חתירה פייסנית למדינה פלסטינית – אינטרס ישראלי מובהק

"צוק איתן" הוא הוכחה נוספת שהכרעת החמאס לא תהיה בשדה הקרב אלא במעשה דיפלומטי אמיץ ונועז. התנאים לפתרון מדיני בשלים היום יותר מאי פעם. חתירה פייסנית למדינה פלסטינית ריבונית בשיתוף ההנהגה הפלסטינית הפרגמטית היא אינטרס ישראלי מובהק

מאת: רון שביט

מינכן זה לא כאן

הסכמי מינכן 1938 עולים מדי פעם כאנלוגיה של פייסנות נואלת המביאה לאסון. לאחרונה היו שניסו להשוות בין פייסנות המעצמות כלפי גרמניה בוועידת מינכן לבין תהליכי ההסדרה של ישראל מול חמאס.

גרמניה הנאצית הייתה מדינה ריבונית עצמאית שביקשה להשליט אידאולוגיה פשיסטית קיצונית ורצחנית באירופה כולה. היטלר ניפץ את הסכמי ורסאי לרסיסים, התעצם צבאית וטריטוריאלית, סיפח את אוסטריה, איים בהשמדת העם היהודי והיווה איום גלובלי ממשי על שלום העם כולו. ניסיונות המערב ובעיקר בריטניה וצרפת לפייסו, שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה היו מעשה נאיבי, הואיל והכתובת התנוססה על הקיר באותיות של אש. הפייסנות הייתה גם ביטוי לאנוכיות. מדינות המערב לא אוו להסתבך במלחמה למען חבל ארץ רחוק (הסודטים בצ'כוסלובקיה). גורל היהודים עניין אותן כקליפת השום. ועידת אוויאן שהתכנסה חודשיים לפני ועידת מינכן ודנה בפליטות היהודית היא הוכחה ניצחת לאדישות רעה זו.

נחזור לימינו שלנו. החמאס מייצג אידאולוגיה פונדמנטליסטית מסוכנת ומאיימת. בשמה הוא הגיע למתקפה פרועה נגד אוכלוסייה אזרחית תמימה. מדובר בארגון טרור פושע הניזון מייאוש, ממצוקה ומחוסר אונים. הוא מתעצם גם מהיעדר תקווה מדינית ממשית מול הגורמים הפלסטינים המתונים שהמירו את כוונות הרובים בכוונות למשא ומתן.

רק לאחרונה נוכחנו שוב כי אין תוחלת במערכה צבאית, למרות מאזן העוצמה הברור. עדיין לא השכלנו להבין שמדינה דמוקרטית אינה יכולה לנצח ארגוני גרילה. היא יכולה להרתיע קמעה, היא יכולה להביא לשקט מוגבל. היא אינה יכולה להכריע. כאן דרוש מהלך מדיני חכם.

נכון. יש להביא להכרעת החמאס, אך מתחוור שלא תהיה זו הכרעה בשדה הקרב המתנהל ברחובות אזרחיים, אלא במעשה דיפלומטי אמיץ ונועז. התנאים לכך בשלים דווקא היום יותר מאי פעם. התעצמותם של הפלגים האיסלאמיים מאיימת על האוכלוסייה העזתית לא פחות משהיא מאיימת על האוכלוסייה הישראלית. לא ניתן להתעלם משינוי האווירה ברחוב הפלסטיני. במחקר שנערך על ידי מכון וושינגטון נמצא כי 70% מהפלסטינים תומכים בהידוק היחסים עם ישראל ובהתנגדות בלתי אלימה.

הנתון החשוב הזה מצטרף לנתונים היסטוריים נוספים: היעדר זליגת המאבק הפלסטיני לשטחי הרשות הפלסטינית והתייצבותן של מצרים וסעודיה כנגד חמאס. ממשלת ישראל לא תוכל עוד להתעלם ממשוואה פשוטה: קיומו של אופק מדיני מול הרשות הפלסטינית מתחזקת קואליציה ערבית-ישראלית משמעותית כנגד חמאס. כדרכן של משוואות היא פועלת גם בכיוון ההפוך: היעדר אופק מדיני צלול יטפח שוב את חמאס ויחליש את הקואליציה ההיסטורית הזו. במצב כזה המערכה העקרה הבאה היא רק עניין של זמן.

"צוק איתן" הוא הוכחה נוספת, אחת מיני רבות, כי הפתרון לא נמצא בשדה הקרב. בעוד מינכן הייתה פייסנות של בת יענה, הרי המזרח התיכון 2014 נמצא במקום אחר לחלוטין. הוא קורא לברית המתונים. החתירה הפייסנית למדינה פלסטינית ריבונית בשיתוף ההנהגה הפלסטינית הפרגמטית היא אינטרס ישראלי מובהק. היא נדרשת הן ברמה הביטחונית, הן ברמה הכלכלית אך לא פחות מכך גם ברמה הדמוקרטית-מוסרית. מינכן זה לא כאן.

ד"ר רון שביט הוא מומחה למנהיגות פוליטית ולפסיכולוגיה פוליטית

Print Friendly, PDF & Email

Tags: , ,

20 Responses to “חתירה פייסנית למדינה פלסטינית – אינטרס ישראלי מובהק”

  1. רפי ל הגיב:

    אינני יודע מי הסמיך את רון שביט לקבוע מהו אינטרס ישראלי מובהק. אני מכיר רבים שאינם סבורים כמוהו, ואינם קוראים או מבינים את המציאות בה אנו חיים כמותו.

    מינכן בהיסטוריה הוא מושג המשמש "התראה" מפני קריאה מדומיינת של המציאות הגיאופוליטית, והפיכת קריאה בסיס למדיניות ריאלית כביכול, שבסיכומו של דבר מולידה אסונות וכאוס.
    דוגמא להתנהלות כזו ראינו במקומותינו ערב מלחמת יום הכיפורים, ושילמנו על כך מחיר כבד, וא"כ גם בהסכמי אוסלו, בתוכניות "מרחיקות הלכת" לפשרה היסטורית שהולידו אינתיפאה ופורענויות אחרות, ובהתנתקות מעזה שהביאה עלינו לאחרונה את הסיבוב השלישי של עימות צבאי עם זרוע טרור מובהקת שבידיה הפקדה הרצועה, מרצון או שלא מרצון.

    במסגרת קריאה מעוות ומדומיינת של המציאות מביא שביט כדוגמא חיובית את המציאות באיו"ש, בה נשמר כביכול השקט. במקרה או שלא במקרה, הוא שוכח להזכיר שביטחון איו"ש נמצא בידי צה"ל וכי במהלך "צוק איתן" היה זה צה"ל שסיכל הפיכה נגד הרשות ואבו מאזן מצד חמאס.

