חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

על תקווה ואורך נשימה פוליטי

נושאים דעות, פוליטי ב 8.12.08 6:00

במסגרת הדיון המתנהל באתר על הבחירה של הסוציאל דמוקרטים בבחירות הקרובות, נדב פרץ קורא לחברי מפלגת העבודה הרואים את עצמם כמשתייכים למחנה הסוציאל דמוקרטי להישאר במפלגה על מנת להילחם על דמותה בעתיד

מפלגת העבודה, כך מסכימים כולם, היא סוס מת. היא אכזבה את בוחריה שציפו ממנה להנהיג סדר יום סוציאל דמוקרטי חדש. היא מתרסקת בסקרים עמוק אל תוך התחום החד ספרתי. הנבחרים בפריימריז אינם מבשרים על שינוי או על רוח חדשה. אין עתיד לסוציאל דמוקרטיה במפלגת העבודה, נראה שמסכימים כולם.

יורשה לי להיות זה שחולק על המסקנה הזו. איני חולק על אף אחת מהקביעות העובדתיות – לא על נסיגתה של מפלגת העבודה מהקו הסוציאל דמוקרטי, לא על ההתרסקות בסקרים ולא על האכזבה מתוצאות הפריימריז. ולמרות זאת, אני סבור שהמעשה הנכון עבור הפעילים הסוציאל דמוקרטים של מפלגת העבודה הוא לקחת נשימה עמוקה, ולהמשיך לדחוף את המשא.

כדי להסביר מדוע זו מסקנתי, אקח אתכם אחורה בזמן – בחזרה לסוף שנת 2004. התקופה – הדיונים על תוכנית ההתנתקות מחד, ושיאן של 'רפורמות ביבי' מאידך. מפלגת העבודה יושבת בממשלה, ומאשרת ללא הינד עפעף את הרפורמות, תוך השמעת אנחות 'קפיטליזם חזירי' ברגעים מתאימים אלקטורלית – אך מצביעה תמיד בעד, 'כי צריך לתמוך בתכנית ההתנתקות'. ברקע מרחף רעיון 'המפץ הגדול' של חיים רמון, שמאיים לאחד את מפלגת העבודה עם הליכוד ועם שינוי, ולהביא לסוף דרכה.

מאז, עברו הרבה מים בברזיות של בית מפלגת העבודה בשכונת התקווה. ידענו את נצחונו של עמיר פרץ, הצטרפות של רבים וטובים, ישיבה שנויה במחלוקת בממשלה, נצחון של אהוד ברק, פרישה של רבים וטובים, ועוד.

אבל את הצלחתו של הנסיון הסוציאל דמוקרטי לכבוש את מפלגת העבודה לא צריך למדוד אל מול סוף 2005, שיאן של חגיגות הנצחון של עמיר פרץ וזרם המצטרפים החדשים. צריך למדוד אותו מול תקופת השפל של 2004. האם המהלך כולו – של הצטרפות למפלגת העבודה – נשא פרי? האם הוא היה כדאי? והכי חשוב – האם כדאי להמשיך בו?

ראשית, לשאלת ה'היה כדאי'. רבים רואים בהצטרפות מפלגת העבודה לממשלה הצטרפות עקרה, שלא עמדה בציפיות שהציבו לה בוחריה. אלא שאם נמדוד את ההצטרפות הזו מול האפשרות השניה – זו של אי ההצטרפות – נראה שלנוכחות של הכוח הסוציאל דמוקרטי בממשלה האחרונה היה משקל לא מבוטל. סל התרופות הוגדל – בהתאם להסכם הקואליציוני עם מפלגת העבודה; שכר המינימום הועלה, לא בשיעור שאמור היה לעלות אבל בשיעור הגבוה מזה שנים, שלא לומר עשורים; חוק עובדי חברות כוח אדם עבר, אחרי שנים של הקפאה; ואולי חשוב מכל, השטף של הרפורמות הנאו-ליברליות שידע המשק הישראלי לפחות מאז 1996 הפך לזרזיף.

האם אלו הישגים מספיקים? לא, אם בוחנים את החוזה שחתמה מפלגת העבודה עם בוחריה לפני הבחירות האחרונות. אין ספק שאם מודדים את ההישגים שלעיל אל מול יכולותיה של מפלגה עם 19 מנדטים, שהיא השותפה הבכירה בקואליציה, אפשר להתאכזב. אלא שלא כך (או ליתר דיוק, לא כך בלבד) אני מודד את ההישגים.

