מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
כיל ממשיכים לשטות בממשלה ובציבור (מאמר ראשון)
כיל טוענת שלא נותנים לה לפעול כראוי ושהמדינה והציבור יורדים לחייה. בין הטענות ומסעות היח"צ והפירסום ישנה גם הטענה על שהכריחו את מפעלי ים המלח (מי"ה) לקצור את המלח כדי להציל את המלונות מהצפה. האמת היא שבלי קציר המלח הסכרים יקרסו. השתתפות המדינה היא בעצם מענק של מיליארדים לכיל
מאת: אמנון פורטוגלי
הטיעונים הכוזבים של כיל – הסכם קציר המלח ופרויקט החציץ בים המלח
לכאורה זו סחיטה באיומים
תגובתה של כי"ל להמלצות ועדת ששינסקי השניה היא לכאורה מהלך של סחיטה באיומים. האם המדינה תאכוף את החוק על המאיימת? מאת: יעקב לקס
כיל לא אוהבת את המלצות הביניים של ועדת ששינסקי השניה, וכמו במקרה של שדה בריר, היא מאיימת להפסיק את פעילותה בארץ. במלחמתה של כיל בועדת ששינסקי השניה הכל מותר: חצאי אמת, מידע כוזב, נתונים שיקריים, וחזרה לעייפה על טיעונים שהפרכו, בגישה שאם חוזרים על שקר מספיק פעמים הוא נהייה אמת. כל אותן הטכניקות, התרגילים, השימוש בלוביסטים וספין-דוקטורס שכמותם ראינו במאבק על הגדלת הכנסות הממשלה מתאגידי הגז.
דוגמה לטיעונים המחוצפים של כיל נמצא אצל ניר גלעד, החשב הכללי לשעבר וכיום מנכל החברה לישראל ויו"ר כיל, המקבל שכר עתק בכל שנה. גלעד טוען כי "העלות הכוללת המושתת על כיל מ-2011 ועד תום תקופת הזכיון שלה ב-2030 מגיעה ל-25 מיליארד שקל. סכום זה כולל בנוסף להמלצות ועדת ששינסקי גם את הוצאתה מחוק עידוד השקעות הון, הסכם קציר המלח וההפסד שלה בבוררות למדינה באחרונה על תמלוגי עבר ועתיד".
לקרוא ולא להאמין. כיל הפסידה בבוררות למדינה בגין תמלוגי עבר ועתיד שהיא סרבה לשלם למדינה בטענות שונות ומשונות, ושהבורר מצא שעליה לשלם, ולגלעד יש את החוצפה לטעון שזו עלות המושתת על כיל.
במאמר זה ארחיב על טיעון אחד שכיל משתמשת בו השכם והערב, הסכם קציר המלח שנחתם עם המדינה בינואר 2012. קציר המלח משמעו הוצאת המלח המצטבר בכל שנה בקרקעית בריכת האידוי 5 והגורם לעליית מפלס הבריכה.
כיל (מפעלי ים המלח) מפיקים את המינרלים מים המלח בדרך של אידוי סולרי שבמסגרתו שוקע מלח בקרקעית בריכת האידוי מספר 5 בסדום, שגדלה כ-100 קמ"ר, כ-60% מגדלו של ים כנרת. המלח השוקע יוצר שכבה (שאינה אטומה) על קרקעית הבריכה בגובה של כ-20 ס"מ מדי שנה. לפיכך יש צורך להגביה את הסוללות סביב הבריכה ואת מפלס התמיסות בבריכה בכ-20 ס"מ מדי שנה.
בשנת 1965, עם הכנסת בריכת האידוי מספר 5 בסדום לפעילות, עמדו בפני הנהלת מפעלי ים המלח שתי אפשרויות. לקצור או לא לקצור את המלח השוקע בתחתית הבריכה. הנהלת החברה היתה צריכה לדעת, וב-1971 היה ידוע בברור, כולל לרשויות השונות, כי המלח השוקע בקרקעית הבריכה בהיקף של כ-20 מיליוני טון בשנה, יעלה את מפלס המים בבריכה מדי שנה בגובה של כ-20 ס"מ, דבר שיחייב את הגבהת הסוללות. ההחלטה שהתקבלה בפועל או במחדל, היתה שלא לאסוף את המלח השוקע בתחתית הבריכה. הסיבה להחלטה זו היתה ככל הנראה, כלכלית. לקציר המלח היתה עלות ברורה וגבוהה יחסית, ומצד שני, עקב תנאי הזיכיון, החומר לבנית הסוללות היה זמין באזורי הנחלים הסמוכים לים המלח, וללא כל מחיר למפעלי ים המלח. וככל הנראה אף אחד מהנוגעים בדבר לא ראה מעבר למספר השנים הבאות. בהחלטה זו, כיל החצינה אל הציבור את הנזקים והסיכונים שהיא יצרה, וממשיכה ליצור. דוגמה מצויינת למה שנקרא בכלכלה ובמנהל עסקים Externality, עלות לציבור שלא בחר ליטול על עצמו עלות זו. נציין שמפעלי האשלג בצד הירדני APC הפועלים גם הם בדרך של אידוי סולרי, קוצרים את המלח מבריכת האידוי מיום ההפעלה הראשון.