    אופק מדיני גם הוא אינו עניין מדומיין. הוא תולדה של מהלכים דו-צדדיים שיוצרים מציאות חדשה שבה ניתן לחפש פשרה סבירה בין שני צדדים ניצים. אופק מדיני אינו נוצר רק מפני שמישהו עיוור וחרש, אינו קורא את המציאות, אבל מדבר עליה כאילו די במילים בכדי לשנות את המציאות. כבר נוכחנו גם במינכן וגם אחריה שזו שטות מוחלטת.
    במציאות המזרח תיכונית הנוכחית, מילים כתחליף למציאות זו הרפתקנות או איוולת או שני הדברים גם יחד.
    יתר על כן, סקרים מוזמנים להוכחת שאלות שלא נשאלו בהם, הם טכניקה ידועה במערכות תעמולה ושטיפת-מוח פוליטית. סקרים בשאלות של פשרה לאומית כואבת בסכסוך לאומי עמוק, הם "צחוק מהעבודה" משום שהמבחן העקרי בפשרה כזו אינו מה אתה מוכן לקבל מהצד השני, אלא על מה אתה מוכן לוותר במסגרת הפשרה.
    וכאן שני הצדדים מרוחקים זה מזה כפי שהיו מעולם.

    כחלק ממסע תעמולה, מאמר זה מובן. כניתוח רציני של המציאות והסיכויים, הוא פשוט הזוי.

  2. לקסי הגיב:

    1. הסכמי אוסלו נרצחו בשלוש יריות בכיכר.
    ל. רפי – כרבים אחרים – זועק "יתום אני"…
    אכן רק ידו של יגאל עמיר אחזה באותו אקדח, אבל רבים עמדו מאחוריו וכולנו "נהנים" מהתוצאות, ביחוד הימין הצדקני עם ה"אמרנו לכם".
    2. המלחמה שהביאה חורבן ושלום לאירופה – שלמה אבינרי
    http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2418971

  3. מיכאל הגיב:

    בדבר אחד אני מסכים – אולי די כבר עם ההשוואות עם גרמניה הנאצית. ×–×” לא דומה לשום דבר. פשוט להפסיק עם כל ההשוואות האלה.

  4. לל. רפי הגיב:

    כאדם שנראה לי כאדם חושב, מוזר לי לקרוא שהניתוח ההגיוני המובע במאמר זה על האמת הידועה לכל שהדיפלומטיה היא שתפתור את הסכסוך פה, ולא מלחמה חוזרת ונשנית מדי כמה שנים, מכונה הזוי על ידי ל. רפי. מוזר לי של. רפי מכנה את הדרישה לשלום הזויה.
    כל אזרחי ישראל צריכים לקרוא לשלום ולא למלחמה. לא לחיות על החרב, אלא על השלום, הפשרה, הפייסנות. האם האזרחים מוכנים להקריב ילדיהם במלחמה כל כמה שנים? האם המלחמה היא דרכו של העם היהודי או השלום?
    לחזור ולדקלם שהפלסטינים והמדינות הערביות אינן מעונינות בשלום, זה קיבעון שכלי. התנאים הגיאופוליטיים משתנים ואפשר להגיע להסדר מדיני. מי שקיצוני פה הוא ממשלת הימין הקיצונית הזו, של. רפי נותן לה גיבוי.
    דליה

  5. דליה הגיב:

    המאמר ראוי ולא הזוי. הגיוני ולא רגשי. יש לחתור לשלום, ולא להכריז כי הצד האחר אינו מעונין בשלום, ובאותה הזדמנות לגנוב עוד ועוד קרקעות פלסטיניות ולהכריז עליהן כאדמות מדינה. בקש שלום ורדפהו.

  6. ×§. טוכולסקי הגיב:

    ההשוואה היחידה הראויה למינכן היא זו של ביבי עם צ'מברלין והיא עושה עוול עם צ'מברלין, הוא לפחות ניסה להביא שלום.
    הכרעה היתה יכולה להיות גם צבאית, רק שיש לנו ראש ממשלה שהוא בעת ובעונה אחת צמא דם ופחדן. ביבי רוצה את חמאס בעזה, הוא לא רוצה למגר את חמאס והוא לא רוצה הסדר עם חמאס הוא רוצה את הסטטוס קוו.
    הבעיה שלנו היא ממשלת הימין, היא גרועה יותר לישראל מהחמאס והיא האיום האמיתי על חוסנה של ישראל.
    אז כן עדיף להגיע להסדר עם האויב כמו שעושים בסכסוכים, אבל אפשר היה גם להכריע את החמאס בשדה הקרב.

  7. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    מכיוון שאין באפשרותי לקרוא אותו, לא ידוע לי אם התייחס לתפקידו של סטלין במלחמת האזרחים בספרד ("החזרה הגנרלית לאושויץ" כדברי קצטניק) ואם התייחס למצב הפוליטי בגרמניה – מאבק הקומוניסטים בס"ד שהפך את היטלר לג'וקר שזכה בתפקיד הקנצלר, למרות שמפלגתו לא זכתה ברוב הקולות (מה שנהוג להגדיר כעלייה לשלטון באמצעים דמוקרטיים).

  8. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    "קריאה מדומיינת של המציאות הגיאופוליטית, והפיכת קריאה בסיס למדיניות ריאלית כביכול, שבסיכומו של דבר מולידה אסונות וכאוס.
    דוגמא להתנהלות כזו ראינו במקומותינו ערב מלחמת יום הכיפורים, ושילמנו על כך מחיר כבד, "

    בפני ממשלת גולדה עמדה אפשרות מעשית להסכם שלום עם מצרים של סאדאת תמורת החזרת סיני (כפי שנעשה אחרי המלחמה המיותרת שפרצה ביום כיפור).
    מי שלא קרא נכון את המפה ודחה את הצעת מצרים בשאננות הזויה – היתה ממשלת ישראל, לא אלה שקראו להשיב בחיוב להצעה המצרית.

    הקריאה המדומיינת של המציאות – היתה כולה בעיניים של ממשלה שחשבה שהיא "שוטלת בענינים" הצבאיים והמדינים, כשלמרבה האירוניה, הנסיבות המדיניות מנעו ממנה מכה מקדימה נגד מצרים וסוריה, אבל את הצבא הכינו כאילו קיים חופש מדיני להפעיל אותו באופן חופשי.
    התוצאות – ידועות (שלא לדבר על הפתעת טילי ×”× .מ שסתרו לגמרי את הנחת חופש הפעולה של חיל האוויר גם במכה מוקדמת).

    המסקנה – את המציאות צריך לדעת לקרוא כפי שהיא עכשיו. הכוח נמדד לפי היכולת להשפיע עליה צבאית ו-מדינית.

    ל. רפי מניח באופן קבוע שלישראל אין כל יכולת השפעה על המציאות, שהיא תוצאה של פעולות כוחות פוליטיים שונים – ואם לישראל אין לדעתו השפעה משלה בדינמיקה הזאת – מסקנותיו הגיוניות – התחפרות ועוד התחפרות ועוד קוץ בעיני העולם. ×›×›×” ×–×” כשאתה חלש, אחרי שאיבדת קלפים רבים שדווקא היו לך ביד (למשל מלחמת יום כיפור שקרעה את המסווה מאגדת העליונות הצבאית של צה"ל, ונדלג פה על הסיפור איך ניקסון הציל את ישראל מעצמה).