שכן אני איני מסתכל על מפלגת העבודה כעל גוף אחיד והומוגני, שמרגע שנכתב במצעו צמד המילים 'סוציאל דמוקרטיה' הוא מחוייב אליהן בכל מאודו. מפלגת העבודה היא גוף מורכב, שיש בו כמה וכמה גורמים בעלי אינטרסים שונים ומשונים. לכן, איני מעריך – לצורך העניין – את תפקודה של המפלגה אלא את תפקודו של הכוח הסוציאל דמוקרטי שבה, וזאת על ידי השאלה 'האם אפשר היה אחרת'?

האם יש איזשהו מהלך, למעט הצטרפות למפלגת העבודה, שהיו יכולים תומכי הסוציאל דמוקרטיה לנקוט בו – ולהשיג הישגים העולים על אלו שהשיגו כך? המהלך של מפלגה עצמאית נוסה פעמים רבות, ונכשל. עם אחד היא דוגמא בולטת – והיא בולטת בעיקר משום שהיא היחידה שהצליחה לעבור את אחוז החסימה מאז שמפ"ם התאחדה עם מרצ. כך שבשאלת ה'היה כדאי' אני נותן לכניסה למפלגת העבודה ציון טוב מאוד, גם אם המצב בהחלט אינו מושלם.

אבל, תאמרו, המהלך הזה מיצה את עצמו. אמנם היו לו הישגים מסויימים, אבל הישגים חדשים לא הושגו מאז התיישב אהוד ברק בכיסא היו"ר. האם לא הגיע הזמן לנטוש את האופציה הזו, ולפנות לאפשרויות אחרות? הרי מפלגת העבודה הוכיחה, הן בבחירת היו"ר והן בבחירת רשימת המפלגה לכנסת, שאין לה עניין בסוציאל דמוקרטיה, לא?

גם כאן, אני מבקש לפרק את המושג 'מפלגת העבודה'. מפלגת העבודה אינה גוף הומוגני, שמצב רוחו משתנה בעד או נגד הסוציאל דמוקרטיה. מפלגת העבודה מורכבת מגורמים רבים, שלכל אחד מהם מטרות שונות ויעדים שונים שהם מבקשים להגשים. המחנה הסוציאל דמוקרטי הוא רק אחד מהגורמים האלה, גם אם מטרותיו הן הנאמנות ביותר למה שקרוי 'רוח תנועת העבודה'.

את מה שאנו מנסים לעשות – שימוש בכוחה הארגוני והאלקטורלי של מפלגת העבודה כדי להשיג את מטרותינו – מנסים לעשות רבים אחרים. נכון, בשנת 2005 זכינו בנצחון מסויים (אם כי קטן ממה שחשבנו שהיה), ובשנת 2007 הפסדנו באותו הקרב בדיוק. כיום אנחנו – הכוח הסוציאל דמוקרטי במפלגת העבודה – חלשים, וגרוע מכך – מפורדים. אך זה נובע מעובדה מאוד פשוטה – אנחנו לא היחידים שיש להם כוח, ולא היחידים שמנסים לנצל אותו כדי לשפר עמדות בתוך המפלגה. הכוחות השונים במפלגה – אותם הכוחות שהתחרו איתנו על ההנהגה בשנת 2005 והפסידו – לא ויתרו על מפלגת העבודה כפלטפורמה לנסיון כזה. הם המשיכו להיאבק – ובסיבוב הבא ניצחו.

לכן, אני מציע ללמוד מהם. ללמוד מפואד. ללמוד משמחון. ללמוד מאהוד ברק. לא ללמוד מהם את דרכם הפוליטית, אלא ללמוד לקח על אורך רוח פוליטי. כשהפסידו במאבק על ראשות המפלגה, בנובמבר 2005, הם לא נטשו את המפלגה, למרות שהייתה פתוחה בפניהם אפשרות פוליטית מפתה בדמותה של מפלגת קדימה שזה עתה קמה. הם נשארו במפלגה, שמרו על בסיסי הכוח שלהם וחיכו לשעת כושר, מתוך ידיעה שאף גורם אינו משאיר בידיו את הכוח לתמיד.

