חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

המחנה החברתי-דמוקרטי מחפש מסגרת ומנהיגות

נושאים פוליטי, פותחים שבוע ב 7.12.08 6:10

דני בלוך מנתח בטורו השבועי את תוצאות הפריימריז בעבודה, ומגיע לתוצאות עגומות. המצב במרצ, לעומת זאת, נראה לו מלהיב הרבה יותר, לאחר כנס היסוד של תנועת השמאל החדשה

במפא"י ההיסטורית היה חבר כנסת בשם יוסף פישר, שייצג את מגזר בעלי המלאכה והמסחר הזעיר. הוא היה חבר הכנסת ה- 4, ה- 5 וה- 6, ותמיד היה במקום האחרון שנכנס לכנסת. לקראת הבחירות לכנסת ה -7 הציעה גולדה מאיר שפישר יוצב במקום ה- 61 אבל פישר סרב ובצדק. חבר כנסת אחר, יצחק קורן, נפגע כשהוצב בבחירות לכנסת ה- 6 במקום ה- 38 או 39 והתפטר במחאה. המפלגה זכתה אז דווקא ב- 45 מנדטים. היום אנשים נפגעים אם הם מוצבים אחרי המקום ה-12. נכון, מדבר סקר תרחק והרבה יכול להשתנות עד ה- 10 בפברואר. אבל, האופטימיסטים הגדולים ביותר אינם מאמינים שיש שמץ של סיכוי אף לחזור על תוצאת הבחירות האחרונות – 19.
לכן, אני מניח שכמה מנפגעי הפרימרייז שוקלים כעת פרישה והליכה עם גורמים אחרים. המחוז הערבי שוקל הליכה עם גורמים נוספים הליכה ברשימה ערבית חדשה. חבל שאינם מצטרפים דווקא לתנועת השמאל החדשה.
אמנם, הרשימה שיצאה מן הפריימריז אינה גרועה. כל אחד לעצמו הוא מועמד סביר ויותר. אבל בהצטברות הכוללת הרשימה אינה פונה בצורה משכנעת אל הציבורים שהעבודה חייבת למשוך אם היא רוצה שלא להפוך לגלגל חמישי בין סיעות הכנסת ה- 18. ואלה, להערכתי, הציבורים העיקרים:
בבחירות האחרונות עברו כששה מנדטים מן העבודה לקדימה בעקבות שמעון פרס. את החלל שהשאירו מילאו כמות זהה של מנדטים שהביא עמו עמיר פרץ מקרב ועדי העובדים, השכונות והפריפריה. רובם יחפשו הפעם בית אחר, אף אם עמיר פרץ ימחל על כבודו ויקבל את דין המקום העשירי. הבא אחריו – דניאל בן סימון – שיש לו כוח משיכה בציבורים אלה הוצב רחוק מדי. שלי יחימוביץ' לא מספיקה כדי לעצור את הסחף.
הציבור השני אליו חייבת העבודה לפנות הוא ציבור הגמלאים. אני מניח שחלק נכבד מתוך 7 המנדטים שקיבלה רשימת גיל הגיעו ממצביעי העבודה. הם כיום פוטנציאל מחודש של העבודה, אבל ספק אם רשימת המועמדים מספיק מושכת, כאשר מפלגת העבודה אינה מצטיירת בהכרח כמי שדאגה לגמלאים ולקבוצות החלשות בחברה הישראלית. את שלי יחימוביץ' כבר הזכרנו? וקולט אביטל שפעלה רבות הורחקה מן הרשימה.
ציבור פוטנציאלי נוסף הוא הציבור הצעיר. כאן אין לעבודה שום בשורה. הצעירים של העבר כבר התבגרו ומועמדת צעירה יחסית – עינת וילף – מופיעה רק במקום ה- 14. צעירים אחרים – יריב אופנהיימר ודנה אורן – רחוקים מאד מן הריאליה.
מבחינה מדינית הרשימה היא מעורבת. קשה למצוא בפעילות העבודה בתקופה האחרונה תרומה משמעותית למאמצי השלום. מבחינה ביטחונית – גם כאן התמונה אינה מלהיבה פרט לצעד האחרון של הפינוי המוצלח בבית המריבה בחברון. החשש הוא שהמחויבות לא להצטרף לממשלת ימין אינה מוצקה די הצורך. ב- 12 המקומות הראשונים אפשר לסמוך לכל היותר על ארבעה שלא ישרתו בממשלת ימין בשום מקרה.
אז מה ימשוך מצביעים לעבודה? קשה למצוא קבוצת מצביעים אחת שתלך להצביע בלב שלם לעבודה. לכל היותר הצבעה כזאת היא ברירת מחדל, בבחינת הרע במיעוטו.

אהוד ברק אינו נספר כמתחרה רציני על ראשות הממשלה והקמפיין הנעבכי של יועציו האסטרטגיים נראה לי חסר תועלת. הבעיה היא לא בניסוחים יפים אלא ברקורד של מעשים שבו אין לעבודה, לברק ולרוב המועמדים הריאליים הרבה מה להראות. היחידים עם רקורד מושך מוכח הם אופיר פינס ושלי יחימוביץ'. ועל כל מועמד חיובי שמושך קבוצת מצביעים כלשהי יש שניים אחרים שדוחים אותם. למשל, אלה שעמיר פרץ מקרב נדחים מדמותו של פואד. יולי תמיר מרחיקה פוטנציאל של מורים-מצביעים. ואלה הן רק דוגמאות.
אז מה יעשה הבוחר שאינו רוצה בעליית נתניהו והימין? הוא יכול להצביע קדימה. הוא יכול לחפש גוף מתאים משמאל, בתקווה שלא יישאר בבית או יבזבז את קולו על רשימות שלא יעברו את אחוז החסימה. הייתי ביום שישי בכנס היסוד של תנועת השמאל החדשה. שאבתי עידוד רב מן ההתכנסות. אולם צוותא היה מלא עד אפס מקום והיו שם צעירים וותיקים, אשכנזים ומזרחיים, נשים וגברים. מעט מאד פוליטיקאים והם גם לא היו ראשי הדוברים. לובה אליאב שיגר הודעה על תמיכתו בתנועה החדשה. בין הקהל ראיתי את בתו של שמעון פרס, ד"ר צביה ולדן, סופרים ואמנים רבים ואנשי תקשורת. גם ותיקים היו שם כמרדכי וירשובסקי ויעל דיין. עסקני מר"צ, פרט ליו"ר, חיים אורון, נתבקשו שלא לבוא.
הדוברים היו ברובם חדשים בסוג התכנסויות שכזה: פרופ' אבנר בן זקן, משכונה ד' בבאר שבע, כיום היסטוריון של המדעים באוניברסיטת הרווארד, הבמאית הערבית איבתיסאם מראענה, הסופר הצעיר, ניר ברעם, פניה עוז – זלצברגר, גלעד שר, העיתונאית ענת סרגוסטי, ולבסוף, חיים אורון, בנאום קצר, פרוגרמטי ומלהיב.
האם זאת הבשורה של הבחירות הקרובות? אני מאמין שאם הפריימריז במר"צ יביאו נבחרת עם זהבה גלאון, אילן גילאון, צביה גרינפלד, אבו וילן ומוסי רז, הרי במשולב עם כמה מן הדוברים שציינתי בכנס ואחרים כצלי רשף ניתן להרכיב רשימה יותר אטרקטיבית מזו של העבודה, רשימה אמינה, המייצגת את השילוב הנכון בין גישה חברתית- כלכלית סוציאל-דימוקרטית לבין מתינות מדינית וריאליזם ביטחוני. רשימה כזאת תמשוך, אולי, גם כוחות נוספים שעדיין נמצאים בעבודה, יחד עם אנשי מימ"ד והתנועה הירוקה.
איך אומרים המשוררים: הלוואי! לו יהי!

והשבוע – חגיגת הפריימריז בליכוד.

נערך על ידי נדב פרץ-וייסוידובסקי
תגיות: ,

47 תגובות

  1. יהושע בן משה :

    תודה לדני על הניתוח והדוח הבהיר.
    נבצר ממני להגיע לכנס ביום שישי,ולכן רק מסתפק בלהצתרף לתקוותיו.

  2. אריה גור :

    הקמפיין של ברק הוא טוב, כולם מדברים עליו ונוצרה לדעתי סקרנות לראות כיצד הוא ימשך.

    אחת הטענות הנפוצות כנגד "קדימה" היא שזו לא מפלגה אלא אוסף של אנשים שאין ביניהם קשר אידיולוגי. אם כל מי שלא מוצא את מקומו ב"עבודה" ירוץ לשמאל החדש, הרי גם "החדש" הזה יהיה אוסף של אנשים שאין קשר ביניהם.