  9. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    מה שנוצר פה הוא לא קואליציה פרגמטית ובטח לא מתונה, אלא הזדמנות לרוב הישראלים ולרוב הפלסטינים – להגן על עצמם מפני הכאוס שנוצר סביבנו ומאיים יותר על הפלסטינים מאשר על ישראל. (הכל יחסית כמובן).

    ישראל יכולה להוכיח לפלסטינים שהיא יכולה להיות מסוכנת פחות מהגורמים יוצרי הכאוס.
    ספק אם זה אפשרי בהנהגת הימין שמפחד מהצל של עצמו שהולך וגדל ככל שהפחד ממנו הולך וגדל.

  10. ziv הגיב:

    רק 3 נקודות למחשבה:

    1. לבנון היא מדינה ריבונית ( כמו שאתם מדברים שיהיה לפלשתינים, כן?)
    ולמרות זאת או בגלל זאת, היו שם כמה מלחמות ומבצעים נגד החיזבאללה. רוב תושבי לבנון רוצים שחום – אין לי ספק.
    אז יש שלום? יש מלחמות ואני לא בטוח שראינו את האחרונה.
    האם פלשתין עם וכאשר לא תיווצר אותה מציאות?

    2. קראתי כמה תגובות על השלום עם מצרים. מדוע אף אחד לא מדבר פה על השלום עם סוריה?
    אני בטוח שהצגיבים פה היו מאז ומעולם בעד החזרת הגולן לאסד.
    גם כיום אתם/הם תומכים בהחזרת הגולן? ( הדגש הוא לא על "ההחזרה" ולא על אסד, אלא על התהפוכות שקוראות פה. אגב, בתקופת כהונת מורסיי היו דיבורים על נסיגה מהסכם השלום עם ישראל ( אחרים מוסלמים או לא….) למזלינו, הייתה עוד מהפכה במצרים, אבל לך תדע מה ×™×”×™×” שם "מחר". ( ואני לא מתכוון לעוד דור, אלא הרבה פחות מזה).

    3. הסכם שלום כדוגמת החלומות שאני קורא פה, ×–×” דבר נחמד, רק צריך לדעת את המחיר. החזרת כל יהודה ושומרון ( עם או בלי חילופי שטחים). כל ירושלים המזרחית כולל העיר העתיקה – לפלשתינים. הבקעה, ×”×”×’× ×” על מרכז הארץ תיהיה נתונה לגחמות משעל והניה ולא לשכוח תא תוספת המיליונים "פליטים" שישבו לפי דרישתם איתנו או לפי דרישתינו מעבר לגדר לידינו ( גם הסורים יושבים מעבר לגדר – עדיין).

    האם יש אמונה בשלום כזה?
    לצערי, במקרה של טעות לא בטוח שהמצב יהיה הפיך בתנאי התחלה כאלה.

    אז שלום זה דבר רצוי, אך לא מספיק לדבר, צריך גם לחשוב על המשמעויות מעבר למילים.

  11. לקסי הגיב:

    הארץ http://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.2420890

    כ-4,000 דונם מעבר לקו הירוק הוכרזו כשטח מדינה בתגובה על רצח הנערים
    ההכרזה כוללת שטחים נרחבים ממערב להתנחלויות גוש עציון לכיוון ירושלים, שנועדו ליצור רצף טריטוריאלי בין הקו הירוק לביתר עילית ולכפר עציון

    חיים לוינסון, ג'קי חורי 31.08.2014

    המינהל האזרחי הכריז בשבוע שעבר על 3,799 דונם בשטח של חמשה כפרים באזור בית לחם כאדמות מדינה, בתגובה על חטיפת ורצח שלושת הנערים אייל יפרח, נפתלי פרנקל וגיל־עד שער בגדה ביוני האחרון.

    ההכרזה נעשתה בהוראת הדרג המדיני ונחתמה ב–25 באוגוסט. מפת ההכרזה כוללת שטחים נרחבים ממערב להתנחלויות בגוש עציון לכיוון ירושלים, שנועדו ליצור רצף טריטוריאלי בין הקו הירוק להתנחלויות ביתר עילית, כפר עציון וגבעות ובאופן שימחק למעשה את הקו הירוק. האדמות שייכות לכפרים ג'בע, צוריף, ואדי פוכין, חוסאן ונחאלין.

    על פי הודעת המינהל, על ההכרזה הוחלט בקבינט בעקבות החטיפה. בקבינט הועלו מספר הצעות לבנייה בהתחלויות, שהדיון ביחס לרובן לא הוכרע לאחר שתשומת הלב עברה להתמקד במבצע בעזה. כעת, לאחר ההכרזה, יכולים המתנחלים להגיש תוכניות לבנייה על השטח המוכרז. רוב השטחים אינם מוקצים למועצה מקומית כלשהי באופן רשמי.

    הכרזה זו מצטרפת לשורה של הכרזות ותוכניות שמקדמת המדינה ונועדו להצמיד את גוש עציון לירושלים ומבואותיה. באפריל האחרון הוכרזו 984 דונם אדמות מדינה בנווה דניאל. ביישוב גבעות מקודמת בנייה של 523 יחידות דיור. גבעות הוא מאחז נח"ל שהפך ברבות השנים לכפר חינוכי לבעלי מוגבלויות. עוד בתקופת ראש הממשלה אהוד ברק הוחלט להפוך את המקום ליישוב ולקדם בו תוכניות בנייה רחבות.

    שרת המשפטים ציפי לבני התייחסה הערב להכרזה בראיון לגלי צה"ל. "עכשיו, כשאנחנו צריכים לגייס את העולם, למנוע תהליכים נגד מדינת ישראל, ולפעול ביחד עם אותם גורמים מתונים, כל דבר ששוב יכול להסיט את תשומת הלב אלינו ולעורר ביקורת כלפינו פוגע באותם דברים שאנחנו רוצים להשיג", אמרה.

    אייל יפרח, נפתלי פרנקל וגיל־עד שער נחטפו ונרצחו ב-12 ביוני בידי חוליית חמאס לאחר שעלו על טרמפ בגוש עציון. צה"ל הכריז על מבצע "שובו בנים" לאיתור השלושה, וגופותיהם נמצאו ב-1 ביולי באזור כרמי צור. החשודים בביצוע החטיפה הם פעילי חמאס מרוואן קוואסמה ועאמר אבו עיישה, שניהם תושבי חברון שנכלאו בעבר בישראל.

    ראש המועצה האזורית גוש עציון דוידי פרל פרסם הודעה לפיה "ההכרזה על אדמות המדינה בכ–4,000 דונם, סוללת את הדרך להקמת העיר החדשה גבעות בגוש עציון. אני רוצה לברך את ראש הממשלה וממשלת ישראל על קידום היוזמה, ואת שר הביטחון וראש המינהל האזרחי על הדחיפה והיישום בפועל של ההחלטה".