תשאלו – אבל למה מפלגת העבודה? הרי כבר הסכמנו שהיא סוס מת. מדוע לדבוק בה? הרי אם הסקרים מדייקים, אחרי הבחירות הבאות היא תהיה מפלגה שאינה גדולה בהרבה ממרצ, שקועה בחובות רבים ובעלת מבנה ארגוני בעייתי, בלשון המעטה.

כאן אפנה אתכם לדוגמא פוליטית מאותה התקופה, אבל ממפלגה אחרת. לאחר בחירות 2006 היה הליכוד במצב דומה מאוד לזה שמפלגת העבודה צפויה להיות בו לאחר בחירות 2009 – חבול ומוכה מבחינת מספר המנדטים ושקוע בחובות עמוקים. נראה היה כאילו דרכו הפוליטית אבדה, ואת המקום המסורתי שהוא מילא בפוליטיקה הישראלית ימלאו מעתה קדימה, האיחוד הלאומי וישראל ביתנו.

היום אנחנו רואים כיצד הוא חוזר להיות מפלגת שלטון פוטנציאלית – במידה רבה עקב תבונתו הפוליטית של בנימין נתניהו, אך בעיקר בגלל שבתודעה הציבורית הישראלית יש שתי מפלגות שלטון, הליכוד והעבודה. קדימה הצטרפה למועדון יוקרתי זה, אך ההנחה שהמועדון התפרק לחלוטין אינה עומדת במבחן המציאות, כפי שמעיד המקרה של הליכוד. גם מפלגת העבודה יכולה – עם קצת מזל והרבה צעדים נכונים – לחזור לעמדת איום על השלטון כבר בבחירות הבאות.

אז מה עלינו לעשות?

עלינו להישאר במפלגת העבודה, ולצבור בתוכה כוח פוליטי-ארגוני. מה זה אומר? זה אומר שהגוף הסוציאל דמוקרטי במפלגה צריך לעבוד כגוף מאורגן, שיכול להשפיע על מהלכיה של המפלגה. לא התארגנו במידה מספקת בזמן הקריטי, זמן הבחירות למוסדות המפלגה. אך עדיין אין זה מאוחר – אנחנו יכולים 'לסמן' את חברי המרכז שלנו, להבהיר להם שהם שלנו ומהם הציפיות שלנו מהם; כך גם לגבי חברי הכנסת. צריך להיות ברור שיש גוף מאורגן במפלגת העבודה, שמחוייב קודם כל לאג'נדה סוציאל דמוקרטית.

האם זה קל? לא. לא הצלחנו לעשות זאת עד היום. נוכל להצליח בעתיד – בעיקר אם המפלגה תתנתק מעטיני השלטון וקבוצות הניזונות ממנו יאבדו מכוחן. אבל התנאי ההכרחי והראשון להצלחה בנסיון כזה הוא מחוייבות ארוכת טווח למפלגת העבודה.

אם נצבור די כוח פוליטי, נוכל להבהיר לעמיר פרץ שתמיכה בשמחון ובבוז'י כשרים לא רק תיתן לו קולות של חברי מרכז, אלא תגרע ממנו קולות של חברי מרכז אחרים. נוכל להבהיר לשלי יחימוביץ' שברית עם פואד-עיני-ברק תעזור לה אולי להשתלב במוקדי הכוח המפלגתיים, אבל תגרע ממנה גרעין נאמן של מתפקדים.

אבל כדי שזה יתקיים, כל הגורמים במפלגת העבודה צריכים לדעת שאנחנו כאן כדי להישאר. אף גורם פוליטי לא יכרות איתנו ברית אם ידע שברגע שיתחלף כיוון הרוח אנחנו נעלם. שבהינף הצבעה אחת על התקציב לא יוכל לסמוך יותר על כוחנו.

המושג 'בית פוליטי' זוכה לבוז רב בזמן האחרון, והטענה הרווחת היא שאין לקדש מסגרות פוליטיות אלא רעיונות. אני אינני רואה במפלגת העבודה 'בית' במובן הרגשי של המילה, ואינני חושב שמסגרות פוליטיות הן חשובות יותר מאידיאולוגיה. לעומת זאת, אני סבור שרק מחוייבות ארוכת-טווח למסגרת פוליטית, ומאבק עיקש בתוכה גם כשהזמנים קשים, יכולים להבטיח את קידומה של האידיאולוגיה שאנו מאמינים בה.