    אני לא מציע לאנשים שמקומם בעבודה לרוץ לשמאל החדש, ואם הייתי יכול, הייתי ממליץ גם לשמאל לא להפוך למקלט לפליטים שונים. ככה לא בונים מפלגה ערכית ואידיולוגית.

  3. יואב רובין :

    העבודה אכן לא מביאה בשורה אבל גם לא תנועת השמאל החדשה. התנועה הזו אינה מפלגה, מחצית מנציגיה לא יבחרו על ידי הציבור בשום צורה ואין לה מנגנונים להשפעה מלמטה.

  4. דני בלוך :

    ליואב
    אתה כבר יודע שזו לא מפלגה? הקדמת הבחירות האיצה את הקצב ולא היה זמן להתארגנות, רישום וכו'. כך גם נוצרה קדימה. השאלה היא מי האנשים שירכיבו את הרשימה המשותפת לעומת האלטרנטיווה?

  5. יואב רובין :

    אני יודע שזו לא מפלגה משום שאחרת או שהיו מצטרפים למרצ או שהיו מכריזים על הקמת מפלגה. כרגע הכריזו על יצור היברידי. יתרה מזו ככל שמדגישים יותר את אנשי הרוח ופחות את הציבור ואפילו את ה"עסקנים" אני יותר חושש. אנשי רוח זה אחלה, אבל הם פוליטיקאים לא משהו לעתים קרובות (עיין ס' יזהר למשל) ובכלל זה מריח קצת כמו "מועצת גדולי התורה". אני דמוקרט.

  6. אורי :

    דני,

    כן, הבחירות הוקדמו, אבל ההכנות להתארגנות השמאל החדשה נמשכות כבר חודשים ארוכים.

    למה חיכו לרגע האחרון ובכך בעצם מכריחים שהרשימה תקבע על ידי ועדה ולא בבחירות פתוחות?

    למה כבר עכשיו אומרים, "כן, מרצ המחודשת לא מלהיבה במיוחד, אבל ראית מה החלופה?".
    למה אי אפשר לבנות רשימה מלהיבה, שתצמח מהשטח?

    התנועה הירוקה, שלא מתבססת על מוסדות קיימים, הצליחה לארגן בחירות לרשימה למרות הזמן הקצר. איך הם, תנועה חדשה, מצליחים ליישם דמוקרטיה פנימית, ואילו מרצ וחבריה הולכים לועדה מסדרת?

    אורי

  7. דני בלוך :

    יואב – אני מסיר את כובעי בפני חוש ההבחנה מפותח שלך את אנשי הרוח מדגישה התקשורת. עובדה – רוב הדוברים ביום שישי לא היו בהכרח מן השמות שהופיעו בתקשורת.

    לאורי – בינתיים לא ראיתי רשימה מלהיבה ומרתקת של התנועה הירוקה ואינני יודע אם תהיה כזאת. בחירות פתוחות בלי הכנה נרחבת ומפקד יכולות להיות מרשם לאסון.

  8. יהושע בן משה :

    הקמפיין של העבודה על ברק יש לו הפלוס שלראשונה מדברים אמת.חוץ מי זה לא מוסיפים דבר,במקום לדבר על תוכן והרשימה מדברים על איש שאין לו כל סיכוי להרכיב ממשלה.

  9. תומר :

    אני חייב לומר לך דני שההתלהבות מ"התנועה החדשה" היא מעט מוקדמת ומוגזמת לדעתי , קל מאוד להיות תמיד צודק ונכון כשאתה יושב באופוזיציה ולחצי המציאות לא פועלים עליך, אני אישית מעדיף אנשי עשייה ולא "רוח" כמו בשמאל החדש שאין ספק כי דעותיהם כנות אמיתיות ואף נכונות (בעיני). הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות הוא שהרשימה הזו תרוץ יחד עם העבודה ועם פורשי קדימה כדי לגבש אגף שמאלי אמיתי מרובה דעות ומגוון באמת בו כל אדם שיש שעיניו בראשו (קרי מצוי בשמאל המפה) ימצא את שיחפוץ.
    אך יודע אני כי זהו חלום באספמיה אשר בעיית האגואים הנפוחים (של כל הצדדים) לא תאפשרו.
    אין ברירה אם כן אלא להצביע לעבודה.

  10. דני בלוך :

    תומר – נחכה ונראה. בין מועמדי הגוף החדש ומרצ יש אנשים עם קבלות על עשיה ועל מאבק. לצערי, ברשימת מפלגת העבודה, בה אני חבר כבר 40 שנה, יש אנשים שאיני מסוגל לסמוך עליהם, נוכח התנהלותם בשנים האחרונות. אילו יכולתי הייתי מרכיב נבחרת חלומות מבין כל הגורמים במרכז ובשמאל. אך זהו חלום באספמיא ולקראת ה- 10 בפברואר נראה מהן האפשרויות ונחליט.

  11. איתי :

    "תנועת השמאל החדשה" היא תנועת סמול ישן: אשכנזית-בורגנית-אליטיסטית (בקיצור מי שממילא הצביע מרצ) – אין בה שום בשורה, בטח לא לעובדי הקבלן וחברות כה"א, ובטח לא כשאחד ממקימיה הוא בעברו מנכ"ל מנפאוור יוסי קוצ'יק. מלבד התלהבות בתקשורת ואצל חלק מסוים מאוד ממאוכזבי העבודה זה לא מה שיביא למרצ קהלים שנרתעו תמיד מלהצביע עבורה. כל מה שהאנשים האלה יכולים לעשות הוא לנגוס בעבודה (וזה תהליך שהיה קורה גם בלעדיהם, בזכות ברק) אך לא להגדיל את גוש השמאל.

    כנ"ל לגבי חד"ש – היא לא יכולה להגדיל את גוש השמאל. היא יכולה לקחת מאוכזבים סוציאל-דמוקרטים מהעבודה או ממרצ.

    הדרך להגדיל את גוש השמאל עוברת או במפלגת העבודה או במפלגה שממוקמת בערך איפה שהיא נמצאת.

  12. אופיר :

    התנועה הירוקה היא זאת שתגדיר את השמאל הישראלי מחדש.
    קשה לי להבין למה מתעלמים בדיון הזה מהכוח החדש הזה שנבנה בדיוק כמו שהאנשים כאן היו רוצים: כוחות צעירים אידאליסטים ואקטיביסטים, שרואים את החברה והחלשים במרכז ומציבים תפיסת עולם שלמה מול האידאולוגיה הניאו ליברלית.
    די לשיח הישן של השמאל. חייבים להסתכל על התמונה הכוללת ולהציב אלטרנטיבה למצב הקיים.

  13. איתי :

    אופיר,

    התנועה הירוקה בהחלט מוזכרת כאן בשיח באתר ולא מעט.

    מאמר של הבלוגר יואב לרמן בנושא החלופות העומדות בפניה (ריצה עם מרצ, ריצה עם מימ"ד, עם הירוקים או בנפרד) מחכה בתורים ועומד להתפרסם כאן בקרוב מאוד.

    ועוד הערה – אילו התנועה הירוקה היתה נראית ממש כפי שאתה מדמיין אותה ומתאר אותה כאן בטוקבק אני מניח שהיו קוראים לה התנועה האדומה. אין ספק שזו תנועה יותר קרובה לס"ד (ולדמוקרטיה) מאשר מפלגת הירוקים, אך עצם הבחירה בשם מסוים מעיד על כך שהירוק הוא העיקר.

  14. אסף :

    חברים יקרים,

    בין אם יהיה זה נתניהו שיקים את הממשלה החדשה ובין אם תהיה זו ליבני, לא תהיה זאת ממשלת שמאל. התקווה היחידה שלי מהשמאל הישראלי הוא שסוף סוף העבודה תשב באופוזיציה, אחרי שנים של פשרנות קואליציונית. כך אולי יברחו להם אהוד ברק האופורטוניסט, פואד הוותיק ועוד כמה מרציאנואים וכבלים שטוב יהיה אם יחפשו להם עיסוק אחר.
    אני מייחל לתהליך הבראה וניקוי אורוות דוגמאת זה שעבר הליכוד לאחר המפולת האחרונה שלו. בטווח הארוך, רק כך יוכל השמאל להבריא. לא בקמפיין ולא דרך עמוס עוז.
    דרושה קצת סבלנות וראייה ארוכת טווח.

  15. א :

    אין ספק שאם עוד יש במפלגת העבודה פוטנציאל השתקמות, הרי אחד המפתחות הוא ישיבה באופוזיציה ומפתח שני הוא החלפתו של ברק במנהיג שמהווה חלופה אידיאולוגית ופרקטית אמיתית למנהיגי הימין הכלכלי (ביבי ולבני) והמדיני (ביבי וליברמן). יש לזכור שאלו לא המפתחות היחידים (חובות של מאות מיליונים לבנקים – זה לא המצב שהליכוד הצליח להשתקם ממנו).