    חוקר ההתנחלויות דרור אטקס מציין כי "מיפוי בסדר גודל כזה הוא פרויקט שאורך חודשים ארוכים אם לא למעלה מכך. אין ספק שעיתוי ההכרזה אינו מקרי, ונתניהו חיכה לרגע שבו הוא חשב שהפרסום יעניק לו נקודות קריטיות בשדה הפוליטי הפנימי".

    לדברי אטקס, "צריך להבין שנתניהו אמנם מסלים את העימות עם הרשות, אבל הוא עושה את זה בעיקר לאורך הרצועה הצמודה ממזרח לקו הירוק, כדי לשדר לאמריקאים שהוא עדיין נשאר במשחק של שתי מדינות. זהו מהלך טיפוסי לנתניהו שמצטיין בדבר אחד בלבד: למשוך זמן על מנת להישאר על כיסא ראש הממשלה".

    ברשות הפלסטינית לא הופתעו מההודעה של המינהל האזרחי וציינו כי היא היתה צפויה מאז אירוע החטיפה אולם נדחתה כנראה בשל המלחמה בעזה. בשבוע שעבר, מיד לאחר הפסקת האש, דיווח "הארץ" על פנייה של גורמים בכירים ברשות לאו"ם ולאיחוד האירופי, שהזהירו מצעדים ישראלים שמטרתם העמקת האחיזה בשטחים מעבר לקו הירוק. זאת בנוסף להגברת הבנייה בהתנחלויות, שנועדה לרצות את חוגי הימין בישראל במיוחד בשל הביקורת שנמתחה על נתניהו בזמן הלחימה בעזה.

    "כבר בשבוע שעבר התרענו מפני מהלכים מסוג זה, והוכח שאין לממשלה הזו שום כוונה להתקדם בתהליך המדיני", אמר פקיד פלסטיני בכיר ל"הארץ", "נתניהו מדבר מצד אחד על הצורך באופק מדיני ומצד שני ממשיך במדיניות ההתנחלויות. אלה שני מסלולים מתנגשים".

    לדברי הפקיד, סוגייה זו תעלה השבוע בפגישה המתוכנת בין יו"ר צוות המשא ומתן הפלסטיני סאיב עריקאת לשר החוץ האמריקאי ×’'ון קרי. בפגישה אמור עריקאת להציג בפני קרי פלטפורמה להסדר מדיני כולל, שבייסודו סיום הכיבוש וקביעת הגבולות על בסיס קווי 1967. "נבהיר לאמריקאים שאין בכוונתנו לבוא כל פעם מחדש כדי להציג להם את ההפרות מצד ישראל ובעיקר את הבנייה בהתנחלויות, אלא צריך לקבוע אחת ולתמיד: או שיש פתרון או שאין. אם יש – ממשיכים במשא ומתן ואם אין אז אנו נפנה לבית הדין הבינלאומי כפי שהבהיר אבו מאזן עוד בשבוע שעבר".

    בלשכתו של הנשיא הפלסטיני הגיבו בקצרה להודעה הישראלית. דוברו, נביל אבו רודיינה, אמר כי צריך לבטל את ההחלטה, שרק גורמת נזק ומסבכת עוד יותר את האופק המדיני. הוא הדגיש שכל מפעל ההתנחלויות הוא מפעל לא לגיטימי המנוגד לחוק הבינלאומי.

  12. ללקסי הגיב:

    ללקסי – מה קרה? למה לא פוסט?

  13. ללקסי הגיב:

    וכן – לא כולם זמינים להארץ.

  14. ללקסי הגיב:

    סליחה
    הקישור השני להארץ מובא עם המקור.
    מה עם הקישור הראשון?

  15. לקסי הגיב:

    12 – ×›×™ לא מעתיקים מאמר מהארץ לפוסט…
    13 – התשובה ב-14
    14 – תגובה 11 לקח מתגובה 7, איני מתכוון לעשות העתק-הדבק גם למאמר ההוא.

  16. דליה הגיב:

    ההתנהלות הזו של ההכרזה על אדמות מדינה היא חתירה לתוקפנות, לא לפייסנות.
    זוהי גם דוגמא לאופן שבו משתמשים באידיאולוגיה כדי לממש את יצר הרכושנות החומרית.

  17. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    לקסי
    מכיוןן שלא עשית העתק מהמאמר ההוא, לא שמתי לב שכן עשית ממאמר אחר, ור' תגובה 14 (שמייתרת תגובות 12. 13 .
    אבל היתה שאלה בתגובה 7 – אם התייחס לתפקידו של סטלין במלחמת האזרחים בספרד ("החזרה הגנרלית לאושויץ" כדברי קצטניק) ואם התייחס למצב הפוליטי בגרמניה – מאבק הקומוניסטים בס"ד שהפך את היטלר לג'וקר שזכה בתפקיד הקנצלר, למרות שמפלגתו לא זכתה ברוב הקולות (מה שנהוג להגדיר כעלייה לשלטון באמצעים דמוקרטיים).

  18. ל רפי הגיב:

    לקסי :
    31 באוגוסט, 2014 בשעה 9:50
    1. הסכמי אוסלו נרצחו בשלוש יריות בכיכר.
    ל רפי: זו הצהרה או כתב-אמונה של הכותב, אבל לא הוכחה אמפירית. אני בוודאי איני חושב כך. יש עוד רבים אחרים שסבורים שכאשר רבין ×”×™×” מבין טוב יותר מיהו ערפאת וכי הולך שולל הוא עצמו ×”×™×” משעה או מבטל את הסכמי אוסלו…; אבל גם זו אינה הוכחה אמפירית. קל לבכות על "חלב שנשפך" אבל מוטב לעסוק במציאות שבה אנו חיים, ולא בשאלה מה ×”×™×” קורה אילו.
    ל. רפי – כרבים אחרים – זועק "יתום אני"…
    אכן רק ידו של יגאל עמיר אחזה באותו אקדח, אבל רבים עמדו מאחוריו וכולנו "נהנים" מהתוצאות, ביחוד הימין הצדקני עם ה"אמרנו לכם".
    ל. רפי : אותה גברת בשינוי אדרת. כל אחד רשאי להאמין במה שהוא רוצה, אבל כך קשה לנהל דיון רציונלי.
    2. המלחמה שהביאה חורבן ושלום לאירופה – שלמה אבינרי
    http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2418971
    ל. רפי: מי שמנסה להשוות את מלחמותינו למלחמות של אירופה איננו רציני.