====

גילוי נאות: הכותב הוא אחיינו של עמיר פרץ

נערך על ידי נדב פרץ-וייסוידובסקי
תגיות: , ,

17 תגובות

  1. אריה :

    כחבר מפלגת העבודה בשנים האחרונות אני חייב לומר שאני לא מבין את כל הדיונים שמופיעים כאן באתר לגבי ה"סוציאל דמוקרטיה" של מפלגת העבודה. פשוט אין דבר כזה!
    היחידה שאמורה לייצג את העמדה הזו היא שלי, אבל אם כל הכבוד לחוקים החשובים שהיא העבירה בענין זכויות עובדים, היא ריסקה כליל את המונח דמוקרטיה במהלכיה, מי שמגדירה את עצמה דמוקרטית לא יכולה לחזור ולהתעלם מהסיעה שהיא חברה בה, מכללי ההתנהלות של קואליציה, היא ניצלה עד תום את קואליציית הטלאים שהייתה חברה בה כדי להגיד מה שהיא רוצה, להבליט את עצמה מול חבריה לסיעה תוך שהיא רומסת את כולם, ובעיני הדבר הגרוע ביותר כל זאת תוך ניצול היתרונות של להיות חברת קואליציה, מה שנקרא להיות עם ולהראות בלי.
    נראה כאילו חברי יסוד כבר שכחו (חשבתי שלשמאל יש זכרון ארוך) איך היא התעלמה לחלוטין, תוך מצג שוא של הקשבה,מדעותיהם של אנשי יסוד בענין בחירת ראש למפלגה ללא צורך להסביר או לתרץ, סתם להתעלם כמו שהיא עושה עם כל ח"כ שלא לרמה שלה.
    אגב היא בעצמה אומרת שהיא לא "שחקנית קבוצתית" וגאה בזה. כך לא בונים מפלגה כך לא בונים חברה כך רק מחזקים את כוחות האגו בחברה שלנו.
    לגבי שאר החכים כבר עניתי לך נדב ב"חברה" על יולי תמיר. הרצון להגיד על הרשימה שהם סוציאל דמוקרטים הוא פשוט כחש עצמי שאני יכול מאוד להבין את מקומו כי קשה לא לחפש נק' אור במפלגה החשוכה הזו, אך מפלגה שאהוד ברק יכול לחזור אחרי שנים כשאף אחד לא סובל אותו ובכל זאת להבחר בגלל המבנה הרקוב שלה, היא מפלגה שאין לה סיכוי להשתקם.
    אגב לגבי המאמר שכתבת, הרי ההצלחה של עמיר פרץ עצמו להבחר הייתה מבחוץ להזכירך מי יודע אולי רק במהלך מבחוץ ניתן יהיה להשפיע על המפלגה שתשנה את דרכה…
    ואסכם במילים שאמרה שלי לפני שנתיים כששאלו אותה מי הסוציאל דמוקרטים בעבודה והיא ענתה אפריים סנה ומלכיאור, למיטב ידיעתי שניהם כבר לא נמצאים שם, אולי גם אנחנו צריכים לחשוב על דרכנו..

  2. דני בלוך :

    אריה
    אני די מסכים עמך

  3. עומר כרמון :

    מצטער נדב, לא הצלחת לשכנע אותי.

    אהוד ברק בראשות העבודה לעולם לא יקבל את קולי. אם עמיר פרץ לא יפרוש מהעבודה, אצטרך למצוא אופציה אחרת.

    דרך אגב, להערכתי, אם פרץ ישאר באבודה, סופו הפוליטי יהיה דומה לזה של פואד.

  4. איתי :

    הייתי יכול להשתכנע בגישה הזו (ולמעשה זו היתה הגישה שלי עד לפני זמן קצר) אילולא צברתי יותר ויותר ביקורת דווקא על אלו שאמורים היו להוות האלטרנטיבה הפנים מפלגתית למחנה ברק-פואד-הרצוג-שמחון. במקום ללכת יחד הם התפצלו, שמו רגליים זה לזה, והעדיפו את הבריתות הלא נכונות.