עליית מפלס המים בבריכה והגבהת הסוללות הביאו לשתי בעיות חמורות: האחת היא הסכנה, ההולכת וגוברת ליציבות הסוללה. והשנייה הסכנה להצפת בתי המלון בחמי זוהר ובעין בוקק שלחוף ים המלח. תשומת הלב הממשלתית והציבורית התמקדה רק בבעייה השניה, הנזקים למלונאות ולתיירות, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מהסכנה ליציבות הסוללות. על הסכנה לקריסת הסוללות קבלנו תזכורת בימים האחרונים מקנדה, בה קריסת סוללות הביאה לשטפון של כ-15 מיליון מ"ק מי פסולת מכרות mine tailings pond.
לדוגמה, "הצטברות שכבת מלח בעובי של כ-20 ס"מ לשנה על קרקעית הבריכות, גורמת לעליה מתמדת במפלס המים בבריכות – דבר המאיים על התשתיות ועל המלונות." (מסמך מדיניות אגן ים המלח 2006).
"כתוצאה משקיעת מלח בבריכות האידוי, מתרחשת מדי שנה עלייה של כ-20 ס"מ במפלס מי הבריכה… ולהצפה כבר היום, של שימושי הקרקע מצידי החוף ובעיקר באתרי המלונאות בצידו הדרום מערבי של האגן." (תמ"א 13 לים המלח וחופיו, ספטמבר 2010).
חוות הדעת משפטית מקיפה בשם 'ביצוע פרויקט הגנות ים-המלח ומימונו' שנכתבה במשרד המשפטים שפורסמה ב-4 בספטמבר 2011, ושחתום עליה אבי ליכט, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, מתמקדת בנזקים למלונאות ולתיירות. חוות הדעת אמנם מזכירה ש "מסיבות הנדסיות ניתן יהייה להמשיך ולהגביה את הסוללות לכל היותר עד שנת 2035", (סעיף 10), ו-"הגבהת הסוללות אף מגדילה את החשש לפריצת מים דרכן באופן שעלול לגרום לנזק רב ואולי אף סכנה לחיי אדם" (סעיף 114). אבל היא מסתפקת באיזכורים אלו ואינה מרחיבה על הסיכונים ליציבות הסוללות, הנוכחיים והמיידיים, ועל התוצאות הקשות מקריסתן, שהיו ידועים בעת כתיבת חוות הדעת.
תגיות: ועדת-ששינסקי-2, כימיקלים לישראל, מסים, מפעלי-ים-המלח, ניר גלעד, סחיטה באיומים, קציר-המלח, רותם אמפרט, תמלוגים
קישור קבוע
6 תגובות
Email This Post
10 באוגוסט, 2014 בשעה 11:22
אתם טועים ומסיתים לחינם. קיראו את כתבתו של גביזון היום
קיראו והפנימו את השלכותיה של וועדת ששינסקי. ועוד – במצב בו רבים ורבות מן החברות המשקיעות מדירות את רגליהן מישראל לנוכח התנפלות הוועדה והפרת איזון הרגולציה והסכמים שנחתמו בעבר, תוסיפו לכך את המצב הבינלאומי הרגיש שלנו בעולם כעץ. איזו חברה זרה בכלל תרצה לשים את פעמיה לכאן – כשהביקורות במדינות העולם כה עוינות. מה נישאר עם המלח והים וההפקות והאשלג ביד? קצת אחריות וראיה ארוכת טווח נדרשת ולא – מנגנון להשמדה עצמית בכל מחיר. תתפכחו!
10 באוגוסט, 2014 בשעה 12:03
תגובה למגוב 1 שון
קראתי את הכתבה של גביזון ואגיב עליה בקרוב.
בינתיים חומר למחשבה, האם למדינה כדאי לאשר, שלא לדבר על לתמרץ, את הגברת ייצור האשלג בארץ?