    הבעיה
    1. אי אפשר להאמין לברק שישב באופוזיציה. כל כך הרבה פעמים הבטיח והפר הבטחתו. המחנה התומך בו חייב את עטיני השלטון (קיבוצניקים, מושבניקים, החמולות של פואד) בכל מחיר (ע"ע הסכם קואליציוני ביזיוני עם קדימה).
    2. אי אפשר להאמין לתומכי הגישה הזו במפלגתו (פינס ויחימוביץ') – הם יתנגדו ויצעקו ובסוף יקבלו את דין התנועה, כפי שעשו בפרשת ליברמן בפרשת וינוגרד א', וינוגרד ב' וכו'. הם אולי יסרבו בגאון להיות שרים לענייני כלום בממשלת ביבי – אבל זה הכל.
    3. אם ברק יחליט שאינו פורש ומנהיג את האופוזיציה כמו שעשה הביבי הפעם – אין מי שיצליח להעיף אותו, וזאת בשל הרכב הוועידה.

    במקום שזו תהיה החצר הביזנטית של ברק עם 19 מנדטים, זו תהיה החצר הביזנטית של ברק עם 6 או 8 מנדטים.

    גם אם אתה חושב שהשתקמות מפלגת העבודה עוברת דרך האופוזיציה והעפת ברק – כל קול לעבודה הוא פרס לברק ולהתנהלות שלו. עדיף למצוא חלופה אחרת, גם באופן זמני.

  16. יואב רובין :

    דני
    דומני כי כך כתוב למעלה:
    "אולם צוותא היה מלא עד אפס מקום והיו שם צעירים וותיקים, אשכנזים ומזרחיים, נשים וגברים. מעט מאד פוליטיקאים והם גם לא היו ראשי הדוברים. לובה אליאב שיגר הודעה על תמיכתו בתנועה החדשה. בין הקהל ראיתי את בתו של שמעון פרס, ד”ר צביה ולדן, סופרים ואמנים רבים ואנשי תקשורת. גם ותיקים היו שם כמרדכי וירשובסקי ויעל דיין. עסקני מר”צ, פרט ליו”ר, חיים אורון, נתבקשו שלא לבוא."

    ההדגשה על אנשי רוח היא במאמר הזה ושלך. היחס השלילי לעסקני מר"ץ מצוי במקור. עיסוק במנגנון דמוקרטי אין במאמר שלך או בשום מאמר אחר על תנועת השמאל החדשה-ישנה הזו. על כן אין שם בשורה חדשה. לפחות עדיין לא.

  17. אופיר :

    איתי, מעבר לבעייתיות בשם, שאני מסכים איתך עליה, מה שאני בא לומר זה שהתנועה הירוקה היא התנועה האדומה ביותר שיש לנו.

    אנחנו מייצגים זרם חדש במחשבה הפוליטית שמתפתח בכל העולם והוא הקיימות.
    לא ניתן להפריד בין הנושא הסביבתי לחברתי עוד ואני מאמין בזה בכל ליבי.
    את הביקורת הנוקבת ביותר על המצב הקיים מביאים איתם הסביבתנים בזה שהם מראים שהקפיטליזם פשוט מערער את הקיום שלנו על כדוה"א. הפיתרון שלנו (אולי בזה אנחנו שונים מס"ד קלאסיים) הוא בחזרה לאורח חיים צנוע וקהילתי, לכלכלה מקומית ובת קיימא.

  18. דני בלוך :

    ליואב – אינני עוסק בהוראת הבנת הנקרא אבל לא הבנת מה שכתבתי. לא ציינתי במיוחד אנשי רוח, אם כי אינני מזלזל בהם. אבל אם משבעה דוברים – 2 היו מזרחיים, אחת ערביה, שניים מעורבים ורק שניים אשכנזים טהורים – אז מה זה? נראה לי שאתה ממילא קבעת דעה בטרם קראת, שמעת, התעניינת. ההבדל בינך וביני שאני טרם קבעתי עמדה סופית ואני בא עם ראש פתוח לכל מקום שמזמין אותי לשמוע, לחשוב, קצת לדווח עבור אנשים חושבים עם ראש פתוח.
    לאיתי – גם אתה קובע עמדה מראש. בלי ששמעת והיית. יוסי קוצ'יק אינו האיש המרכזי בהתארגנות ובכל גוף פוליטי תמצא אנשים שאינך אוהב או לא מסכים עם דעתם. המכנה המשותף, העקרונות המוסכמים ורשימת המועמדים הם צריכים להיות גורמי ההכרעה.
    ולכל אלה הרוצים להמתין עד שיתגבש משהו חדש – הביה היא שאנו לא בדנמרק או שוייץ והבעיות הן בוערות – האיום האיראני, שאלת הטרור, סיכויי המשא ומתן, השאלות החברתיות – כלכליות, על כן צריך לעשות כל מאמץ כדי להכניס לכנסת באופן ריאלי מה שהכי קרוב לתפיסתנו ולא כדאי לבזבז קולות על ניסויים ברשימות שלא יעברו את אחוז החסימה. אם לא נצליח – נסתפק באופוזיציה

  19. אורית :

    אני רחוקה מלהזדהות עם הכתוב במאמר, הן לגבי מפלגת העבודה והן לגבי התארגנות השמאל החדשה.

    הרשימה של מפלגת העבודה נראית לי גרועה: מבחינתי, רשימה בה מופיעים בוז'י, פואד ווילנאי אומרת ששום דבר לא ישתנה בהתנהלות המפלגה, ואני לא מעלה בדעתי להצביע למפלגה שכזו. ועם כל הכבוד (ויש כבוד) להשגיה של עינת וילף, אני מעדיפה את נדיה חילו וקולט אביטל על פני מי שמייצגת את האליטא של רחביה והווארד.

    התארגנות השמאל החדשה מאכזבת למדי, משום שלפחות על פי השמות המופיעים בתקשורת, מדובר ב"עוד מאותו דבר". גם הרשימה המצטיירת שם עשויה לכל היותר לזנוב במפלגת העבודה, אך היא אינה מקרבת כלל קהלים חדשים שנהגו להצביע לירוקים / גימלאים וכל מפלגה חסרת סיכוי אחרת. שלא לדבר על געגועי לימים הטובים של שלומית אלוני, בהם השיח המדיני לא האפיל על זכויות האזרח, ובעיקר האזרחית.

  20. יואב רובין :

    דני
    דומני כי לא הבנת את דברי. אין לי בעיה עם שיתוף הערבים או המזרחיים ברשימה יש לי בעיה עם זה שלא מדובר במנגנון דמוקרטי. מדובר באנשים שאיש לא בחר. יתרה מזו אלי לפחות (ואני מנסה לעקוב) לא הגיע שום דיון על כיצד רוצים ליצור מנגנון כזה שבו יהיה יותר כח לחבר המפלגה מהשורה. מנגנון שיוכל לשמור על נבחריו כדי שיעשו מה שהציבור רוצה וכו'. מנגנונים כאלה כן דוברו מלכתחילה בעיר לכולנו ולמיטב הבנתי בתנועה הירוקה. זו הבשורה שאני מחפש.
    לא שמעתי גם דיבור סוציאל-דמוקרטי ברור אלא עיסוק אמורפי ב"חלכאים והנדכאים".
    מבחינתי התנועה הזו עוד צריכה להוכיח שיש בה חידוש אמיתי על מנת שאני אעשה צעד אקטיבי לכיוונה.

  21. דני בלוך :

    ליואב – קודם אתה קובל על העדר כאלה ואח"כ זה לא חשוב. אי אפשר ליצר בכמה שבועות מנגנון דימוקרטי שבקושי קיים גם במפלגות ותיקות. עיר לכולנו – נחיה ונראה איך תפעל בעיריה והוא הדין בתנועה הירוקה, אם תצליח. החיים הפוליטיים הם הרבה יותר מורכבים מאשר לכתוב טוקבק באתר.

  22. יואב רובין :

    החיים הפוליטים מורכבים, אכן. אני אמנם נמצא בהם שנתיים (לא רק בכתיבת טוקבקים) אבל הבנתי את זה. עם זאת דומני אתה שאינך מבין אותי. אני מבחין בין נוכחות של אנשים מציבורים שונים (מזרחי, ערבי, אשכנזי וכו' הסטיגמות הן למעשה במקור) ובין מנגנונים לבחירה ולשמירה על יצוגיות.
    הזמן הקצר אבל מעבר לזמן הקצר אני לא רואה שמישהו מקדיש לזה זמן דיבור. ואגב דווקא משום שאני חושב שמה שחשוב זה הטווח הארוך אני לא חושב שמה שקורה כרגע מבשר בשורה גדולה. הוא מבשר לכל היותר פתרון טוב לרגע. יכול להיות שהוא יקבל מעט יותר קולות (אם כן זה טוב) אבל בית פוליטי לזמן ארוך זה עוד לא. למעשה בהקשר הזה מימ"ד יותר מבטיחה אף שגם היא עדיין לא כזו.