    4. לל. רפי :
    31 באוגוסט, 2014 בשעה 13:28
    כאדם שנראה לי כאדם חושב, מוזר לי לקרוא שהניתוח ההגיוני המובע במאמר זה על האמת הידועה לכל שהדיפלומטיה היא שתפתור את הסכסוך פה, ולא מלחמה חוזרת ונשנית מדי כמה שנים, מכונה הזוי על ידי ל. רפי. מוזר לי של. רפי מכנה את הדרישה לשלום הזויה.
    ל. רפי: נדמה לי שסעיף 2. לעיל בתשובה של לקסי, היא גם התשובה הראויה לתמיהה שלך. תולדות העולם אינן מורכבות רק משלום כברירת מחדל ומלחמות כתאונות עבודה. הן תמהיל של השניים ויש עדויות לא מעטות (למשל בספרו של יהושפט הרכבי "מלחמה ואסטרטגיה) ששכיחות הדברים דומה מאוד.
    מלחמה אינה תולדה של הסכמה, אלא דווקא של אי-הסכמה והחלטה חד-צדדית. לכן, לא כל מה שאנו רוצים אכן מתגשם. ומשום שכך, כאשר מתרחשת מלחמה כדאי שנחשוב באילו תנאים נצא ממנה בשלום, או לפחות בחיים. אם לא כולנו אזי רובנו.
    כל אזרחי ישראל צריכים לקרוא לשלום ולא למלחמה. לא לחיות על החרב, אלא על השלום, הפשרה, הפייסנות. האם האזרחים מוכנים להקריב ילדיהם במלחמה כל כמה שנים? האם המלחמה היא דרכו של העם היהודי או השלום?
    ל. רפי: לקרוא אפשר עד מחר, אבל צריך לוודא שאין קוראים באזניהם של חרשים…
    לחזור ולדקלם שהפלסטינים והמדינות הערביות אינן מעונינות בשלום, זה קיבעון שכלי. התנאים הגיאופוליטיים משתנים ואפשר להגיע להסדר מדיני. מי שקיצוני פה הוא ממשלת הימין הקיצונית הזו, של. רפי נותן לה גיבוי.
    ל. רפי: אינני בטוח מי כאן הוא המדקלם הראשי, זה שחושב שהערבים אינם רוצים הסדר מפני שהם נלחמים בנו כבר מאה שנים ודחו את כל הנסיונות שעשינו, או זו שגורסת שצריך לקרוא לשלום, מבלי להתחשב בעובדה שהקריאות נופלות על אוזניים ערלות.
    דליה

    5. דליה :
    31 באוגוסט, 2014 בשעה 13:33
    לשלום ולא למלחמה. להסכם ולא למבצעי קרב.
    ל. רפי: עניין של דעה והשקפה. אינני רואה בהנמקות שלך שום יתרון על פני הדברים שלי.
    המאמר ראוי ולא הזוי. הגיוני ולא רגשי. יש לחתור לשלום, ולא להכריז כי הצד האחר אינו מעונין בשלום, ובאותה הזדמנות לגנוב עוד ועוד קרקעות פלסטיניות ולהכריז עליהן כאדמות מדינה. בקש שלום ורדפהו.

    6. ק. טוכולסקי :
    31 באוגוסט, 2014 בשעה 13:41
    ההשוואה היחידה הראויה למינכן היא זו של ביבי עם צ'מברלין והיא עושה עוול עם צ'מברלין, הוא לפחות ניסה להביא שלום.
    הכרעה היתה יכולה להיות גם צבאית, רק שיש לנו ראש ממשלה שהוא בעת ובעונה אחת צמא דם ופחדן. ביבי רוצה את חמאס בעזה, הוא לא רוצה למגר את חמאס והוא לא רוצה הסדר עם חמאס הוא רוצה את הסטטוס קוו.
    הבעיה שלנו היא ממשלת הימין, היא גרועה יותר לישראל מהחמאס והיא האיום האמיתי על חוסנה של ישראל.
    אז כן עדיף להגיע להסדר עם האויב כמו שעושים בסכסוכים, אבל אפשר היה גם להכריע את החמאס בשדה הקרב.
    ל. רפי: כל מי שעושה השוואות בין מלחמות ישראל ערב (ואגב זהו הסכסוך האמיתי ולא עם הפלג הערבי המכנה עצמו פלשתינאים) למלחמות העולם באירופה במחצית הראשונה של המאה ה- 20 או למלחמות במחצית השניה של המאה ה- 19, עושה צחוק מהעבודה. אין שום דימיון. אפילו לא פיצפון. במלחמה הגדולה ביות שלנו (הגדולה ביותר אבל לא הקשה ביותר), מלחמת יום הכיפורים, היו מעורבים כ- 7000 טנקים וכ- 300,000 לוחמים בשתי חזיתות. בקרב סטלינגרד לבדו, איבדו הגרמנים כ- 300,000 הרוגים וכ- 600,000 שבויים. גודל הגייסות שהשתתפו באותה מלחמה היה כ- 6,000,000 חיילים משני הצדדים ולמעלה מ- 1,000,000 טנקים. מציע לא לאבד פרופורציות, וגם לא לעשות השוואות הזויות בין הזמנים, הכוחות והחזיתות שבהן התנהלו הקרבות הגדולים של אותה מלחמה, שבה איבדה אירופה כ- 60,000,000 נפש במשך שש שנות מלחמה!!!
    7. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :
    31 באוגוסט, 2014 בשעה 13:47
    ללקסי המאמר בהארץ סגור לחלק גדול מהקוראים
    מכיוון שאין באפשרותי לקרוא אותו, לא ידוע לי אם התייחס לתפקידו של סטלין במלחמת האזרחים בספרד ("החזרה הגנרלית לאושויץ" כדברי קצטניק) ואם התייחס למצב הפוליטי בגרמניה – מאבק הקומוניסטים בס"ד שהפך את היטלר לג'וקר שזכה בתפקיד הקנצלר, למרות שמפלגתו לא זכתה ברוב הקולות (מה שנהוג להגדיר כעלייה לשלטון באמצעים דמוקרטיים).
    8. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :
    31 באוגוסט, 2014 בשעה 14:06
    ל.ל רפי. אתה רציני או מתלוצץ? כמובן שאינך עונה למגיבים אחרים. אבל השאלה שאלה. שימו לב מה הוא כותב