12 באוגוסט, 2014 בשעה 9:02
אם תתמרץ בפועל אז מה ההבדל? בתמרוץ תשקיע כספים
הרי אם המדינה תתמרץ – משמעות הדבר הינה השקעת כספי ציבור בעידוד הפקת האשלג…אז מה הואילו תקנות חכמים? החוכמה אינה לנתץ הכל ולבנות מחדש כשהמדינה עוד תוסיף ותשקיע מעבר למה שהיא עושה כיום ומה על העובדים, זה נתח גדול של עובדים בדרום, אני ממש לא מבין את הניתוץ שיגרום ליתר בזבוז כספים. כיל כבר מתמחה בהפקת האשלג ויכולה להשקיע ולפתח – המדינה שמה רגליים ואגב – יש עוד הרבה חברות בארץ המפיקות תוצרים ממשאבי טבע וכנגד אף אחת לא מתנהלים הליכי "קונטרה" פופוליסטיים כמו שעושים מול כיל. ראה בהזדמנות זו את דבריו של צבי אורן – נשיא התאחדות התעשיינים אל שר האוצר. קח עוד בחשבון את העובדות שציין אורן ביחס לחברת כיל – שהינה חברה חשובה ואסטרטגית למדינת ישראל, חברה המשקיעה רבות לפיתוח מדינת ישראל בכלל והנגב בפרט. היא אחראית לכ 21% מהתמ״ג המיוצר בנגב ומעסיקה באופן ישיר, באזור הנגב, קרוב ל 4,500 מועסקים מבאר שבע, דימונה, ירוחם וערד. באופן עקיף החברה מעסיקה כ-25,000 מועסקים, מספרים אלו הינם מספרים גבוהים שלא ניתן להתעלם מתרומתם הישירה והעקיפה לכלכלת ישראל.
12 באוגוסט, 2014 בשעה 9:21
הנה לינק לידיעה
http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3638043,00.html
12 באוגוסט, 2014 בשעה 9:36
לא בענייני אשלג ולא בכיל אבל הגזמת עם המלל בקשר ל"צוק איתן" אולי תרצה לדעת כמה עובדות?!?
שוב, אני לא מתעסק בסוגיה הנדונה של אשלג וכאלה, אבל אני מוצא מסר מאוד פוגעני בפסקה הראשונה בכתבה שלך – ראשית עד כמה שאני מבין התהליך של תגובה והיערכות מול וועדת ששינסקי היא לא משהו שהחל כעת, זהו תהליך רציף שנמשך מזה זמן רב ולא מבין האם היית מעדיף חברה שלא מגיבה באופן משפטי או עסקי כשהיא אמורה להגיב… (גם אז היו בוודאי מלינים).
דבר שני ויותר חשוב מר פורטוגלי היקר והממהר כל כך לנפנף ב"לדומם מנועים בזמן מלחמה" – אז הסקט והקשב – משפחת עופר … כן זו שעומדת מאחורי חב' כיל והיא נושא כתבתך… היא אחת מהתורמות הגדולות ביותר להצלת חיי אדם בישראל. צא ובדוק את מצבור התרומות הנדיבות ביותר שהוענקו על ידם בין היתר ובמיוחד לפסקה הפוגענית שרשמת – לבתי חולים. רק במבצע הנוכחי, כאשר בעודנו מדברים, עדיין מאושפזים חיילים רבים במחלקות טיפול נמרץ וגם ניתוחי לב בסורוקה ב"ש למשל – אחת מן התרומות המשמעותיות ביותר בגובה של 30 מיליון ש"ח להקמת מחלקות אלו שנחשבות לשיא הטכנולוגיה הרפואית גם בעולם כולו בעצם הביאו תרמו יותר להצלת עשרות אם לא מאות חיילים שנפגעו במערכה הנוכחית… אז אנא אם יש למומחים כלשהם מה לומר, תהיו ענייניים ותתמקדו בעיקר. בטח שבטח לדעת קצת יותר לעומק גם על הדברים החיוביים והנעלים ביותר שבני אדם עושים למען בני אדם אחרים. לתשומת ליבך.
12 באוגוסט, 2014 בשעה 19:55
מתן-שלא-בסתר
מתן-שלא-בסתר הוא שיטה ידועה של חומסי רכוש הכלל לתת מעט ולחמוס הרבה.
זו גם השיטה להכשיר את השרצים ולעשות את החמס חוקי.
זה מה שעושים עכשו בערד.