  23. יהושע בן משה :

    נחכה ונראה !!
    דני, אני מזדה בגישה זו וגורם הזמן מאפשר להמתין עוד זמן לא רב!

  24. דני בלוך :

    יואב – אני מבין אותך. מניסיוני – אתה טועה

  25. יריב :

    קחו איתכם את יולי תמיר.

  26. עבודה שחורה » כן אנחנו יכולים - על מפלגת העבודה :

    […] המחנה החברתי-דמוקרטי מחפש מסגרת ומנהיגות   25 יריב, דני בלוך, יהושע בן משה, יואב רובין, דני בלוך, יואב רובין […] […]

  27. תא אופק » כן, מפלגת העבודה יכולה! / יוני יצחק :

    […] בתקשורת בימים האחרונים, ביניהם מאמר המערכת של דני בלוך באתר “עבודה שחורה”.  לדעתי, הרשימה שבחרנו בפריימריס […]

  28. רשימת מרצ המסתמנת :

    זה ברור שלאנשי מפלגת העבודה שנמצאים באתר יש את כל האינטרסים להוריד את הציפיות מתנועת השמאל החדשה.
    האמת היא שרשימת מפלגת העבודה היא רק "נחמדה" (כפי שהגדירה אותה העיתונות). יש בכלל איזהשהוא סיכוי שהמפלגה הזו תתרחק מההיסטוריה הארוכה שלה של להתחנף ולהתחבר לשלטון בצורה מעוררת הרחמים ביותר?

    דווקא מרצ, ששניים מראשיה פרשו מראה כמה פנים שהן שילוב של רעננות וניסיון.
    הלוא הרשימה המסתמנת במרצ היא שאבו, זהבה ואילן גילאון יתחרו על מקום 2-4 ומוסי רז, צביה גרינפילד יתחרו על מקום 5-6 (7 משוריין למועמד ערבי)וב-8 כנראה המועמד הצעיר אורי זכי.

    אני חושב שזה בהחלט רשימה איכותית עם ייצוג למסר כלכלי-חברתי סוציאל דמוקרטי (ג'ומס ואילן), זכויות אדם ומאבק בכפייה הדתית (זהבה וצביה) ונושאים ירוקים (מוסרי רז וצביה)

    ולכל מי שאומר שמדובר במפלגה אשכנזית אליטיסטית יש לי שאלה?
    איזה פשע עשו אנשים שנולדו אשכנזים שראוי לא להצביע להם רק בגלל זה?
    וחוץ מזה, מכיוון שאף אחד מהם לא עשיר במיוחד אני משער לעצמי שאתם קוראים להם "אליטיסטים" בגלל שיש להם השכלה מעבר לכיתה ח' – האם ללכת ולרכוש השכלה זה משהו שצריך להתבייש בו?

    אפשר לחשוב שברק, הרצוג ופינס באו מארצות המזרח (ביחד עם נתניהו, בגין ושרון)

  29. איתי :

    יש לי הרבה סימפטיה למרצ, וביחוד לחלק ממועמדיה (אילן גילאון, יואב קריים). אני אפילו שוקל להצביע בשבילה (בעדיפות שלישית כרגע).

    אבל רוב הבוחרים החדשים שהביא עמיר פרץ למפלגת העבודה, והוזכרו במאמר הזה – לא יצביעו למרצ, ומרצ כמפלגה לא ממש רואה בהם קהל יעד פוטנציאלי (אם היתה בוחרת ברן כהן זה היה סיפור אחר).

    מי בדיוק יביא את עובדי הקבלן, המובטלים, עובדי-השירות-הציבורי המוחלשים (מורים ועו"סים למשל) אל חיקה של מרצ?

    לא הוותיקים הטובים כמו גלאון ואורון, לא הרעננים שבאו משורות המפלגה כדוגמת גרינפילד ומוסי רז, לא גמלאי מפלגת העבודה כבורג וברעם וגם לא כוכבים כמו עמוס עוזים שמכירים את רחובות ז'נווה טוב יותר מאת הרחובות של שכונות המצוקה בירושלים.

    השילוב שמציעה מרצ הוא שילוב נפלא וראוי, עבור האנשים שממילא רוצים שילוב כזה, לא עבור אוכלוסיות חדשות. לא זו הדרך לפרוץ את תקרת הזכוכית.

  30. דני בלוך :

    איתי – אתה רותם את העגלה לפני הסוסים. עוד לא ראית את רשימת מר"צ והתנועה החדשה. אולי אילן גלאון יהיה בה במקום גבוה? אולי ענת סרגוסטי? מי באיזו רשימה כן ימשוך את אלה שאתה רוצה למשוך אותם? חכה עד שתראה את הרשימות בכל המפלגות.

  31. איתי :

    דני,

    השאלה היא אם אנו צופים פסיביים במשחק הכיסאות (ואז באמת מוטב לסתום את הפה עד הגשת הרשימות) או מנסים להשפיע עליו, לגבש רסיסים לגוש אחד, ו/או להזיז מפלגות מוכרות כמו מרצ והעבודה לכיוון הרצוי לנו.

    אני בוחר באופציה השנייה. להשפיע דרך השיח המתנהל פה, דווקא עכשיו כשהרשימות מתגבשות.

    אני עושה זאת ביחוד משום שאני מתרשם שהתקשורת
    מדווחת על התהליך בצורה שמוטה מאוד לטובת סלבריטאים ואנשי רוח וכנגד פוליטיקאים מקצועיים ופעילי זכויות עובדים.

    לדוגמה, איש בתקשורת לא טרח לבדוק לעומק את עמדותיו הכלכליות של בן סימון, ואיש בתקשורת לא שואל כמה מצביעים חדשים מביאה צביה גרינפילד "החרדית המגניבה והמרעננת" למרצ.

    אז מהו השילוב האנושי הרצוי בעיני?

    הוא כבר היה שם בעשיריית רשימת מפלגת העבודה 2006:
    פרץ
    ברוורמן
    אילון
    יחימוביץ'
    מלכיאור

    ברשימת העבודה 2009 חסרים מלכיאור ואילון, ופרץ גבולי ונטול השפעה על התנהלות המפלגה. כוחו של מחנה ברק-בוז'י-הרצוג-שמחון-וילנאי התחזק. מבחינת האישים ומבחינת העשייה אין סיבה להצביע עבודה.

    הרשימה האידיאלית שהייתי רוצה להצביע עבורה כוללת את אלה שציינתי, אבל במקום בוז'י ופואד וחבריהם הייתי רוצה לראות בה פעילי כוח לעובדים, פעילי התנועה הירוקה וכן כלכלנ/ית בולט/ת (ספיבק?) במשבצת הברוורמן.

    זה די רחוק מהכיוון שאליו הולכת מרצ המורחבת, על פי כל מה שאני קורא בתקשורת, ולכן היא אצלי בינתיים (רק בינתיים) בעדיפות שלישית על מימ"ד וחד"ש.

  32. דני בלוך :

    חד"ש איננה אצלי בשום עדיפות ולא יכולה להיות ואני מתפלא על כל אדם רציני שאפילו חושב להצביע עבורה במישור הלאומי. אשר למימ"ד – לבדה אין לה כל סיכוי לעבור את אחוז החסימה ואתה יכול כבר להצביע ישירות לביבי.

  33. אבי לב (הדובר של צביה גרינפילד) :

    איתי שלום,

    (ראשית, אני רוצה לומר שאני מדבר בשמי אבל אני חושב שחשוב לציין את תפקידי למען הגילוי הנאות)

    אני חושב שהרבה אנשים טובים, כולל אתה, גוזרים מסקנות מאורח החיים של גרינפילד על הקריירה הפוליטית שלה – שהיא מעולם לא טענה שתעשה

    גרינפילד לא מבטיחה לבוחרי מרצ שבבחירות הבאות היא תביא אלפי מצביעים חרדים ודתיים. המחשבה כאילו צביה אורתודוקסית ולכן היא מתכוונת להביא אורתודוקסים למפלגה – אינה נכונה.

    מה שצביה אומרת זה שיש קשר עמוק מאוד בין ערכי היהדות (של עזרה לחלש, "אל תעשוק גר ואלמנה", רדיפת שלום וכו…)וערכי השמאל.
    אם השמאל רוצה להגיע לקהלים רחבים יותר בישראל עליו לבסס את הקשר שלו לא רק עם "הזהות הדמוקרטית" של האנשים אלא גם עם "הזהות היהודית".

    ברגע שיבנו גשרים בין שתי הזהויות נוכל להגיע לקהלים רחבים שהזהות היהודית מאוד חשובה להם ושמפחדים היום להצביע למפלגה "אנטי-דתית" כביכול (ואני לא מדבר בהכרח על אנשים דתיים אלא רוב העם שצם ביום כיפור, חוגג את הסדר וכדומה…).