    "קריאה מדומיינת של המציאות הגיאופוליטית, והפיכת קריאה בסיס למדיניות ריאלית כביכול, שבסיכומו של דבר מולידה אסונות וכאוס. דוגמא להתנהלות כזו ראינו במקומותינו ערב מלחמת יום הכיפורים, ושילמנו על כך מחיר כבד, "
    בפני ממשלת גולדה עמדה אפשרות מעשית להסכם שלום עם מצרים של סאדאת תמורת החזרת סיני (כפי שנעשה אחרי המלחמה המיותרת שפרצה ביום כיפור).
    מי שלא קרא נכון את המפה ודחה את הצעת מצרים בשאננות הזויה – הייתה ממשלת ישראל, לא אלה שקראו להשיב בחיוב להצעה המצרית.
    הקריאה המדומיינת של המציאות – הייתה כולה בעיניים של ממשלה שחשבה שהיא "שולטת בענינים" הצבאיים והמדינים, כשלמרבה האירוניה, הנסיבות המדיניות מנעו ממנה מכה מקדימה נגד מצרים וסוריה, אבל את הצבא הכינו כאילו קיים חופש מדיני להפעיל אותו באופן חופשי.
    התוצאות – ידועות (שלא לדבר על הפתעת טילי הנ.מ שסתרו לגמרי את הנחת חופש הפעולה של חיל האוויר גם במכה מוקדמת).
    המסקנה – את המציאות צריך לדעת לקרוא כפי שהיא עכשיו. הכוח נמדד לפי היכולת להשפיע עליה צבאית ו-מדינית.
    ל. רפי מניח באופן קבוע שלישראל אין כל יכולת השפעה על המציאות, שהיא תוצאה של פעולות כוחות פוליטיים שונים – ואם לישראל אין לדעתו השפעה משלה בדינמיקה הזאת – מסקנותיו הגיוניות – התחפרות ועוד התחפרות ועוד קוץ בעיני העולם. ככה זה כשאתה חלש, אחרי שאיבדת קלפים רבים שדווקא היו לך ביד (למשל מלחמת יום כיפור שקרעה את המסווה מאגדת העליונות הצבאית של צה"ל, ונדלג פה על הסיפור איך ניקסון הציל את ישראל מעצמה).
    ל. רפי : אינני יכול לענות לכל המגיבים, ולחלק מהתגובות גם אינני מנסה לענות משום שהן מצוצות מהאצבע או לא רלוונטיות לנושא הנוכחי.
    במה שאני כותב, אינני מתלוצץ, ואני מקווה שגם אתה לא בתגובותיך.
    א. הטענה שפני ממשלת גולדה עמדה אפשרות מעשית להסכם שלום עם מצרים לפני המלחמה מבוססת על הנחות שמקורן בהשקפות עולם ולא בעובדות. יש לא מעט עדויות שסאדאת חיפש תמונת ניצחון בכדי למחוק את כשלון מלחמת ששת הימים, ורק כך היה מסכים להסכם, וגם אז היה זה הסכם אי-לוחמה, ללא פירוז וסידורי הביטחון הקיימים כיום.
    ב. ממשלת גולדה עשתה עושה שגיאה שעושה כאן המגיב האנונימי היא האמינה שהיא קוראת נכון את המציאות אבל קראה אותה עם המון שגיאות חמורות. כיום ברור שהיו עדויות רבות להערכות ערבית לתקיפה, ולא העובדות שהנחו את ממשלת גולדה אלא, הקונצפציות. ששה חודשים לפני אירועי אוקטובר 73' הגיבה אותה ממשלה לעובדות, והתוצאות היו בהתאם. אינני מתרשם במיוחד מהנמקות סלקטיביות שבאות לבסס עמדה מוגמרת ומקובעת, אבל מתעלמות מכלל האירועים הרלוונטיים.
    ג. כל השגיאות הצבאיות שעשתה ישראל, הן פרי החלטות שאינן נשענות על קריאה נכונה של המציאות, ולא כפי משטוען הכותב האנונימי. ישראל שגתה בקריאת המגמות האמיתיות של המצרים, כפי שהיא שוגה כיום בקריאת הכוונות האמיתיות של הערבים. בגלל שגיאות אלה שילמה מחיר, ולא מפני שלא עשתה שלום בכל מחיר. וגם הפעם עלולה להתברר ככזו.
    ואגב, לכל מי שסבורים ששלום על הנייר מבטיח להם ביטחון בשטח – כדאי שיפנימו שכמעט כל המלחמות בהיסטוריה האנושית פרצו ממצבי שלום. אפילו הפלישה הגרמנית לרוסיה והתקיפה היפנית על פרל הרבור, באו לאחר הסכמים והסדרים בין הצדדים שאמורים היו להבטיח "שלום" ושת"פ.

    9. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :
    31 באוגוסט, 2014 בשעה 14:24
    ואחרי תגובותי 7,8 ובהתאם להן
    מה שנוצר פה הוא לא קואליציה פרגמטית ובטח לא מתונה, אלא הזדמנות לרוב הישראלים ולרוב הפלסטינים – להגן על עצמם מפני הכאוס שנוצר סביבנו ומאיים יותר על הפלסטינים מאשר על ישראל. (הכל יחסית כמובן).
    ישראל יכולה להוכיח לפלסטינים שהיא יכולה להיות מסוכנת פחות מהגורמים יוצרי הכאוס.
    ספק אם זה אפשרי בהנהגת הימין שמפחד מהצל של עצמו שהולך וגדל ככל שהפחד ממנו הולך וגדל.
    ל. רפי: ישראל אינה עושה שלום עם הפלשתינאים בכדי להוכיח להם משהו לגבי "החורף הערבי". ראשית, איננו יודעים לאן הם חותרים. ושנית, השלום בא לסיים סכסוך היסטורי מורכב על טריטוריה ועל דרכי החיים בצוותא בינינו לבינם. אם אין הסכמות על אלה, אין ערך להסכם. אם איננו מוכנים להלחם נגד הערבים כשנחוץ, אנחנו בוודאי איננו מוכנים להלחם עבור הערבים במקומם.
    שלום עם ישראל לא יבטיח לערבים הצלה מפני הכוחות שמוצאם מתוך התרבות הערבית, והם נלחמים כדי לשנותה… או ליישם את הפן הקיצוני ביותר שלה. על נושא הקונצפציות ומפגעיהן דיברנו כבר מספיק.
    10. ziv :
    31 באוגוסט, 2014 בשעה 19:50
    גם אני בעד שלום!
    רק 3 נקודות למחשבה:
    1. לבנון היא מדינה ריבונית ( כמו שאתם מדברים שיהיה לפלשתינים, כן?)
    ולמרות זאת או בגלל זאת, היו שם כמה מלחמות ומבצעים נגד החיזבאללה. רוב תושבי לבנון רוצים שחום – אין לי ספק.
    אז יש שלום? יש מלחמות ואני לא בטוח שראינו את האחרונה.
    האם פלשתין עם וכאשר לא תיווצר אותה מציאות?
    2. קראתי כמה תגובות על השלום עם מצרים. מדוע אף אחד לא מדבר פה על השלום עם סוריה?
    אני בטוח שהמגיבים פה היו מאז ומעולם בעד החזרת הגולן לאסד.
    גם כיום אתם/הם תומכים בהחזרת הגולן? ( הדגש הוא לא על "ההחזרה" ולא על אסד, אלא על התהפוכות שקוראות פה. אגב, בתקופת כהונת מורסיי היו דיבורים על נסיגה מהסכם השלום עם ישראל ( אחרים מוסלמים או לא….) למזלינו, הייתה עוד מהפכה במצרים, אבל לך תדע מה יהיה שם "מחר". ( ואני לא מתכוון לעוד דור, אלא הרבה פחות מזה).
    3. הסכם שלום כדוגמת החלומות שאני קורא פה, זה דבר נחמד, רק צריך לדעת את המחיר. החזרת כל יהודה ושומרון ( עם או בלי חילופי שטחים). כל ירושלים המזרחית כולל העיר העתיקה – לפלשתינים. הבקעה, ההגנה על מרכז הארץ תיהיה נתונה לגחמות משעל והניה ולא לשכוח תא תוספת המיליונים "פליטים" שישבו לפי דרישתם איתנו או לפי דרישתינו מעבר לגדר לידינו ( גם הסורים יושבים מעבר לגדר – עדיין).
    האם יש אמונה בשלום כזה?
    לצערי, במקרה של טעות לא בטוח שהמצב יהיה הפיך בתנאי התחלה כאלה.
    אז שלום זה דבר רצוי, אך לא מספיק לדבר, צריך גם לחשוב על המשמעויות מעבר למילים.
    ל. רפי: גם אני בעד שלום, אבל:
    א. שלום אמיתי עם סיום הסכסוך
    ב. לא בכל תנאי ובכל מחיר; שלום על בסיס של הדדיות
    ג. לא שלום מדומיין
    ד. שלום שמבוסס על ביטחון, כך שבמקרה של כשלון השלום לא נמצא עצמנו בים