    תאמר – את המהלך הזה צריך להתחיל מלמטה, בבניית מחנה בלתי תלוי (בשונה מחוגי התומכים של פרץ, יחימוביץ' וכו).

    אלא שבשנים האחרונות נוכחנו עד כמה מפלגת העבודה כגוף לא אוהבת (וגם הח"כים כבודדים לא ממש אוהבים) יוזמות עצמאיות מדי שצומחות מלמטה, למשל בפעילות שסוקרה כאן בחוגי חיפה, ירושלים ורעננה.

    הח"כים עצמם מצפים מאיתנו להקשיב ולהתגייס (ע"ע אתרי אינטרנט של מועמדים) הרבה יותר מאשר מקשיבים לנו ומתגייסים לטובתנו.

    אילו החלופה האידיאולוגית למחנה ברק ושות' היתה פועלת במשותף ומחזקת את הפעילים בשטח – מילא, אבל זה לא ממש קרה (ע"ע בחירות למוסדות).

    הרושם שלי הוא שפעילי השטח נותרו (מלבד מקרים יוצאים מן הכלל) יתומים במאבק מול מחנה "הממסד". הדוגמה המובהקת ביותר היא חוג חיפה – שעל כל הישגיו חתומים נורית וחבריה ולא פרץ או אילון, בטח לא ברוורמן ויחימוביץ'.

    גם אם קיבלו עזרה נקודתית, הם לא חשו שהם הולכים אחרי מנהיגות מאוחדת שמובילה כדי להחזיר את הגלגל אחורה לעבר ס"ד ועמדות/עשייה יוניות יותר משל ברק.

    בחלק גדול מהמקרים הפוליטיקאים עשו שיקול קר – עדיף ללכת עם בעלי הכוח מהמחנה היריב מאשר להיצמד להבטחות ולמחנה התומכים השרופים הקטן, שממילא יתמוך בך.

    לעמיר פרץ זה קנה זמן שקט קצר בממשלה ולשלי יחימוביץ' זה השתלם מאוד בפריימריס. ההתנהלות של יחימוביץ' היא עוד הוכחה לבעייתיות התיזה שלך על מחנה אידיאולוגי עצמאי שמשפיע מלמטה – הרי רק בודדים החליטו להחרים את יחימוביץ' בפריימריס בגלל ביקורת (רוב חברי יסו"ד וכוח לעובדים) על תמיכתה בברק עיני וחולדאי.

    הרוב תמכו בהתנהלותה ללא סייג או (כמוני) סלחו לה על התנהלות פוליטית בזכות דברים נהדרים שעשתה בחקיקה.

    לכן אני לא רואה מצב שבו מחנה ס"ד שנבנה מלמטה ובאופן עצמאי, גם אם ימנה עשרות אלפי חברים, יהיה אי פעם מסוגל לאיים על פרץ או יחימוביץ' – אם תיכנסו לקואליציה עם ביבי תשכחו מאיתנו בפריימריס, אם תסכימו למינוי פואד לשר תשכחו מאיתנו בפריימריס וכו'.

    ביום שבו אראה מול המחנה של ברק מחנה אידיאולוגי מגובש שבראשו ברוורמן-יחימוביץ'-פרץ, כזה שמפסיק לשחק בכללי המשחק הרגילים ומוכן לעלות על בריקדות כדי שהמפלגה תתנהל אחרת – יהיה היגיון בהתפקדות לטובתו.

    כל עוד בי"פ מתעסקים בעיקר בשימור הכוח האישי שלהם ולא בבניית מחנה אנטי-ברק גלוי (ובעתיד הקרוב – אנטי-בוז'י) – במפלגת העבודה יש אפס סיכויים להיפוך הגלגל – גם מבחינת אידיאולוגיה ועשייה וגם מבחינה אלקטורלית.

    הכדור בידיים שלהם.

  5. עומר כרמון :

    רק אזרחים המתגוררים או עובדים בקהילות סגורות עם זהות אינטרסים (קיבוצים, מושבים וועדי עובדים – (מושג הולך ונעלם ושמור לעובדים החזקים)) יכולים ליצור קבוצות לחץ.

    אין סיכוי להיווצרות מחנה מאורגן דומה מקרב תושבי הערים.