    אני רוצה לומר דבר נוסף,
    צביה הייתה מראשוני המקימים של המרכז לצדק חברתי במכון ואן-ליר ובעוד כחודשיים-שלושה יתפרסם ספרה שעוסק כולו בשאלה – מהם הצעדים שחייבים לעשות על מנת ליצור צדק חברתי בארץ ובכלל (הספר מבוסס על התזה שלה). המשמעות היא שמדובר במישהי שעוסקת בנושאים חברתיים כבר הרבה מאוד זמן – אבל מכיוון שהיא דמות "חריגה" בנוף השמאל הישראלי עסוקים כל הזמן לדבר על העטיפה ולא המהות. אני בטוח שאם תחקור עליה לעומק תתרשם לטובה.

    (דרך אגב, צביה גם פעילה ירוקה מוכרת ובין היתר הקימה את העמותה "למען החי" – שזוהי העמותה למען בעלי חיים נטושים, הגדולה בירושלים)

  34. איתי :

    דני,

    תסביר לי בבקשה מה ההבדל הגדול בין המצע המדיני של חד"ש ובין יוני העבודה ומרצ וכן עקרונות המפקד הלאומי:

    מתוך אתר התנועה
    http://www.hadash.org.il/matzahadash.html

    יסודות השלום הם:
    1. פינוי כל ההתנחלויות ונסיגת ישראל מכל השטחים הפלסטיניים שנכבשו מאז מלחמת יוני 1967 – מכל שטחי הגדה המערבית ומירושלים המזרחית
    2. העם הערבי הפלסטיני יממש את זכותו להקמת מדינתו העצמאית הריבונית בגדה המערבית, ברצועת עזה ובירושלים המזרחית, בצד מדינת ישראל. קווי ה-4 ביוני 1967 יהיו גבולות השלום המוכרים והבטוחים בין מדינת ישראל לבין המדינה הפלסטינית.
    3. במסגרת הסכם השלום הקבוע והיציב, תוכר ירושלים המערבית כבירת מדינת ישראל וירושלים המזרחית – כבירת פלסטין העצמאית. ההסכמים יבטיחו שיתוף פעולה בין שתי הבירות, גישה חופשית למקומות הקדושים, תנועה חופשית בין שני חלקי העיר.
    4. יובטח פתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטיניים, בהתאם להחלטות האו"ם (המכירות בזכותם לבחור בין שיבה למולדתם לבין קבלת פיצויים) ובמסגרת המשא-ומתן.
    5. כינון שלום עם לבנון וסוריה על בסיס קווי ה-4 ביוני 1967 והחזרת רמת הגולן לסוריה.
    6. הסדרי השלום יעוגנו בהסכמים בין מדינות, אשר יהוו את הבסיס החוקי לחיים חופשיים מאיום ומשימוש בכוח, לדו-קיום בשלום ביניהן ולאי-התערבות של מדינה אחת בעניינים הפנימיים של מדינה אחרת. הסכמי השלום יכללו ערובות לביטחון כל המדינות באיזור ולאי-ערעור על גבולותיהם המוכרים והמוסכמים.
    שלום ישראלי-ערבי כולל יפתח את הדרך להסכמים נוספים, מתוך רצון חופשי, בין מדינת ישראל לבין המדינה הפלסטינית העצמאית ומדינות ערביות אחרות בנושאים שונים, לרבות כלכליים, שיש בהם אינטרס משותף.

  35. ובתחום הכלכלי-חברתי :

    חברי מפלגת העבודה בעלי תפיסה ס"ד נאלצים לנהל מאבקים מתמשכים מול נציגיהם בכנסת ובממשלה שיעשו את הדבר הנכון לדעתם (ולדעת מצע המפלגה שלהם!).

    ממעקב אחר אתר הכנסת – חברי הכנסת של חד"ש נאמנים למצע (מאותו המקור) והוא מצע מעולה. אתה מוזמן להעביר ביקורת עניינית על "יתר סוציאליזם" לטעמך, אבל לא לגיטימי סתם לפסול את המפלגה בלי לנמק.

    נכון שמהאופוזיציה קל יותר להיות נאמנים למצע מאשר מהקואליציה, ובכל זאת קשה לי לראות את הרצוג וברק מצביעים כמו אנשי חד"ש בנושאים רבים. יש עדיפות ברורה להכנסת נציג נוסף של חד"ש לאופוזיציה במקום להכניס במו ידי את פואד ושמחון, שמי ידע אם יהיו באופוזיציה או שרים לענייני כלום בקואליציה של ביבי/ציפי.