    11. לקסי :
    31 באוגוסט, 2014 בשעה 22:49
    לשם מה היתה המלחמה שהיתה ואיך מבטיחים שיהיה גם הסיבוב הבא

    הארץ http://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.2420890
    כ-4,000 דונם מעבר לקו הירוק הוכרזו כשטח מדינה בתגובה על רצח הנערים
    ההכרזה כוללת שטחים נרחבים ממערב להתנחלויות גוש עציון לכיוון ירושלים, שנועדו ליצור רצף טריטוריאלי בין הקו הירוק לביתר עילית ולכפר עציון
    חיים לוינסון, ג'קי חורי 31.08.2014
    המינהל האזרחי הכריז בשבוע שעבר על 3,799 דונם בשטח של חמשה כפרים באזור בית לחם כאדמות מדינה, בתגובה על חטיפת ורצח שלושת הנערים אייל יפרח, נפתלי פרנקל וגיל־עד שער בגדה ביוני האחרון.
    ההכרזה נעשתה בהוראת הדרג המדיני ונחתמה ב–25 באוגוסט. מפת ההכרזה כוללת שטחים נרחבים ממערב להתנחלויות בגוש עציון לכיוון ירושלים, שנועדו ליצור רצף טריטוריאלי בין הקו הירוק להתנחלויות ביתר עילית, כפר עציון וגבעות ובאופן שימחק למעשה את הקו הירוק. האדמות שייכות לכפרים ג'בע, צוריף, ואדי פוכין, חוסאן ונחאלין.
    על פי הודעת המינהל, על ההכרזה הוחלט בקבינט בעקבות החטיפה. בקבינט הועלו מספר הצעות לבנייה בהתחלויות, שהדיון ביחס לרובן לא הוכרע לאחר שתשומת הלב עברה להתמקד במבצע בעזה. כעת, לאחר ההכרזה, יכולים המתנחלים להגיש תוכניות לבנייה על השטח המוכרז. רוב השטחים אינם מוקצים למועצה מקומית כלשהי באופן רשמי.
    הכרזה זו מצטרפת לשורה של הכרזות ותוכניות שמקדמת המדינה ונועדו להצמיד את גוש עציון לירושלים ומבואותיה. באפריל האחרון הוכרזו 984 דונם אדמות מדינה בנווה דניאל. ביישוב גבעות מקודמת בנייה של 523 יחידות דיור. גבעות הוא מאחז נח"ל שהפך ברבות השנים לכפר חינוכי לבעלי מוגבלויות. עוד בתקופת ראש הממשלה אהוד ברק הוחלט להפוך את המקום ליישוב ולקדם בו תוכניות בנייה רחבות.
    שרת המשפטים ציפי לבני התייחסה הערב להכרזה בראיון לגלי צה"ל. "עכשיו, כשאנחנו צריכים לגייס את העולם, למנוע תהליכים נגד מדינת ישראל, ולפעול ביחד עם אותם גורמים מתונים, כל דבר ששוב יכול להסיט את תשומת הלב אלינו ולעורר ביקורת כלפינו פוגע באותם דברים שאנחנו רוצים להשיג", אמרה.
    אייל יפרח, נפתלי פרנקל וגיל־עד שער נחטפו ונרצחו ב-12 ביוני בידי חוליית חמאס לאחר שעלו על טרמפ בגוש עציון. צה"ל הכריז על מבצע "שובו בנים" לאיתור השלושה, וגופותיהם נמצאו ב-1 ביולי באזור כרמי צור. החשודים בביצוע החטיפה הם פעילי חמאס מרוואן קוואסמה ועאמר אבו עיישה, שניהם תושבי חברון שנכלאו בעבר בישראל.
    ראש המועצה האזורית גוש עציון דוידי פרל פרסם הודעה לפיה "ההכרזה על אדמות המדינה בכ–4,000 דונם, סוללת את הדרך להקמת העיר החדשה גבעות בגוש עציון. אני רוצה לברך את ראש הממשלה וממשלת ישראל על קידום היוזמה, ואת שר הביטחון וראש המינהל האזרחי על הדחיפה והיישום בפועל של ההחלטה".
    חוקר ההתנחלויות דרור אטקס מציין כי "מיפוי בסדר גודל כזה הוא פרויקט שאורך חודשים ארוכים אם לא למעלה מכך. אין ספק שעיתוי ההכרזה אינו מקרי, ונתניהו חיכה לרגע שבו הוא חשב שהפרסום יעניק לו נקודות קריטיות בשדה הפוליטי הפנימי".
    לדברי אטקס, "צריך להבין שנתניהו אמנם מסלים את העימות עם הרשות, אבל הוא עושה את זה בעיקר לאורך הרצועה הצמודה ממזרח לקו הירוק, כדי לשדר לאמריקאים שהוא עדיין נשאר במשחק של שתי מדינות. זהו מהלך טיפוסי לנתניהו שמצטיין בדבר אחד בלבד: למשוך זמן על מנת להישאר על כיסא ראש הממשלה".
    ברשות הפלסטינית לא הופתעו מההודעה של המינהל האזרחי וציינו כי היא היתה צפויה מאז אירוע החטיפה אולם נדחתה כנראה בשל המלחמה בעזה. בשבוע שעבר, מיד לאחר הפסקת האש, דיווח "הארץ" על פנייה של גורמים בכירים ברשות לאו"ם ולאיחוד האירופי, שהזהירו מצעדים ישראלים שמטרתם העמקת האחיזה בשטחים מעבר לקו הירוק. זאת בנוסף להגברת הבנייה בהתנחלויות, שנועדה לרצות את חוגי הימין בישראל במיוחד בשל הביקורת שנמתחה על נתניהו בזמן הלחימה בעזה.
    "כבר בשבוע שעבר התרענו מפני מהלכים מסוג זה, והוכח שאין לממשלה הזו שום כוונה להתקדם בתהליך המדיני", אמר פקיד פלסטיני בכיר ל"הארץ", "נתניהו מדבר מצד אחד על הצורך באופק מדיני ומצד שני ממשיך במדיניות ההתנחלויות. אלה שני מסלולים מתנגשים".
    לדברי הפקיד, סוגייה זו תעלה השבוע בפגישה המתוכנת בין יו"ר צוות המשא ומתן הפלסטיני סאיב עריקאת לשר החוץ האמריקאי ג'ון קרי. בפגישה אמור עריקאת להציג בפני קרי פלטפורמה להסדר מדיני כולל, שבייסודו סיום הכיבוש וקביעת הגבולות על בסיס קווי 1967. "נבהיר לאמריקאים שאין בכוונתנו לבוא כל פעם מחדש כדי להציג להם את ההפרות מצד ישראל ובעיקר את הבנייה בהתנחלויות, אלא צריך לקבוע אחת ולתמיד: או שיש פתרון או שאין. אם יש – ממשיכים במשא ומתן ואם אין אז אנו נפנה לבית הדין הבינלאומי כפי שהבהיר אבו מאזן עוד בשבוע שעבר".
    בלשכתו של הנשיא הפלסטיני הגיבו בקצרה להודעה הישראלית. דוברו, נביל אבו רודיינה, אמר כי צריך לבטל את ההחלטה, שרק גורמת נזק ומסבכת עוד יותר את האופק המדיני. הוא הדגיש שכל מפעל ההתנחלויות הוא מפעל לא לגיטימי המנוגד לחוק הבינלאומי.
    ל.רפי: אינני מקבל את העמדות הערביות כלשונן וכפשוטן, ולדעתי אין יסוד לקדש את תכנית החלוקה לאחר שהערבים דחו אותה מכל וכל וניהלו נגדנו 7 מלחמות ואינספור ארועי טרור. תכנית ראויה לשעתה. לאחר שחלו כאן כל השינויים של 67 השנים האחרונות, הסדר חייב להתבסס גם על עובדות אלה ,לא רק על מה שחשבה וועדת פיל ב- 1947, בהשראת האימפריאליזם הבריטי…
    דיון רציני בנושא זה, מחייב כללי משחק אחרים מאלה הנהוגים כרגע בהתכתבות זו.

