות הערים ובפוליטיקה הארצית. בכך רולניק מחליש את הסיכוי לשינוי
יונתן לוי פרסם בפייסבוק
כשגיא רולניק קובע בהחלטיות כי "מכל ילדי המחאה החברתית של 2011, דפני ליף היא היחידה שלא מכרה את עצמה לאחת מקבוצות הכוח במשק. בעוד שחבריה מיהרו לסגור עסקאות תת-קרקעיות עם עופר עיני, נוחי דנקנר ושאר גורמי כוח וכסף במשק, דפני ליף נשארה נאמנה לעצמה", הוא עושה שני דברים – הראשון חמור, השני הרסני.
חמור: כשעיתונאי רב-השפעה כמו רולניק מציג קביעות נחרצות על אודות נושא כלשהו, מן הראוי שיציג גם ראיות חותכות לגיבוי טענותיו. לצערי, רולניק טובע כבר זמן רב בצרור הקלישאות שהוא עצמו טבע. פעמים רבות הוא לא עסוק במציאות כהווייתה, אלא בדחיסה הכפויה של כמה מפרטיה לתוך התבנית הקשיחה שבאמצעותה, ורק באמצעותה, הוא יודע לספר את כלכלת ישראל.
עם קורבנותיה של המלודרמה הרולניקית ניתן למנות רבים, ובהם ועדי עובדים לא מושחתים, עובדי מגזר ציבורי לא עצלים, פוליטיקאים לא שקרנים, עוּבדות, ניואנסים, מורכבויות, פתח לתקווה. זה הזמן להזכיר: יש אנשים שלא מחזיקים באותה השקפת עולם כמו רולניק – אין להם זנב, קרניים או את המספר של נוחי בחיוג המהיר; יש להם השקפה אחרת.
הרסני: כשעיתונאי רב-חשיבות כמו רולניק טוען שכל עיסוק בפוליטיקה באשר הוא כרוך בהכרח בהשחתה בלתי-נסבלת, הוא סותם את הגולל על כל אפשרות לשינוי במדינת ישראל. חד וחלק. אלא אם הוא מהמאמינים ביעילותה ההיסטורית החותכת של הגיליוטינה.
יש בינינו רבות ורבים שמעוניינים לרוץ למשרות ציבוריות, להיבחר למועצות הערים, להקים ועדי עובדים, לחולל מהפכות במשרדי ממשלה, לטלטל את השירותי הציבורי, להציל את המדינה שלנו שאנחנו כל-כך אוהבים. לדור שלי כדאי מאוד ללמוד מרולניק דבר או שניים על מערך הכוחות במשק. לדור שלי אסור ללמוד דבר מתפיסתו הפוליטית המיושנת והתבוסתנית. את מה שמלוכלך מנקים – לא מעלים באש.
אין מלחמה במונופולים בלי פוליטיקה. אין הצלת מעמד הביניים בלי פוליטיקה. אין מיגור עוני בלי פוליטיקה. אין מדינת רווחה בלי פוליטיקה. אין שוויון אזרחי בישראל בלי פוליטיקה. אין חלוקת משאבים חדשה בלי פוליטיקה. אין נישואים להט"ביים בלי פוליטיקה. אין ניקוי אורוות במגזר הציבורי בלי פוליטיקה. אין מאבק בטייקונים בלי פוליטיקה. אין הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל בלי פוליטיקה. הטלת הרפש הסדרתית של רולניק בעולם הפוליטי עוד תביא לכך שניאלץ להחרים גביעי מילקי ולנזוף בקופסאות שוּגי גם ב-2024.
מי שעדיין סבור, שלוש שנים אחרי קיץ 2011, שבנימין נתניהו ושריו מעוניינים לשנות את המציאות החברתית-כלכלית בישראל לוקה בעיוורון מוחלט. נתניהו לא מפחד מחצי מיליון איש בכיכר, קל וחומר מסלפי עם מעדני חלב. אין סדרת כתבות, חרם צרכני או הפגנה המונית שיגרמו לראש הממשלה להחליף את השקפת העולם שלו. היינו שם. אירגנו לו משבר של פעם חיים, והוא נחלץ ממנו כנגד כל הסיכויים. איך? בגלל היעדר חלופה פוליטית מתחרה שתצית את הדמיון ותספר סיפור בהיר, מנומק ואחראי על ישראל אחרת. החטא של הדור שלי הוא הימנעות שיטתית מכוח – לא ניצולו לרעה.
