חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

הרטוריקה של נתניהו ואבו מאזן

נושאים מדיני-בטחוני, פוליטי, פוליטי-רון ב 5.10.14 0:08

הרטוריקה האחרונה של אבו מאזן ונתניהו מעל בימת האו"ם הייתה חריפה במיוחד. עדיין תהיה זו טעות לראות בנאומיהם כחלק ממלחמה פסיכולוגית זה מול זה. בפועל הם שירתו זה את זה ומקסמו את האינטרסים הפוליטיים שלהם לעת הזו
מאת: רון שביט

מחמוד עבאס מעוניין לחזור למשבצת של ערפאת, כלומר מנהיג פאן פלסטיני אשר בכנפיו חוסים גם תושבי עזה הנמצאים בשלב זה תחת שלטון החמאס. עמידה נחרצת לצדם לאחר "צוק איתן" והאשמת ישראל בפשעי מלחמה מסייעת לו במשא ומתן הנערך בימים אלה בין הרש"פ לחמאס, שעשוי להביא את עבאס לשלטון פנימי גם ברצועה.

ההצהרות התקיפות של אבו מאזן משרתות את בנימין נתניהו אשר נתון בצבת בין הימין לבין המרכז בממשלתו. התקדמות מדינית מול הרשות הפלסטינית מקימה עליו את בנט, את ליברמן ואת האגף הניצי בליכוד. ברם, היעדר התקדמות מדינית מסכנת את השותפות עם לפיד ולבני. שתי האפשרויות מאיימות אפוא באופן ממשי על כיסאו, והוא נדרש תדיר להלך בין הטיפות. לאחר כינון ממשלת האחדות הפלסטינית ניתן בידי נתניהו תירוץ נוח להשעיית הדיונים ובכך ריצה את האגף הימני בממשלתו. כעת לאחר "צוק איתן" נדרש נתניהו לספק את תביעות שותפיו משמאל להתקדמות מדינית. נאום עבאס נפל לכפיו כפרי בשל, והוא נתלה בו כתואנה מול לבני ולפיד בבחינת "אין פרטנר".

ניתן לזהות בנאומיהם של שני המנהיגים שלוש תמות מרכזיות אשר משרתות את המטרות המדיניות של כל אחד לפי כיוונו המנוגד:

התמה הראשונה היא האיסלאם הרדיקלי. עבאס מנסה לבדל את המאבק הלאומי הפלסטיני מהקיצוניות האיסלאמית. ברי לו שהוא ניצב בפני אומות הרואות בארגון דאע"ש (ואחרים) איום של ממש על המערב ועל כן הוא טורח להביע כלפיו התנגדות חד משמעית. בכך הוא מרצה את המערב מחד גיסא ויוצר לגיטימציה לשיתוף הפעולה שלו עם חמאס מאידך גיסא. נתניהו פועל בכיוון הפוך. אם עבאס ניסה לבדל, הוא מנסה ליצור האחדה באמרו: "דאע"ש וחמאס הם ענפים של אותו עץ מורעל", כלומר, שמדובר בשני ארגונים של טרור איסלאמי קיצוני שעל המערב להיפרע ממנו. כך מנסה נתניהו גם להתיק את תשומת הלב מהסכסוך הישראלי-פלסטיני אל סכסוך רחב יותר – האיסלאם הקיצוני מול המערב הדמוקרטי. הוא מזכיר ולא במקרה, שאנשי חמאס צהלו על אירועי ה-11 בספטמבר והזדהו עם אוסמה בן לאדן ואל קאעידה.

