עוד שנה חלפה – וחיפה עדיין בנסיגה

נושאים דיור, תכנון ובניה, מכתבים ב 1.10.14 1:10

ההגירה השלילית מחיפה נמשכת מזה 10 שנים ויותר, ו"נבלמה" רק בנאומי ראש העיריה – כך עולה מפירסומי הלמ"ס ערב החג. הפער בין נתוני האמת למצגי העיריה גם בתחומים נוספים, משקף את הפער המתסכל בין הפוטנציאל הטמון בעיר הזו, עליו אין חולק, למצבה הבעייתי בפועל

מאת: שמואל גלבהרט

מר יהב עצמו הודה במצב, בבקשתו, כמעט תחינתו, לקדם את נמל המפרץ, בכנס כלכלי אשתקד: "יש להעדיף את חיפה על הנמל בדרום. כי בעוד שאשדוד צמחה בתנופה בעשורים האחרונים, סבלה חיפה מצמיחה איטית ביחס למשק, תוך איבוד אוכלוסיה משמעותי למרכז". אולם עבור חיפה, נמל המפרץ יהווה יותר בעיה מאשר פתרון. כמו המייזמים הפטרוכימיים, הוא יקדם בעיקר אינטרסים של הון-שלטון, שהתנחלו בהנהלת העיריה. לא במקרה רק בענף זה "נהנתה" חיפה מתנופת פיתוח נרחבת. השקעות בז"ן, מעל מיליארד דולר, קרוב למחציתן בפצחן המימני, עלו על כל תקציב העיריה השנתי, מחינוך ורווחה, עד בריאות וסביבה. הפצחן הושמט כמובן ממצגת הבחירות של יהב, לטובת איצטדיון "סמי עופר", אשר משפחתו תרמה 16% מעלותו, ו-100% מהאיצטדיון נקראים על שמו.

הפיתוח הפטרוכימי גם "זיכה" את נפת חיפה בתחלואה ותמותה חריגות ביחס ליתר הערים, ולממוצע הארצי. חמור יותר – גם החריגה עצמה במגמת עליה! זאת לפי נתוני משרד הבריאות, שנמסרו השנה לועדת הפנים והסביבה בכנסת. במפרץ חיפה, 4% משטח המדינה, ריכזו 25% מהמפעלים המסוכנים. פליטות מסרטנות מהם מגיעות ל-2400 טון בשנה, לעומת 111 "בלבד" ברמת חובב. איגוד ערים חיפה לסביבה מנטר רק חלק קטן מהן, וזה מספיק כנראה כדי להודיע ש"בחיפה נושמים את האויר הכי נקי בארץ", לפחות לדברי יו"ר האיגוד… מר יונה יהב! השבוע קבע אירגון הבריאות העולמי, כי זיהום האויר כבר אינו "חשוד כמסרטן" – הוא מסרטן בוודאות! לידיעת גורמים בהנהלות העיריה והתעשיה, הטוענים עדיין כי "טרם הוכח הקשר": הפרות של תיקני סביבה, ותאונות מסוכנות במפעלים, כבר הפכו מחריג לשיגרה, ועוד צפויים להחמיר בעקבות אישור תכניות להגדלת בז"ן פי 3 ויותר, מיתחם קרקעות הצפון, ונמל המפרץ, כולן בתמיכת העיריה. וזה עוד לפני שמוסיפים למאזן האימה גם סיכוני מלחמה…

ארנונת המפעלים, תרומותיהם, והתעסוקה בהם, אינם שקולים כנגד פגיעתם באיכות החיים, ובאטרקטיביות של חיפה למשפחות צעירות. מדינת ת"א, ללא תעשיה כבדה, מעניקה לתושביה יותר איכות חיים ותעסוקה. גם ההגירה השלילית ממנה נובעת ביסודה ממחירי הדיור הגבוהים, המשקפים ביקוש רב לגור בה, לרבות צעירים העוזבים את חיפה. מצב זה מקרין גם על יתר תחומי החיים והפעילות בחיפה, והמגמות ברובם שליליות:

איתנות כלכלית של העיר – לפי מדדים כלכליים נמצאת בירידה, שנה אחר שנה.
ארנונה למגורים – מהגבוהות בארץ, עולה שנה אחר שנה מעבר למדד. (ארנונה לקניונים – הנמוכה בארץ!).
השקעה בתושב – כמחצית מההשקעה בת"א, ופחות מערים בסדר גודל דומה.
חינוך – ההשקעה נמצאת בפיגור ביחס לעיירות השכנות, וההישגים בהתאם.
תעסוקה – פחות מאזור המרכז, למרות המפעלים הפטרוכימיים.
שטחים ירוקים ומרחב ציבורי – פחות מהנחיות הממשלה ומינהל התכנון.
מחירי דיור – נמוכים יחסית למרכז, אולם בכך כנראה אין די להחזיר את הצעירים לחיפה.

כל מועצת, הנהלת, וראש עיריה סבירים, היו מחליטים במצב כזה לשנות את סדר העדיפויות:

לבלום פיתוח התעשיות המזהמות, ולשנות מן היסוד את פניו של המפרץ;
לפתח במידתיות את הנמל מזרחה, ולפתוח לעיר את מערב הנמל כמיתחם תיירות ובילוי;
להעתיק למנהרה את מסילת הרכבת המפרידה בין חיפה לחופיה;
להעדיף התחדשות עירונית של השכונות על פני מייזמי נדל"ן חריגים;
לשמר מורשת טבעית ובנויה, ולהגדיל היצע שטחי האיכות הירוקים והמרחב הציבורי;
לחסוך בהוצאות המנגנון העירוני, לרבות דילול אוכלוסיית סגני ראש העיריה;
לתקן את עיוותי הארנונה, לטובת התושבים והעסקים הקטנים;
ועוד, ועוד, לא חסר מה לעשות, ויש מספיק מה לא לעשות…

אולם במועצת עיריית חיפה מקננת האדישות, ולהנהלתה הגיעו גורמים, הפוך מהשיר הידוע, כדי לקחת ולא כדי לתת. ראש העיריה הוא, לפחות לדעתי, מהיחידים במערכת שרוצה באמת רק את טובתה של חיפה. רוצה – אבל זה לא יוצא. במצגות שלו נראית מציאות וירטואלית שהוא שואף אליה, אבל היא רחוקה מנתוני האמת. זו תוצאת המדיניות, המוכתבת ע"י הסובבים אותו, שנבחרו על ידו, בשרות אינטרסים זרים לעיר חיפה, לתושביה היום, ולדורות הבאים.

שמואל גלבהרט הוא אדריכל ומתכנן ערים, לשעבר סגן רה"ע ויו"ר הירוקים של חיפה