    בסופו של דבר מה שנותר לי ולרבים אחרים, הוא להתאים את הצבעתנו לפי האישיות והיושרה של המנהיג.

  6. נדב פרץ :

    אריה – הטענה ש'שלי היא הסוציאל דמוקרטית היחידה' לא מתיישבת עם מה שכתבתי על הישגי העבודה בממשלה האחרונה (ואני חוזר: שכר מינימום, סל התרופות, חוק חברות כוח אדם ועוד). מותר לא להסכים עם הטענה שלי, אבל כדאי לנמק.

    איתי – אין לי ספק שהסתמכות על חברי כנסת כמנהיגי הכוח הסוציאל דמוקרטי היא מוטעית, ונראה לי שכתבתי את זה די במפורש. עם כל הצער והכאב שלי, כקרוב של עמיר ויותר מכך – כמי שמאמין מאוד בו ובדרכו, אין לנו ברירה אלא ליצור גוף שעצמאי ממנהיגיו. זה לא אומר שאסור שיהיו לנו מנהיגים, שהם גם חברי כנסת. זה כן אומר שהגוף הזה צריך את מידת הלכידות הארגונית המינימלית שתאפשר לו להגיד בנקודה מסויימת למנהיגיו – זו לא דרכנו, ולכאן אנחנו לא הולכים איתך. וכמו שציינת יפה, הוא צריך להגיד את זה כגוף, ולא כיחידים. לכן הנסיונות של ירושלים, רעננה וחיפה הם כל כך חשובים. לכן יסו"ד צריכה להתעשת, להבין שפוליטיקה זה לא דיוני מייל ולהפשיל שרוולים. קשה? מאוד. אפשרי.

    עומר – אחת הטענות העצובות ששמעתי לאחרונה. לשמחתי, אני די בטוח שהיא מוטעית – קבוצות אינטרסים כמו שאתה מתאר – ועדי עובדים, חברי קיבוצים – לא נוצרו מהאוויר. גם הם היו מנותקים ומפורדים, והתאגדו. גם עירונים-חברי-מעמד-הביניים יכולים להתאגד לקבוצת לחץ אפקטיבית.

  7. עומר כרמון :

    נדב, חברי קיבוצים, מושבים, ועדי העובדים ובני חמולה בכפר ערבי, מתאגדים בזכות אדם או מנגנון שדואג לכך. (בקיבוצים למשל, אין צורך לשלם דמי חבר – החברים בת"א עושים זאת עבורם).

    חברי הקבוצים, מושבים, ועדים, הכפרים, מתגוררים ו/או עובדים יחדיו ולכן האינטרסים שלהם דומים. הם יכולים להיפגש ולכן מנהיגיהם אינם זקוקים לתקשורת ההמונית והמסחרית (הנשלטת בידי בעלי ההון) כדי להעביר את מסריהם.

    מרבית אזרחי המדינה המתגוררים בערים, נמצאים במצב שונה לחלוטין…

  8. אלעד הן :

    אני לא לגמרי מסכים עם נדב, כי אני לא מתלהב כמוהו מההישגים של הממשלה שהעבודה היתה בה. אני בעיקר לא מרוצה מכך שהמהלך המהפכני של פרץ הפך למהלך סתגלתני ומוסמס.
    אבל, דווקא קיומם של חוג חיפה והצעירים בירושלים מראים לי שאפשר אחרת.
    מדובר בדוגמה לפעילות שלא היתה כדוגמתה קודם. היא חדשה של השנה שנתיים האחרונות, ובעיני היא הבסיס שממנו צריך לצמוח המחנה הסוציאל דמוקרטי של מפלגת העבודה.

    כל שינוי כללי במבנה המפלגות יצטרך בעיני גם כוח מאורגן בתוך המפלגות. בשביל חוג חיפה וירושלים שווה להיאבק בתוך המפלגה.

    סתם בהערה לעומר: הקיבוצניקים, כשהם יושבים שם ליד הבריכות שלהם, דווקא כן צריכים לשלם דמי חבר.

  9. עומר כרמון :

    שלום אלעד, מכיוון שגם לי יש ניסיון קיבוצי, אני יכול לספר לך מידיעה אישית שהחברים מקבלים החזר כספי מלא על דמי ההתפקדות למפלגות, מהוועדה הפוליטית של התק"ם.