    ל. רפי: אסתפק בתגובות אלה לתגובות של חלק מהמגיבים.
    אני סבור שכל הדיון על השליטה באיו"ש כפי שהוא משתקף בתגובות שקראתי לעיל שגוי. הבעיה האמיתית אינה כמה דונמים הפכה ישראל לאדמות מדינה ומה אומרים על כך הערבים. הבעיה הקשה הרבה יותר היא מה עושים בכ- 300,000 ערבים שחדרו לישראל ונטמעו בערביי ישראל בתרגילים ומניפולציות שונים מאז 1967.
    כיצד מגינה ישראל על מרכז הארץ מול כוחות טרור מאיו"ש או מתחום ירדן, ללא שליטה מלאה ומוחלטת על בקעת הירדן, וכיצד תתמודד מול מתקפה ערבית משולבת היה ויחליטו בליגה הערבית לאתגר אותה פעם נוספת בנוסח ששת הימים או יום הכיפורים או במתכונת הטרור תלול מסלול בו התנסינו במלחמת לבנון השניה ובמבצע "צוק איתן" או בשני הדברים גם יחד.
    שאלה אחרת, אבל חשובה לא פחות, היא כיצד מקיימת ישראל את עצמה כמדינה ריבונית ללא שליטה בירושלים ופיקוח צבאי ודמוגרפי על איו"ש? ומה תעשה היה והערבים יפרו את ההסדרים עימם בסוגיות אלה, כפי שהם נוהגים בכל שאר ההסדרים, למן הסכמי שביתת-הנשק 1949?

  19. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    מלחמת יום כיפור חשפה את ערוות ישראל. הצבא שניצח בשבעה ימים בשלוש חזיתות, בקושי ×”×—×–×™×§ מעמד במלחמת יום כיפור והישענותו המוחטת! על רכבת אווירית מארה"ב הפיחה רוח חדשה בעולם הערבי – ישראל אינה חסינה מתבוסות צבאיות.

    ואחרי כל ×–×” החזירו למצרים את כל סיני – ועל-פי ל. רפי ×–×” עדיף על היענות לקריאת השלום של סאדאת לפני המלחמה (לפחות ברמה ההצהרתית).

    אז לפחות יודה ל. רפי שהוא איננו איזה מנתח על נטול פניות ומשוחרר "מהנחות שמקורן בהשקפות עולם ולא בעובדות".

  20. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    ל. רפי: "יש לא מעט עדויות שסאדאת חיפש תמונת ניצחון בכדי למחוק את כשלון מלחמת ששת הימים, ורק כך היה מסכים להסכם, וגם אז היה זה הסכם אי-לוחמה, ללא פירוז וסידורי הביטחון הקיימים כיום."

    1. סאדאת קיבל את תמונת הניצחון – אלפי הרוגים ישראלים. מאות שבויים ישראלים. קריסת מערך השריון וחיל האווויר ותלות מוחלטת בהחלטתו של ניקסון לשלוח רכבת אווירית לישראל (השגריר הסעודי בארה"ב באותו הזמן, ניסב לסכל את הרכבת. נסיון שלא צלח. משבר הנפט שבא בעקבות הכשלון ×”×–×”, גבה מחיר מכל העולם המערבי, על הרכבת הזאת).
    צליחת התעלה והאחזות ברצועה בצד המערבי של הסואץ יצרה תיקו שהספיק לסאדאת ולמצרים להציג את תמונת הנצחון. לולא הרכבת האווירית היה מדובר בתבוסה ישראלית.

    סאדאת השיג לפיכך את מטרתו, על פי גרסת ל. רפי, ובכל זאת הסכים לשלום מלא עם פירוז אבל עם פינוי מוחלט של סיני.

    עכשיו × × ×™×— שגולדה בהבינה את ×”"טריק" של סאדאת (לפי גרסת ל.רפי) היתה אומרת לסאדאת – בבקשה, בוא נדבר.
    היא היתה יכולה לחשוף כך את הבלוף שלו (בלוף לפי גרסת ל.רפי).
    לחסוך בחיי החללים.
    לחסוך בנזקים הכלכליים.
    ולשמר את הבלוף של ה"צבא הבלתי מנוצח".

    חשוב להבין שאין ספור סרטים וספרים יצאו במצרים שמפארים את הניצחון הגדול של 73. (להזכירכם, אחרי התוסה ב-67 נאצר הציג את התפטרותו, צעד משמעותי אפילו אם סמלי)
    בעולם הערבי הבינו שישראל איננה בלתי מנוצחת ושניהול נכון של המערכה הדיפלומטית הופך את צה"ל לברוז צולע.

    אבל הניתוח הזה הוא כמובן תלוי השקפתי האישית בניגוד לניתוח חסר הפניות של ל. רפי.
    וישפטו הקוראים שיגיעו לכאן במקרה.

Leave a Reply