    מן המצע:
    1. קביעת סדר עדיפויות חדש, החותר למציאות של צדק חברתי, על יסוד חלוקה צודקת של ההכנסה הלאומית; הפחתה של 50% בהוצאות הצבאיות וביטול כל ההוצאות להתנחלויות בשטחים הכבושים; הפחתת הריבית הבנקאית עד ל-3% ריבית ריאלית; הפחתת שיעורי המיסים המוטלים על העובדים והגדלת שיעורי המסים המוטלים על המעבידים, הבנקים, חברות ההון והעסקים הגדולים; הטלת מס אמת על רווחים בבורסה; ביטול של כל ההפרטות שנעשו עד כה של חברות ממשלתיות, בנקים ושירותים ציבוריים ועירוניים ושל כל התוכניות להפרטה של חברות ממשלתיות ושירותים ציבוריים; הגנה על המשק הישראלי מפני תכתיבים של חברות רב-לאומיות והגנה על הייצור המקומי מפני יבוא בתנאי היצף.
    2. הגנה על רמת חיי העובדים ותנאי עבודתם: הבטחת עבודה לכל דורש; מאבק נגד האבטלה ונגד פיטורים מהעבודה; תשלום דמי אבטלה מלאים למובטלים החל מהיום הראשון ולמשך 12 חודש; ביטול תוכנית מהל"ב ("תוכנית ויסקונסין") והספקת הכשרה מקצועית על חשבון המדינה, תוך גילוי כבוד למובטלים והבטחת קיומם; קיצור שבוע העבודה ל-35 שעות, ללא קיצוץ בשכר; העלאת שכר המינימום ל-60% מהשכר הממוצע במשק; ביעור התופעה של שכר הנופל משכר המינימום; חתימה על הסכם תוספת יוקר שיבטיח לשכירים פיצוי מלא (100% מעליית המדד) על ההתייקרויות; שוויון העובד הערבי בהשגת עבודה, בשכר ובתנאים הנילווים; אכיפת חוקי העבודה; ביטול שיטת ההעסקה באמצעות חברות כוח אדם וקבלנים; השוואת שכרם וזכויותיהם של העובדים הזרים לאלה המקובלים לגבי עובדים ישראלים ושילובם באיגודים המקצועיים; אכיפת החוקים והתקנות לגבי בטיחות וגיהות בעבודה.
    3. הגנה על הנוער העובד; ביטול אפלייתם לרעה בשכר של בני נוער עובדים; קיום קפדני של החוקים המגינים על הנוער העובד; אחריות המדינה להשכלה של י"ב כיתות לכל נערה ונער עובדים.
    4. נגד כל פגיעה בזכויות המבוטחים בקרנות הפנסיה; העברת הניהול של קרנות הפנסיה מידי חברות הביטוח לידי העובדים באמצעות ההסתדרות הכללית; הגנה על עתיד קרנות הביטוח הסוציאלי; חקיקת חוק פנסיה ממלכתית חובה על חשבון המדינה והמעבידים.
    5. הבטחת שוויון הזדמנויות לכל, ללא אפלייה בשל מין, לאום, דת, עדה, גיל, מצב משפחתי, נטיה מינית, מוגבלות פיסית או נפשית או בשל כל סיבה אחרת.
    6. ביטול כל החוקים והתקנות הפוגעים בזכויות העובדים ובאיגודים המקצועיים; חקיקת חוק יסוד: זכויות חברתיות.
    7. הגנה על עצמאות המוסד לביטוח לאומי; ביטול כל ההקלות שניתנו למעבידים בתשלום דמי הביטוח הלאומי; הגדלת הקיצבות לילדים, לקשישים, לנכים וליתר מעוטי הכנסה לרמה של 35% לפחות מהשכר הממוצע.
    ג. פיתוח שירותי הבריאות, החינוך, הדיור, הרווחה, התרבות והספורט
    1. הבטחת הזכות לשירותים חברתיים, על בסיס שיוויוני, לרבות לשירותי בריאות וחינוך חינם, להשכלה, לדיור ולאיכות חיים.
    המדינה תישא באחריות לשירותים הציבוריים ותממן את פעילותם השוטפת ואת פיתוחם בהתאם לצורכי האוכלוסייה. פיתוח השירותים הציבוריים ייעשה תוך מניעת הפרטתם ויכלול צעדים של העדפה מתקנת.
    2. הגנה על הרפואה הציבורית וביטול התוכניות להפרטת בתי-החולים; הנהגתו מחדש של המס המקביל, שישולם ע"י המעבידים ויהיה מיועד כולו למימון שירותי הבריאות הציבורית; מילוי קפדני של התחייבות הממשלה להשלמת המימון הדרוש ליישום חוק ביטוח בריאות ממלכתי.
    עדכון סל הבריאות בהתאם להזדקנות האוכלוסיה ולשינויים הטכנולוגיים, לרבות הכללתן של תרופות מצילות חיים חדשות; הבטחת מקומות אישפוז הולמים לכל החולים הסיעודיים וחיסול תור הממתינים; הגדלת התקציבים לגמילה מסמים ולמאבק בסחר בסמים; הכללת בריאות הנפש בסל הבריאות הניתן באמצעות קופות החולים; שיתוף נציגי הצרכנים בקבלת החלטות בנושא של סל הבריאות ובנושאים אחרים הנוגעים להם.
    3. הבטחת חינוך חינם, הלכה למעשה, בכל המסגרות החינוכיות-לימודיות: ממעונות היום ועד לאוניברסיטה; חקיקת חוק זכויות הילד; ניהול מדיניות של העדפה מתקנת לקבוצות המקופחות בקרב הילדים והנוער. הגדלת התקציבים לחינוך; שיפור התנאים הפיסיים ופתרון הבטיחות בבתי-הספר; העלאת שכר המורים ושיפור תנאיי עבודתם; בלימת תהליכי המיסחור במערכת החינוך והסרת דו"ח ועדת דברת מסדר היום של מערכת החינוך; ביטול ההעדפה התקציבית לבתי-ספר יחודיים; צמצום המיספר המירבי של התלמידים בכיתה ל-25; יישום מלא של חוק החינוך המיוחד ושל חוק השילוב, כך שלכל הילדים הזקוקים לו יוענקו תנאים חינוכיים ופיסיים הולמים; השלמת הפעלתו של חוק חינוך חינם מגיל 3 עד שנת 2009; שיפור מהותי בטיפול בילדים בפנימיות ובילדים קורבנות התעללות; הנהגת מפעל הזנה בתשלום סמלי בכל בתי הספר שבהם פועל יום חינוך ארוך.
    4. ביטול שכר הלימוד במוסדות הציבוריים להשכלה גבוהה; קידום זכויות הסטודנטים ונגד כל פגיעה בחופש הביטוי וההתארגנות הפוליטית שלהם; הכרה בהתארגנויות של הסטודנטים הערבים והבטחת שילובם באופן שוויוני במרקם החיים האוניברסיטאי; הגנה על האוניברסיטאות מפני תוכניות הפרטה; העלאת תקציבי הממשלה המיועדים להשכלה הגבוהה;
    5. קביעת סל מצרכים ושירותים בסיסי, לו יהיה זכאי כל תושב, צמצום משמעותי בממדי העוני.
    6. הבטחת חיים בכבוד לכל הקשישים, תוך סיפוק צרכיהם המיוחדים; הגדלת התקציבים לטיפול בקשישים במסגרת הקהילה, בבתי אבות ובמוסדות; התשלום עבור התרופות למחלות כרוניות יהיה סמלי בלבד.
    7. הבטחת דיור ברכישה או בשכירות לכל הזקוקים לו, ללא אפליה; החזרי ההלוואה או גובה שכר הדירה לא יעלו על 20% מההכנסה נטו של המשפחה או האזרח; עדכון שוטף של ההלוואות לדיור; בניה ציבורית באמצעות חברות שיכון ציבוריות ובמחירים זולים.
    8. הגדלה משמעותית של ההקצבות הממשלתיות לרשויות המקומיות והרחבה מהותית של סמכויותיהן. הפחתת הארנונה על דירות מגורים והפיכתה למס המותאם להכנסה ולא לשטח הדירה.
    9. פיתוח הספורט העממי והרחבת התמיכה בספורט ההישגי, תוך השוואת התמיכה בספורט נשים לזו הניתנת לספורט גברים; הפחתה משמעותית בתשלום עבור פעילות במתנס"ים.
    10. הגדלה משמעותית של התקציבים הממשלתיים למוסדות התרבות; העלאת תקציב התרבות לאחוז אחד מתקציב המדינה; עידוד הפקות מקור בתיאטרון ובקולנוע; ביצוע חוק הקולנוע; עידוד התאגדות אנשי קולנוע וטלוויזיה, במטרה להבטיח להם תנאים סוציאליים וקידום חקיקה שתגן על זכויותיהם; ערוץ 1, כערוץ ממלכתי, יטפח תרבות דיון והפקות מקור באיכות גבוהה, תוך יצוג הולם של כל מגוון התרבויות הקיים בישראל והפסקת ההתעלמות מהציבור הערבי; הגדלת התקציבים לספריות הציבוריות.

  36. לאבי לב :

    ממש לא אמרתי שמרצ מנסה למשוך חרדים לאלקטורט שלה באמצעות גרינפילד.

    גרינפילד כמו עמוס עוז היא אשת רוח.

    גם אם הדגש שלה יותר חברתי/ירוק ולעמוס עוז יותר אכפת מסיום הכיבוש.

    עם אנשי רוח לא פורצים את תקרת הזכוכית, לא מגיעים למצביעי ליכוד וקדימה. לא מגדילים את גוש השמאל.

    מי שמקשיב לאנשי הרוח ממילא בסבירות גבוהה מצביע למפלגות בקצה הימני או השמאלי.

    נ"ב: הקשר בין הדגל הירוק ובין חמלה על בע"ח נטושים ראוי לדיון ביקורתי נפרד. אבל אם כבר פעילות בעמותות היא דבר להתגאות בו, אני מעדיף מועמדים שמתגאים בהיותם בעמותות מאבק למען בני אדם "נטושים" ולא משנה אם מדובר בנכים (יואב קריים), שכונות (תמי מולד חיו עם אילון ומלכיאור), פליטי דרפור, נפגעי הקסאם וכן הלאה.

    בתקופת הפיגועים במרכז ירושלים התנוסס בסניף מרצ בקינג ג'ורג' שלט ענק של המאבק נגד גידול כבד אווז. השלט הזה מעל רחוב האוטובוסים המפוחמים שידר יותר מכל ובלי כוונה שמצוקתם של האווזים חשובה למרצ יותר ממצוקתם של הירושלמים המתפוצצים. אחרי זה מתפלאים שבציבור הרחב מרצ לא רלוונטית…

  37. אבי לב (הדובר של צביה גרינפילד) :

    לעניות דעתי, ראיית העולם שלך היא מאוד עמוקה אך עם זאת לא מספיק רחבה. וכי מה הקשר בין מצוקת פיתום האווזים לבין מצוקת הירושלמים המתפוצצים. האם לדעתך מרצ הייתה צריכה לתלות שלט: "לא לאוטובוסים מתפוצצים" או "מרצ נגד הרג של ירושלמים חפים מפשע"?

    שנית, לטעון שיחס לבעלי חיים אינו קשור לדגל ירוק זה כמו לטעון שהיחס והתנאים של המעבידים לעובדיהם אינו רלוונטי לנושאי כלכלה.

    שלישית, אני לא מבין מדוע המאבק למען הנכים ותושבי הפריפריה נראה לך כמאבק נפרד מהמאבק לזכויות אזרח שמרצ מנהלת מאז הקמתה. מבחינתי נושאי שוויון נשים ומיעוטים, זכויות אדם, חינוך וחירויות האזרח (דברים שבהם לצביה ולנציגים אחרים במרצ יש ניסיון עצום) – הירואיים לא פחות מהנושאים שאתה ציינת – אבל אני משער לעצמי שזו בחירה שלך.

    קצת נפלה לי הלסת שהזכרת את מלכיאור ואילון בהקשר של שכונות – אני אשמח אם תפרט כיצד השניים הללו סייעו שם,
    שהרי עבדתי כשנה בסיעת העבודה ומעולם (!!!) לא שמעתי אותם מזכירים את נושא זה לא בישיבות סיעה ולא בשום במה ציבורית

  38. לאבי לב :

    לגבי שכונות – הקפד בקריאה – דיברתי על תמי מולד חיו לא על עמי
    אילון.

    וכן, בסדר העדיפויות שלי אנשים חשובים מאווזים וגם בירוק – מניעת זיהום ע"י מפעלים חשובה גם היא מאווזים.

    וכן, אני רוצה לראות את מרצ מפגינה בשדרות אחרי קסאמים ובירושלים אחרי פיגוע.