  10. יהושע בן משה :

    נדב,המאמר החשוב שלך נותן חומר רב למחשבה,אבל אני לא מצליח להשתכנע שיש עוד תקווה בפעילות מתוך מפלגת העבודה.
    במקום אחר באתר זה כתבתי שהייתי מציע לעמור פרץ לפרוש מהרשימה לכנסת ולהכריז עכשיו על התמודדות לראשות המפלגה.
    בכל מקרא המאבק הזה מחויב המציאות לאחר הבחירות,הרי ברק לא ירכיב ממשלה,והחוקה דורשת שינוי ה יו'ר.
    במצב הזה יש לפעילות במפלגה מגמה ברורה,כיוון ומנהיגות.
    אחרת פעילות למען הבחירות תוביל אנשים להצביע לבני כברירת מחדל.
    לכן כדי לברר בהקדם את הסיכוי לפעולה פנימית, או לצאת החוצה כדי לבנות ברית שמאל עתידית.

  11. יהושע בן משה :

    לעלד חן
    לידיעתך:
    http://jugranana.blogli.co.il/

  12. נדב פרץ :

    עומר, אני לא יודע ממתי ומאיפה הנסיון הקיבוצי שלך. אני יודע שהיום, התקם לא משלם עבור אף אחד דמי התפקדות. נכון שבחלק מהקיבוצים, בין השאר ברביבים, דמי התפקדות משולמים על ידי הקיבוץ – אבל זה אך טבעי, בהתחשב בעובדה שהקיבוץ גם מקבל את המשכורת שלי.

    האמירה על זה שתושבי תל אביב משלמים את דמי החבר שלי פשוט לא ראויה להתייחסות.

  13. דני זמיר :

    אני מסכים עם נדב ואלעד ובעיקר עם נושא האורך רוח. מהפכות ושינוי לא עושים בזבנג אלא בתבונה וביכולת להכיל גם כשלונות ונסיגות. (דיאלקטיקה?).
    אני משוכנע שההצטרפות והלחץ מלמטה בשנים האחרונות כופה כיוון סוציאל דמוקרטי על העבודה, ולפעילויות שבאופן אישי אני מעורב בהן, מפלגת העבודה עזרה באופן יוצא דופן (ולמרבה הפלא במיוחד הציר שמחון-וילנאי-ברק-מלכיור, ושלי כמובן).
    כששלחתי בקשת עזרה דחופה לכל החכים מהכנסת, רוב חכי העבודה יצרו איתנו קשר, וחלקם הפרו משמעת קואליציונית למעננו: קולט, אורית נוקד, מלכיור או יצאו החוצה מההצבעה כדי לא להיות נגדנו: פינס, שלי, מתן) בעיניי זה אומר המון. אני מרגיש באופן הכי בסיסי ופשוט ששחלק ניכר מהאנשים האלה מייצגים אותי ומסייעים לי גם ספציפית וגם חזונית.
    ובכלל הפועל לא הפסידה היום בקרית אליעזר אז מי יודע מה יקרה בבחירות?…

  14. עומר כרמון :

    נדב – לא הבנת מה שכתבתי. לא כתבתי שתושבי ת"א משלמים את דמי ההתפקדות, אלא החברים בבית התנועה הקיבוצית (לאונרדו דה וינצי 13).

    כתבתי זאת לא כדי לפתוח את הסכסוך הישן: קיבוצים-עירוניים, אלא רק להסביר כיצד קל יותר לחברי קיבוצים להקים מרכזי כוח במפלגות.

  15. עומר כרמון :

    ועוד משהו – קצת לגבי התשלום שמעביר התק"ם לסבסוד התפקדות חברי קיבוצים למפלגות השמאל, בקישור המצורף: https://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=869448&contrassID=1

  16. חוג רעננה בעבודה » ארכיון הבלוג » להישאר ? :

    […] http://www.blacklabor.org/?p=5543 […]

  17. רועי :

    אולי לקראת תחלופת הממשלה סל התרופות יהיה קצת יותר נגיש לחולי פסוריאזיס. כחולה שמוציא כספים רבים על הטיפול בדייבובט בעצמי אני מקווה שנוכל להכניס את התרופה לסל התרופות. אם התקציב יגדל ולו במעט זה יתן תקווה לכולנו.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.