התמה השנייה היא התמה המוסרית. אבו מאזן מאשים את ישראל במפגיע בביצוע פשעי מלחמה באוכלוסייה הפלסטינית. בנאומו הוא יורה בכל התותחים המילוליים האפשריים כדי לקעקע את דמותה המוסרית של ישראל, ובכך הוא מכוון לקרקע פורייה של קהילייה בינלאומית המתנגדת לשליטת ישראל בשטחים. הארסנל הרטורי של עבאס מגוון ועמוס: רצח עם, מלחמת שמד (ג'נוסייד), גזענות, אפרטהייד, טבח, נכבה, קולוניאליזם, גטו, טרור. נתניהו בתגובה מחריף גם הוא את הטון. הוא מאשים את אבו מאזן באחריות מיניסטריאלית לפשעי מלחמה של חמאס היורה מתוך ריכוזי אוכלוסייה אזרחית פלסטינית על אוכלוסייה אזרחית ישראלית. כאמצעי המחשה הוא מציג תמונת משגר מתוך גן ילדים עזתי. יחד אם זאת חשוב להבחין כי מתקפתו מכוונת כלפי חמאס ופחות כלפי עבאס. הוא כורך כאמור את חמאס עם האיסלאם הרדיקלי אותו הוא משווה לנאציזם וגוער בעבאס על שיתוף הפעולה עמו.

התמה השלישית היא מעקף למשא ומתן. שני המנהיגים מתווים דרך לעקוף את המשא ומתן הישיר ביניהם. עבאס אשר מביע ייאוש מהתהליך המדיני הישיר מול ישראל, הממשיכה לבנות בשטחי המריבה, מבקש סעד מהקהילה הבינלאומית. פנייתו נובעת מתפיסתו שסיום שלטונה של ישראל בשטחים אפשרי רק על ידי כפיית הסדר על ידי מועצת הביטחון של האו"ם. לנתניהו יש נוסחה משלו למעקף: התחממות היחסים עם מדינות ערב המתונות כמצרים, ירדן וסעודיה, תוביל בסופו של דבר לפתרון מדיני גם בזירה הישראלית-פלסטינית. "צוק איתן" גרם לנתניהו לחפש את האופק המדיני רחוק מהזירה המידית שלנו, שכן הוא מעוניין למקסם את התנגדותן של מדינות ערב המתונות לחמאס. ככל שמתרחק האופק, כך מתרחק גם האיום על פירוק ממשלתו, ובכך חזרנו לנקודת המוצא הפוליטית בה התחלנו.

נאומיהם של עבאס ונתניהו נראים אמנם כגט כריתות ביניהם או כקבורת חמור של התהליך בו התחילו לפני כשנה. בפועל, גם נתניהו מבין שלא יהיה לו שותף יותר מתון מעבאס, על כן הוא ממעט לתקוף אותו אישית ומבכר לירות בליסטראות על החמאס ועל פטרונו איראן. אבו מאזן מצדו נזהר עדיין מלהוביל ל"מאבק של קליעים", והוא נשאר נאמן לתפיסתו המסורתית השוללת מאבק מזוין וטרור תוך הדגשת האתיקה והחוק הבינלאומי.

השורה האחרונה פסימית לשלב זה. נתניהו ואבו מאזן משחקים משחק רטורי של"win-win" עבור האינטרסים הפוליטיים שלהם, אך בעקבות נאומיהם אזורינו נקלע עוד יותר למלכודת המדינית של "loose-loose".  כדי להיחלץ ממנה לא יעזרו תמרונים רטוריים אלא מעשים מדיניים אמיצים.

ד"ר רון שביט הוא מומחה למנהיגות פוליטית ולפסיכולוגיה פוליטית

נערך על ידי לקסי
תגיות: , , , ,

3 תגובות

  1. צפרירה :

    פרטנרים?

    לצערי אבו מאזן הוכיח בנאום שלו שבינתיים הוא לא פרטנר. לצערי נתניהו הוכיח בנאום שלו שבינתיים הוא לא פרטנר. אף אחד מהם לא רוצה עכשיו משא ומתן. אף אחד מהם לא רוצה שותפות עם השני. כל אחד מסיבותיו הוא. כל אחד מנקודת המבט שלו. לאן נגיע עם המבוי הסתום הזה???

  2. הנרייטה :

    הפעם אני מסכימה עם הניתוח שלך

  3. ל רפי :

    שוב המון דיבורים על שום דבר.