    מפגינה עם מסר שחיי אדם אינם הפקר ומציעה פתרון אחר. פתרון מספיק אופרטיבי ורלוונטי שניתן למכור אותו *לרוב הישראלים* ולא למי שמראש חונכו בגישה הומניסטית / פציפיסטית. ולא, אין כוונתי ליוזמת ז'נווה.

    העובדה שמרצ היתה ביותר הפגנות לטובת אווזים מאשר בהפגנות נגד התמשכות ירי הקסאמים פוגעת בראש ובראשונה במרצ.

    כיום הימין מציע לשדרותים מלחמה, השמאל-מרכז מציע להם מיגון ותהדיאה חלקית

    (+ יוזמות ספונטניות של סמולנים שהולכים לעשות שופינג בעיר).

    מה יש לשמאל הישראלי להציע לשדרות?

    לא ממש ברור, ובטח שלא לתושבי שדרות. הסכם ז'נווה של ביילין-גרינפילד-עוז מעניין להם את קצה הישבן ונראה כלקוח מפנטזיה.

    במצב כזה אין פלא שהציבור מצביע בעד ביביבוגי – בעד מלחמה.

    זה נראה עדיף מהמדיניות של אולמרט-לבני-ברק-וילנאי (אם יש בכלל מדיניות כזו, הם בעיקר עסוקים בלהלחם זה בזה) ובטח עדיף מהחוברת היפה של הסכם ז'נווה המעוטרת במילותיו הנאות של גרוסמן שנשארות גם הן בתוך הבועה.

  39. דני בלוך :

    לאיתי
    עשית פרסומת חינם למצע חד"ש. גם חוקת ברית המועצות בימי סטאלין היתה נהדרת ודמוקרטית לעילא ולעילא. גם המצע של מפלגתו של אחמד טיבי נהדר וגם של עזמי בישארה. כשאני בוחן מפלגה קיימת אני בוחן גם את ההיסטוריה והפרקטיקה ולא את המצע הנמלץ. חד"ש רוצה בפרוק המדינה היהודית-ציונית ולא משאירה שום דבר למו"מ.
    וסגנון הויכוח שלך עם אבי לב הוא גס רוח. מה קרה לך?

  40. איתי :

    דני,

    כתבת

    "כשאני בוחן מפלגה קיימת אני בוחן גם את ההיסטוריה והפרקטיקה ולא את המצע הנמלץ. חד”ש רוצה בפרוק המדינה היהודית-ציונית ולא משאירה שום דבר למו”מ."

    המשפט השני מתייחס למצע אידיאולוגי, אלא שהוא מתייחס למצע שאתה משער שהוא מצע חד"ש ולא למה שכתוב במצע חד"ש.

    המשפט הראשון בדבריך הוא החשוב באמת. צא ובדוק בעצמך כיצד הצביעו אנשי חד"ש בכנסת, אילו הצעות חוק פרטיות הגישו, ולא רק דב חנין המתוקשר היטב.

    אם אלו הם הפרמטרים, אם תקופת הבדיקה היא הכנסת ה-17, ואם אנחנו מסכימים לכל מקרה מהי הצבעה/הצ"ח טובה ומהי הצבעה/הצ"ח רעה (אני מאמין שנסכים ב-99%), אני משער שתוצאת הבדיקה היסודית שלך תהיה שחד"ש עדיפה על מרצ ומרצ עדיפה על העבודה.

    אני מזמין את גולשי האתר לעשות תחקיר כזה ולשלוח לנו את התוצאות, למשל -איזו מפלגה פעלה הכי הרבה בחקיקה לזכויות עובדים? מהו אחוז ההצבעה בעד ונגד הפרטות בכל מפלגה בכנסת הזו?

    אמנם לא עשיתי זאת בצורה יסודית אך זה הרושם שיש לי מכל פעם שבדקתי משהו באתר הכנסת. לדוגמה כאשר יש הצבעה נגד הפרטת בתי הסוהר או הצבעה על מכירת קרקעות קקל ליהודים בלבד, חברי חד"ש יהיו בצד שלי, חברי מרצ בערך וחברי העבודה מפוצלים חצי-חצי.

    חד"ש זכאית לטיפול הוגן – מצד אחד לבקר אותה קשות על התנהלות מאובנת שחוסמת הדרך בפני יהודים ונשים ובכלל מונעת מאזרח מהשורה להשפיע.

    מצד שני – לשבח אותה על פעילותה בכנסת (ובשטח! מי היה במכון ויצמן?) למען השלום ולמען העובדים.

    אם חד"ש עושה יותר מכולם למען העובדים – מן הראוי שיותר עובדים יצביעו בשבילה. לצערי ברוב המקרים זה לא יקרה כי טיעון "לא ציונים" או "רוצים בהשמדת ישראל" יגבר, גם אם לא יבדקו אותו לעומק.

    אם פגעתי באבי אני מתנצל אבל כדאי שתראה לי איפה

  41. דני בלוך :

    איתי
    כנראה שאין לך מה לעשות כל היום אלא לעשות דוקטורתים על חד"ש. הם בהחלט עשו גם דברים טובים. גם זבולון אורלב, אריה אלדד, שאול יהלום בזמנו, מיקי איתן, גדעון סער ועוד ח"כים נהדרים מן הימין המרכזי והקיצוניומש"ס ויהדות התורה, עשו דברים מהוללים שראויים לכל שבח אבל אתה חייב להסתכל על הרקע הפילוסופי והרעיוני ואת מי הם מייצגים ומהו הבסיס והאם הם ייצגים את הבסיס הציוני-סוציאל-דמוקרטי שלי. התשובה היא -לא. ואם אתה לא מבין זאת – לא נותר לי אלא להצטער על כך ולהפסיק את הדו-שיח של חרשים. ואם אתר עבודה שחורה נוצר כדי לפאר ולרומם את חד"ש אז אני לא בטוח אם מקומי בו.
    ואשר להתנצלות לאבי – קרא את סגנון כל הכתיבה שלך כלפיו הנגוע בגסות רוח וחוסר נימוס – אז לא ברור לי מה אתה עושה כאן.

  42. אבי לב (הדובר של צביה גרינפילד) :

    דני ואיתי,

    דני – תודה, אני שמח לגלות ש"האבירות לא מתה" (בהשאלה מהשפה האנגלית)

    איתי – אני לא מבין, מתי אתה ראית את חד"ש תולים שלטים נגד האוטובוסים המתפוצצים? איזו עבודה מפוארת עשה ראש חד"ש, מוחמד ברכה, בלעצור את הבעיות של שדרות, שאתה מגדיר את מפלגתו כנזר הבריאה? ואם דווקא דב חנין הוא הח"כ האהוב עליך אז בפירוש מדובר בח"כ שדיבר יותר על פיטום אווזים מאשר על אוטובוסים מתפוצצים.

    מעבר לעובדה שהעלאת כמה שאלות לוגיות נותרת העובדה שחד"ש הייתה ועודנה מפלגה בדלנית (ואני מודה שלא רק מבחירה אבל בהחלט גם טומנת ידה בצלחת הבדלנות).
    הרקורד של חד"ש תמיד כלל ח"כ אחד מצטיין (שלפי מיטב ידיעתי זה עשרות שנים מדובר בח"כ היהודי "הסימלי" של חד"ש) וכמה עסקנים רגילים לחלוטין.

    אני זוכר כיצד הם ליבו את המהומות של הערבים באוקטובר 2000 מסיבות אלקטוראליות וללא שום אחריות אישית. הם בפירוש מפלגה סקטוראלית במובן העמוק של המילה וטובת המדינה וכלל אזרחיה לא כנגד עיניהם

  43. אלעד הן :

    אני מאד לא מתלהב מהתארגנות השמאל החדשה, אבל אני חייב להגיד שלבחון את חד"ש דרך המצע שלה ולהתעלם ממה שהיא משדרת (לא בסתר, אני מתכוונת ברעיונות שחברים כמו איימן עודה נותנים בתקשורת) היא משדרת בדיוק את מה שדני אומר. אין לי ספק שיש מאבק פנימי בתוך חד"ש, ונראה לי שחנין למשל היה רוצה כיוון אחר. הקו הזה עונה על הצרכים של הבורגנות הערבית שמרכיבה בעיקרה את חד"ש. בקיצור, את המאבק על הדרך בתוך הציונות יש לי מספיק במפלגת העבודה. בנוסף, אני לא רואה בחד"ש בסיס טוב יותר לשת"פ יהודי-ערבי ממפלגת העבודה למשל.

  44. איתי :

    דני,

    אני לא עושה דוקטורטים על חד"ש, כשאני מצביע עבודה שמתיימרת להיות ס"ד ולקדם את השלום ומגלה שבאופן עקבי לפחות חצי מהסיעה לא פועל בהתאם להשקפותי ולא בהתאם למצע, זה הגיוני שאני פוזל לצדדים. הרי כך גם אתה עושה.