חורף 2014: בואו נפסיק לחפש מעדני חלב להחרמה, ונתחיל להחרים את מוצר היסוד בנימין נתניהו. הוא עולה לנו הרבה יותר.
יונתן לוי היה פעיל בתנועת המחאה ב-2011
תגיות: גיא רולניק, המחאה-החברתית, ועדי-עובדים, יונתן-לוי, עובדים, פוליטיקה
קישור קבוע
7 תגובות
Email This Post
12 באוקטובר, 2014 בשעה 8:22
גיא רולניק הוא משרת ההון המתוחכם והרסני בתקשורת הישראלית. בניגוד לאביו הרוחני הוא לא מטיף לשרת את שלטון ההון כי זה טוב! ושלא יעבדו עליכם. הוא מסביר לנו כמה זה רע ואז אומר לנו לעשות את זה בדיוק.
התשובה לכותרת די פשוטה: כן.
12 באוקטובר, 2014 בשעה 9:55
ואם גיא רולניק אומר - אז מה?!
אינני יודע את מי הוא משרת וגם לא אכפת לי את מי הוא משרת. כשם שאינני רואה בטוכולסקי תמיד את נציג השכל הישר משוחרר מדוגמות ומחשיבה שבלונית, גם רולניק כך.
את הדברים צריך לבחון: פעם אחת עפ"י אמת מידה רציונלית ופעם אחת עפ"י אמת מידה השוואתית.
כולנו חיים כאן סביר להניח שרובנו גם נולד כאן, ונכון שיש הבדלי גיל לא קטנים בין אחדים מהכותבים והמגיבים ולי. אז מה. כל אחד צריך להשתמש ביכולות האינטלקטואליות שלו, בניסיון שלו ובבחינה מתמדת של מה שמתחולל סביבו – הכל זז והכל דינמי, ובכל זאת יש בדברים תמיד קו מוביל מרכזי או מגמה מתמשכת – אלה הם העיקר.
כולנו צריכים להשתחרר מהנחות הזויות, כגון שניתן לבצע מהפכים חריפים במערכות מורכבות במחי יד וללא כאבים וסכנות – אין חיה כזו.
כולנו צריכים להפנים שלפני ששופכים את המים עם התינוק, צריכים להיות משוכנעים שאנו יודעים לאן אנו רוצים ללכת, מדוע דווקא לשם והאם יש לנו עם מי לעשות זאת.
וכולנו צריכים להבין שבדמוקרטיה יש רק דרך אחת לשנות – הפוליטיקה. ולכן, בין היתר צריך לשאול מדוע "אבירי" המחאה של 2011, האמיצים שהלכו לפוליטיקה, נבלעו בתוכה ולמעשה לא נודע כי באו אל קירבה. מפני שאם לא נבין מה היה רע שם, לא נדע כיצד לפעול טוב יותר במחאה הבאה לכשתבוא.
בוודאי שיש אינטרסים מנוגדים בחברה הישראלית, ובכל חברה אחרת בעולם. ואינטרסים הם זכויות ועדיפויות – במילים אחרות: תנאי מימוש מועדפים לזכויות. נתניהו אינו קדוש ואינו אלוהים ולא כל מה שהוא אומר חייב להתקיים כלשונו; מי שלא שם לב לכך כדאי שיבדוק שוב – גם נתניהו טועה, וכשם שארה"ב אינה ישראל גם ישראל אינה ארה"ב, וכך גם לגבי אירופה. לכן, יש מקום ללמוד מכולם אבל אסור להעתיק העתקה "עיוורת".
שתי שאלות חשובות שחייבים לתת עליהן תשובה הן:
א. אם הפוליטיקה היא המסלול דרכו ניתן לממש שינויי מדיניות (העדפות) בין נושאים שונים ומגזרים שונים, האם יהיה נכון יותר להשפיע על מפלגת השלטון והימין מבפנים – וזה אומר פשרות בתחומים מסוימים בכדי לקדם תחומים אחרים, למשל: פשרה בתחום המדיני כדי לקדם את התחומים החברתיים-כלכליים. או שנכון יותר להמשיך ולנסות להחליף את השלטון ולהציב בראשות הממשלה מישהו אחר, ממפלגה אחרת, ולהסתכן בכישלון כולל?