    אין צורך לפרש את הנאומים כעוינות שאין דרך ראלית לגשר עליה. די לעקוב אחר ההתנהלות הפלשתינאית במשך 20 השנים האחרונות, בהן יכלו להיות כבר אדוניה של מדינה ריבונית עם 500 קמ"ר יותר או פחות. לא זו מטרת האמת שלהם.
    הפלשתינאים הם יצור ערבי מלאכותי שתפקידו לנגח את הציונות ולגרום לה בסופו של דבר להעלם מהאזור. זו מטרת האמת. האסטרטגיה – עם קליעים או עם תחליפים פוליטיים-כלכליים חשובה פחות, וניתנת להחלפה בכל עת וכבר ראינו זאת כמה וכמה פעמים מאז אוסלו.
    הצורך בקשר עם חמאס אינו עקרוני אלא משרת את המטרה לכלול בכל פעילות את רעיון המעבר היבשתי הקבוע בין עזה לאיו"ש במטרה לבתר את ישראל במרכזה ולהחליף את הרציפות הטריטוריאלית של ישראל ברציפות טריטוריאלית פלשתינאית.
    לאחר שיסיים אבו מאזן מהלך זה, אם יצלח בידו, יעסוק "בסיפוח זוחל" של ערביי ישראל למדינה הפלשתינאית – תחילה סיפוח המשולש לאיו"ש ולאחר מכן סיפוח הבדואים לעזה. לא צריך להיות חכם גדול בכדי להבין זאת ולא צריך להיות טיפש במיוחד כדי לא להבין זאת.
    הסיכוי היחיד להסדר שלא יסתיים בעימות כוחני ובהרס הדדי, הוא מו"מ שבו שני הצדדים עושים פשרה מהותית זה לזה. כל תהליך אחר מוביל בסופו של דבר לעימות אלים, שאני מכנה אותו "הסיבוב השני של מלחמת השחרור". סבוב זה יסתיים בחיסול ישראל כמדינה יהודית, או בנכבה שניה שתפוצץ סופית את הבלון הפלשתינאי ותשליט את מדינת ישראל על כל ארץ ישראל המערבית – מה שצריך היה להיות התוצאה האמתית של מלחמת השחרור ושל מלחמת ששת הימים, שישראל החמיצה פעמיים!!
    ההתרחקות של שני הצדדים מניהול מו"מ מדיני אמתי, נובעת: אצל הערבים – מתוך הנחה שמעמדם הבינלאומי מאפשר להם להשיג את עיקר יעדיהם מעל לראשה או מאחורי גבה של ישראל; ואצל ישראל – מתוך הנחה שאין רצון ערבי לפשרה ואין יכולת פלשתינאית לעשות פשרה ללא התמיכה הערבית הכוללת, ולכן מו"מ הוא רק מתווה להפעלת לחצים נמשכים על ישראל לוויתורים חד- צדדיים ומשקולת כבדה על יכולתה לפעול לטובת האינטרסים שלה בגלל תקוות שווא מערביות ומקומיות שאין להן אחיזה במציאות.
    הפיצול שעיצבו והדגישו שני הנאומים אינו סמלי ואינו מקרי. הוא מהותי ונוגע ביסוד הסיכוי להסדר, שהולך ונמוג.
    לכן, צודק נתניהו שהדרך לפרוץ את המבוי הסתום היא באמצעות שינוי בגישת המדינות הערביות הגדולות. ללא שינוי כזה, מותר "לקבור" את הסכם אוסלו סופית, בנסיבות שתהיינה הנוחות ביותר לישראל – למשל: צעדים חד-צדדיים של אבו מאזן, או כלפי אבו מאזן… . ולהמשיך בפעילות ישראלית שתגבה ותבסס את האינטרסים הביטחוניים והלאומיים הבסיסיים שלה.
    מותר, כמובן, להשתעשע בחלומות באספמיה, ואפילו לחשוב שאלה הגיגים רציניים. חשוב שהממשלה לא תיפול למלכודת זו.

    שנה טובה, וגמר חתימה טובה

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.