    אינני מבין מדוע אזכור חד"ש כחלופה (אצלי כרגע במקום השני) מעורר כאלו התנפלויות כאילו אמרתי שאני מצביע לחזבאללה. גם על אחרים שמביעים טיעונים בעד חד"ש בצורה יותר תרבותית ממני יש התנפלות שנראית לי לא רציונלית, כאילו מישהו נוגע בעצב חשוף. הרגשתי זאת כמובן בתקופת הבחירות המוניציפליות. ההתקפות על חנין יצאו מכל פרופורציה ושידרו לי פחד מפני סחף של יהודים אל מעבר לתהום המפרידה בין ציוני ללא ציוני. האם באמת חד"ש כל כך מסוכנת או שזו דמוניזציה כמו שלהבנתי עשו על חנין? למרות כל ההתלהמויות הלאומניות של ברכה שאינן מקובלות עלי בלשון המעטה, הוא הזיק עד היום הרבה פחות למדינת ישראל בהשוואה לכמה ממנהיגי המפלגות הגדולות, ומפלגת העבודה בפרט. גם הפעילות של חלק מנערי האוצר וחלק ממשפחות ההון מסוכנת לישראל הרבה יותר מזו של מר ברכה, למעשה היא כבר עלתה בחיי אדם (זיהום אוויר, הזנחה בתשתיות, שירותי בריאות גרועים בפריפריה וכן הלאה). הקפיטליזם החזירי יותר מסוכן מחד"ש.

    אבי,
    אני לא מתיימר להציג את חד"ש כמפלגה מושלמת וחפה מפגמים. בהחלט גם היא לוקה בבועתיות לא פחות ממרצ ובסדרי עדיפויות שמונעים מרבים להצביע לה. כמתלבט, יש לי הרבה מחסומים שאני צריך לחצות לפני שאולי אשים הפתק ו' לראשונה בחיי בקלפי (תמיד הצבעתי עבודה או מרצ).

    ***

    במבט לאחור הסתבר לי שאני מצליח בבת אחת לרדת רצח גם על העבודה, גם על מרצ, גם על עמי אילון וגם על חד"ש. אז בלי להתלהם אני אסכם את הנקודה שאני נמצא בה כעת
    בהתלבטות בין מימ"ד+, מרצ+ וחד"ש:

    למה חד"ש? כי היא הכי קרובה לדעותי בציר הסוציאליסטי-קפיטליסטי (קצת שמאלה מדי, אבל מרצ ככלל ממש ימינה מדי).
    למה לא חד"ש? כי זה מבטא יאוש מהציונות (ואני עדיין רואה בעצמי ציוני), וכי זו בחירה שאם אנקוט בה לא אוכל לשכנע אחרים לבחור כמוני. זו בחירה להשקטת המצפון – אני הייתי בסדר. אבל בכך אהיה גם אני אחראי לכך שלא לקחנו קולות מן הימין.

    למה מרץ? כי מרצ הכי קרובה לדעותי בציר מדיני-בטחוני.
    למה לא מרצ? בגלל שחלק ניכר ממנהיגיה הם אנשי ימין כלכלי לפחות כמו בעבודה אם לא יותר. ובגלל שהם מסרבים לעשות חשבון נפש וממשיכים לבנות את קיר הברזל שבינם ובין רוב הציבור. בחד"ש אני עוד יכול להבין את זה (רוב הציבור גזען כלפי ערבים ומפחד מקומוניסטים), אבל מרצ באמת רוצה להגיע לעוד אוכלוסיות – רק שהיא עושה בדרך את כל הטעויות ומכוונת תמיד לאותם אנשים. בנוסף, אני גם לא מתחבר לשיח החילוני-הלוחמני של מרצ, שמתעסק לעתים קרובות מדי בטפל (מכירת חמץ בפסח, כבישים פתוחים בשבת) ולא בעיקר, ולוקה לעתים בשנאת חרדים (ומתנחלים) שלא שונה מאוד משנאת הערבים ושנאת ההומוסקואלים שמרצ נלחמת בה.

    למה מימ"ד? כי מלכיאור הוא ח"כ ס"ד מצטיין שאני רוצה אותו בכנסת, כי היא הכי קרובה לדעותי בציר הליברלי-שמרני ומביעה עמדות הקרובות לעמדותי בציר המדיני והכלכלי.

    אבל בראש ובראשונה – מבין השלוש, מימ"ד היחידה כרגע בעלת פוטנציאל לפרוץ את בועת השמאל שמטרידה אותי ופוטנציאל להיות עוגן לבניית מפלגה ס"ד גדולה בעתיד. לכן אני נותן לה עדיפות.

    למה לא מימ"ד? כי הצבעה למימ"ד היא סיכון בזריקת הקול ולכן אני מייחל לכך שתתחבר לכוחות נוספים. בעיה נוספת שיש לי היא איך לאכול את עמי אילון – האם זה המנהיג האמיץ ששיכנע מאות אלפים שלטובתנו כדאי לחלק את ירושלים (על בסיס דמוגרפי) תמורת ויתור פלסטיני על שיבה לגבולות 67, או מי שמשנתו הכלכלית עמומה ומלאת סתירות והתנהלותו הביעה עד לפרישתו ההיפך מאומץ ציבורי. אני מקווה שמצע מימ"ד עם אילון יהיה ישיר וקונקרטי בתחום הכלכלי-חברתי כמו עקרונות המפקד הלאומי בנושא המדיני.

    ולסיום, אין לי סיבה אחת בעולם למה להצביע עבודה. שיחפשו אותי שוב ב-2013.

  45. יהושע בן משה :

    לעניות דעתי הבירור כאן חורג מזמן מבירור לעניין, וגולש להצגת עמדות אישיות, לא לגמרי ברורות החוזרות ומוצגות פעם ועוד פעם.
    אני חולק על ההנחה שציבור הגולשים מעוניין לדעת בדיוק עבור מי,מגיב זה או אחר מתכוון להצביע. ריבוי התגובות של אותו האיש לא מוסיף לבירור, ומרתיע אחרים מלהשתתף.
    המאמר המעניין של דני בלוך, שעיקרו דווח, משמש להתנצחות חסרת תוחלת שבפרוש לא משפיע על שום
    מציאות, לא משכנעת משהוא לשנות את דעתו והופכת טרחנית מדי.

  46. דליה :

    קראתי בעיון ולא ראיתי מילה אחת לגבי החלטת המשטרה לחקור פרשת הזיופים בפריימריז 2007 במפלגת העבודה.גם בטוקבקים לכתבה כל כך חמורה יש רק 20 תגובות.האם אנחנו האזרחים מקבלים התנהלות שכזו כנורמה?לאן זזו הקוים האדומים שלנו?
    התנהלות שכזו של מפלגה והעומדים בראשה,התשובה צריכה להיות ברורה וזועקת:למפלגה כזו אנחנו לא מצביעים.
    די לשחיתות הגענו לקו האדם

  47. דניאל :

    די להביט ברקורד הפרלמנטארי ובעיקר בחוקים שעברו בכנסת האחרונה בכדי להבין שבכל הקשור לעשייה חברתית אמיתית הרשימה של מפלגת העבודה היא היעילה והאיכותית ביותר. נכון שהבון טון התקשורתי עכשיו הוא הפיכתה של מפלגת העבודה לשק החבטות הלאומי, אבל תסלח לי התקשורת הישראלית אני חדלתי מלהקשיב לה. היא זו שהתלהמה בדרך ליציאה החפוזה למלחמה בלבנון ובעזות מצח ביקרה אותה מאוחר יותר, היא זו שנמנעה שנים מלפרסם מידע על פוליטיקאים שקופת שרצים שורצת על גבם כגון אולמרט וקצב, והיא זו שנתנה גיבוי מביש למפלגת חסרי הדעה של קדימה בבחירות הקודמות.
    אני קורא לכל אדם שהמהות חשובה לו לבחון את הרשימות זו מול זו. כמובן שאף רשימה אינה מושלמת, אך זו של העבודה היא היחידה שנותנת מענה אידיאולוגי למחנה הסוציאל- דמוקרטי, שכוחו בישראל רב מכפי שנהוג לחשוב. היא היחידה שעונה על רחשי ליבו של רוב הציבור בישראל ומדברת בצורה אחידה וללא היסוס על פיתרון שתי המדינות לשני עמים ההכרחי כל כך להמשך קיומה של המדינה היהודית- דמוקרטית, והחשוב מכל – מפלגת העבודה היא היחידה שיכולה לבצע את כל אלו. היא הייתה מפלגת שלטון, ותחזור להיות מפלגת שלטון במוקדם או במאוחר. לטעמי כל קול שהולך למפלגות נישה שונות ומשונות הוא בזבוז, ראינו כבר מה קרה עם מפלגת הגמלאים.
    אז למרות הכל, אני מצביע עבודה. זה אולי לא טרנדי, אבל הכי שפוי שיש.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.