ב. האם נכון יותר לנסות ולהוביל "מהפכה", שמשמעותה שינוי מזורי ברוב התחומים העיקריים, ולכן גם מאבק כולל, קשה, ברוטלי למדי שיביא לקיטוב נוסף בציבור. או שנכון יותר להגדיר יעדים קונקרטיים דוגמת אלה שהוגדרו אבל לא יושמו במחאת 2011, כגון: דיור, הכנסה פנויה (כוח קניה) ופערי רמת חיים (והכנסה) ולמקד את העשייה בהשגת שינויים מהותיים ביעדים אלה, ומשיושגו, לאחר הפקת לקחים, להמשיך ליעדים נוספים. אני מעדיף את הגישה השנייה. היא נראית לי יותר מעשית ויותר ראלית, וגם כך היא קשה ומורכבת.
טעם מרכזי שבגינו אני תומך בגישה השנייה הוא ששינוי כרוך גם בדרך מחשבה, גם באופן התנהלות, גם בחינוך וגם ביצירת מסגרות תומכות שינוי. כל הנושאים "פריפריאליים האלה, עשויים לשרת בעתיד גם שינויים אחרים ונוספים ולעזור בשימור מה שכבר הושג. שהרי גם משנפלה הכרעה והושג שינוי, הניסיונות לבלמו, לעכבו ולחזור לעבר אינם חדלים במשך פרק זמן ארוך למדי… – ראו מהפך 1977!!!!!!!
לסכום, מספר הערות פרטניות:
1.נתניהו ושריו מעוניינים להמשיך ולשלוט.
2. כל ממשלות ישראל, לרבות הנוכחית סבורות שהציבור נועד לשרת אותן ולא להיפך.
3. ההסתדרות היא גורם מפריע, משבש ומזיק למשק כבר עשרות שנים. היא הגורם העיקרי שבגללו נולדו "מיקור החוץ" וההפרטות השגויות (להבדיל מהפרטות חיוביות, ויש כאלה)
4. חלופות פוליטיות אינן נולדות יש מאין. מישהו צריך לחולל אותן ומי שרוצה לחולל אותן צריך להבין היטב כיצד עובדת המערכת הקיימת – עובדות ולא הרהורים ומשאלות-לב. יש חסרון עצום בלהיות מדינה ריבונית – האזרחים אחראים לגורלם, הם ורק הם. (יש כמובן גם יתרונות גדולים עוד יותר אבל אין מצב של "רק יתרונות".
5. פוליטיקה דמוקרטית (במיוחד) היא "סחר מכר" ברעיונות, בערכים, בפשרות – בחומר וברוח ועוד. אין מצב שבו צד אחד מרוויח הכול והאחר מפסיד הכול. כאשר מתרחשת מציאות כזו נשברת הדמוקרטיה משום שנעלמת הסיבה לקיום בצוותא. (זה לדעתי מה שבא לידי ביטוי – ודרכי המימוש יכולות להיות רבות ושונות) – ברצח רבין, ועשוי היה להתחולל, אך נמנע למזלנו ברגע האחרון, בפינוי רצועת עזה. לכן, אין יותר כיום אפשרויות דומות במציאות הישראלית. רק הכרעה דמוקרטית אמתית, גלויה, זהירה, המשלבת את כלל הציבור ונותנת לו סיכוי ממשי להשפיע על ההכרעה הלאומית, באה בחשבון.) מי שחולם שיש בכוחו להשיג את מטרותיו כולן במדיניות החוץ, במדיניות הפנים, בכלכלה ובמבנה החברה ודרכי התנהלותה – הוא אוטופיסט ללא תקנה. היה רגע אחד של התעלות נפש לאומית כזו ערב הכרזת המדינה, וגם הוא לא היה מושלם. רגע זה התאפשר מפני שהיה קצר מאוד. מכאן ואילך שולט הפלורליזם בחיינו ויש לכך מחיר.
12 באוקטובר, 2014 בשעה 13:44
סתו שפיר ראויה לפרס על פעולתה בכנסת. איציק שמולי נבחר כח"כ החברתי ביותר.
סתו שפיר, למשל, נבלעה בפוליטיקה ולא נודע כי באה אל קרבה?
אם עובדות כל כך פשוטות מסולפות, למה להמשיך ולקרוא את התגובה הארוכה מאוד מאוד מאוד של ל. רפי?
עצרתי ברגע שהגעתי אל ההגזמה המופרכת בעניין הזה.
12 באוקטובר, 2014 בשעה 13:49
"החטא של הדור שלי הוא הימנעות שיטתית מכוח – לא ניצולו לרעה", כותב יונתן לוי
לא ברור מהו הדור שלו.
אבל אולי עדיף הניסוח הבא:
החטא של קבוצה גדולה מדי בדור שלי הוא – הכניעה לבעלי הכוח, בריחה משימוש בכוח מבוקר – לא ניצולו לרעה.
12 באוקטובר, 2014 בשעה 17:48
אני מנויה על עיתון הארץ. כשאני מגיעה לכתבות של גיא רולניק וסמי פרץ, ברור לי שאני קוראת כתבות עם אג'נדה. נושאים על סדר היום הלבושים בערכים שהם מאמינים בהם.
הייתי מעדיפה שדה-מרקר יביא בעיתונו יותר מידע ופחות אג'נדות. אך נראה שאני מגזימה בציפיותי.
13 באוקטובר, 2014 בשעה 12:51
אני מנוי על עתון הארץ, ולא סתם מנוי – עתון הארץ טרח והזמין אותי אישית להיות מנוי. טוב, בערך: לכשעברו מן העולם 'על המשמר' ואחריו 'דבר', פנה הארץ לחברי קיבוצים להצטרף אל מנויו. היות ולא רציתי להשאר בלי עתון יומי איזשהו, קבלתי את הפנייה.
זה לא הופך אותי לידען בנושאי עתונות יותר מדליה, אבל יש כאן נקודה שכדאי לשים לב אליה.
ד-מרקר לא היה קיים אז, ונולד בחטא לאחר שעבודתו של חנוך מרמרי בעתון הופסקה, משום שהתנגד לפיצול המדור הכלכלי והופעתו בפורמט נפרד. אני מניח שהוא עמד כבר אז על שינוי המדיניות שההפרדה בישרה. ד- מרקר, המופיע כבר מזה עשר שנים, מביא ידיעות רבות ומגוונות במדוריו השונים, להוציא כמה ידיעות טכניות כמותיות שוטפות (המדד, למשל), רוב מוחלט של החומר שבו מלווה בפרשנות, ולו בהערות אגב. וכך למשל, לפני 11 יום בעמוד הראשון, נמסר כי "ייאסר להגדיל מספרם של עובדי המדינה" – זאת ידיעה, אבל לא לפני שמקדימים לכך אמירה:" השכר יצא מכלל שליטה", כאפיונו של ילד חסר משמעת – הנה תווית מכפישה.
בעייתנו איננה ציפיות מוגזמות, אלא הרציונל להקמת ד-מרקר. בצד מידע רחב במשקפי עולם העסקים, "הסמן" (הימני) מקדיש עצמו ללא לאות לתעמולה גסה – נגד העבודה המאורגנת, נגד מדינת הרווחה, נגד ה'פוליטיקה', ובעצם נגד הדמוקרטיה, ובשבח גרסה קיצונית של 'השוק החופשי'.כל אלה, יחד עם המצאת קטגוריות חברתיות כלכליות ('המחוברים') שנועדו לטשטש את מעמדו השולט של ההון הכבד במשק, ואת המלחמה שהוכרזה לפני כעשור (ביבי 2003), על מדינת הרווחה.
הכותרת לרשימה זו, הגם שהיא בומבסטית, היא נכונה. אין מדובר באג'נדה כלשהי שאינה לטעמנו – מדובר במלחמה מתמדת בכל סדר יום חברתי שהוא – מן השמאל הרדיקלי ועד לאחרוני הנפגעים בבתי התמחוי.
ראשית דבר, נדע מול מה אנו עומדים.
13 באוקטובר, 2014 בשעה 13:30
נספח קטן
בצדק מתייצב יונתן לוי בעד הפוליטיקה במובנה הקלאסי הטוב – ניהול עניני הציבור. אבל, אחרי שהוא טוען כנגד רולניק והקלישאות שלו, הוא גם מציע "ללמוד מרולניק דבר או שניים על מערך הכוחות במשק".
זו הצעה מוזרה. 'מערך הכוחות במשק' שמציג רולניק, הוא חלק בלתי נפרד מ'הקלישאות שלו', ו'הדחיסה הכפויה של פרטי המציאות' – לא, הוא בכלל עצם סיבת קיומם.
איך זה מתחבר ביחד ליונתן – אני לא
מצליח להבין.