אורי יזהר סוקר את הרקע ההיסטורי למבצע (מלחמה?) "צוק איתן" ומסיק שלממשלה אין רצון אמיתי להגיע לשלום עם הפלשתינאים, אלא רק להסדרים המבוססים בלעדית על כוחה הצבאי עם תמיכה של מעצמה ומדינות נוספות מחוץ לאזור
בשעה שנכתבות שורות אלה, ביום ה-22 למבצע "צוק איתן", המבצע עדיין נמשך ולא ידוע מתי יסתיים וכיצד. ייתכן שהפסקת האש כבר בדרך וייתכן שלא. אבל נראה שניתן כבר עתה להגיע לכמה מסקנות לגבי ההשתלשלות שהובילה לפתיחתו, לגבי ניהולו ולכמה מסקנות כלליות יותר.
נתניהו ויעלון ניהלו נכון את מבצע "צוק איתן" מבחינה טקטית. הם התנהלו בזהירות והיו קשובים לקולות העולים מהקהילייה הבינלאומית מבלי לוותר על השגת מטרות המבצע – חיסול מנהרות התקיפה, הפסקת ירי הרקטות על ישראל והרס התשתיות המאפשרות את ייצורן. אבל אין להם אסטרטגיה של התקדמות לעבר הסדר מדיני בעזה, קל וחומר לחתור למצב של שלום כולל במזרח התיכון, הכולל בתוכו את ישראל. בכך מצטרפים שני הפוליטיקאים הבכירים האלה לשורה ארוכה של מנהיגים ישראליים, מבן גוריון ואילך, שראו את קיומה של ישראל במזרח התיכון מושתת בלעדית על כוחה הצבאי עם תמיכה של מעצמה ומדינות נוספות מחוץ לאזור. יוצאים מכלל זה היו משה שרת שכשל במאבקיו המדיניים מול בן גוריון, יצחק רבין בפרק האחרון של חייו, ושמעון פרס שהעלה לתודעה הציבורית את המושג "מזרח תיכון חדש" שמשמעותו אזור משגשג שבו כולם חיים בשלום עם כולם. אפילו מנחם בגין, שעשה את השלום עם מצרים, עשה זאת כדי להחליש איום צבאי מצד דרום למען ההחזקה הנצחית בשטחי ארץ ישראל המערבית כולה. מדיניותם של רבין ופרס לא הביאה את הסדר הקבע, גם לאחר הניסיון של אוסלו שהוכשל על ידי רוצחים מהימין הקיצוני הישראלי (גולדשטיין, עמיר) ועל ידי הימין הפוליטי לאחר עליית נתניהו לשלטון. על הניסיון של ברק בקמפ דיויד 2000 חבל להרחיב את הדיבור. היהירות שלו יחד עם החמקמקות של ערפאת הכשילו גם את הניסיון הזה. מאז חזרה ישראל להישענות מירבית על הכוח הצבאי כדרך המלך להמשך קיומה ולהמשך מדיניות הסיפוח הזוחל. על מדיניות זו שמוביליה כיום הם נתניהו ויעלון ניתן להחיל את הפתגם הידוע האומר כי מי שמחזיק בידו פטיש (צה"ל) סבור שכל בעיה היא מסמר…
כיום מתבססת מדיניות הכוח הישראלית בעיקר על ההנחה שאין לנו פרטנר לשלום בקרב הפלסטינים ולכן אין כל סיכוי לסיום הסכסוך עמם ולהגעה להסדר מדיני קבוע. זו הגישה המקובלת על הזרם המרכזי בימין הישראלי. מכיוון שגם מימוש חזון ארץ ישראל השלמה אינו אפשרי, מה שנותר לישראל לעשות הוא לנהל את הסכסוך בתנאים הקיימים באופן שפרויקט ההתנחלות יתחזק ויתרחב בהדרגה, ביטחונה של ישראל יישמר ולא נסבול עקב כך נזקים מדיניים גדולים מדי. לכאורה גישה פרגמטית רציונלית שתנצל הזדמנויות לפעול נגד האויבים המוצהרים כמו החמאס ותאפשר לישראל להישאר שחקן משמעותי בזירה הבינלאומית. מבצע "צוק איתן" מהווה, איפוא, פרק נוסף בסאגה האינסופית הקרויה 'ניהול הסכסוך'.
לפני הכניסה לדיון במבצע ובהשלכותיו עלי לומר כי אינני שולל באופן קטגורי פעולותצבאיות נגד החמאס ושאר ארגוני הטרור ברצועת עזה, הממטירים רקטות ופצמ"רים (פצצותמרגמה) על יישובי הנגב המערבי, אשקלון, אשדוד, חופרים מנהרות תקיפהלעבר יישובים בעוטף עזה, ומנסים לפגוע גם בישובים עירוניים במרכז וצפונה ממנו. כמו כן אינני שולל גםפעולה קרקעית, אם אין דרך אחרת להפסיק את ירי הרקטות והפצמ"רים מהרצועה ולהרוס את המנהרות. השאלה היא רק האם לא הייתה אפשרות אחרת, האם מדיניות ממשלות ישראל במעשיהן ובמחדליהן לא יצרו ויוצרות מצבים שמחייבים כניסה לפעולה צבאית בעוד שניתן היה, אולי, לפעול אחרת ולהימנע מפעולה צבאית מבלי לסכן את ישראל? האם תמיד הפעולות באמת נחוצות, והאם לא מסתתרת איזו אג'נדה סמויה מאחורי המטרה המוצהרת של הפעולה המסוימת שמטרתה להרתיע את הארגונים היורים ולהשיג שקט לזמן ממושך.
מבצע "צוק איתן" היה הכרחי במצב אליו נקלעה ישראל, אבל הבעיה עם מדיניות הכוח שהיא מובילה למצבים בהם פעולה צבאית היא הכרחית מבלי שנבחנו ברצינות קודם לכן אלטרנטיבות מדיניות שאולי היו עושות למיותרות את הפעולות הצבאיות. הדוגמה הבולטת ביותר היא מלחמת יום הכיפורים שנכפתה על ישראל על ידי מצרים וסוריה, אחרי שכמה וכמה איתותים מדיניים מצד מצרים לא נענו. גולדה לא האמינה לערבים וסאדאת נחשב בישראל שלפני המלחמה כמוקיון. אינני בטוח שמבצע "צוק איתן" לא נכפה עלינו לפי אותו היגיון. מכל המערכות שידענו אחרי מלחמת יום הכיפורים יצאה ישראל וידה על העליונה מבחינה צבאית, אבל המציאות המדינית לא תמיד הייתה לטובתה. אמנם נחלצנו מסכנות, אבל על זאת כבר נאמר ש"חכם לא נכנס לבוץ שפיקח מצליח להיחלץ ממנו".
יהיו וודאי מי שיאמרו שדברי אלה הם השמצה פרועה ופגיעה במוראל, אבל אינני בטוח שדברים כאלה לא קיימים, גם במצבים שהוליכו למבצע "צוקאיתן". נלך קצת לאחור לנקודה שבה כל זה התחיל. שלושת תלמידי הישיבה נחטפו ונרצחו אמנם על-ידי פעילי חמאס בגדה המערבית, אבל לפי מה שנאמר בתקשורת, לא לפי הוראה של מפקדי החמאס ברצועה, אלא ביוזמת אנשי החמאס המקומיים. לכן, ניתן היה למקד את פעולות צה"ל בחיפוש הנערים וברדיפה אחרי הרוצחים שזהותם ידועה. פעילות כזו, סביר להניח, לא הייתה מביאה להתלקחות רבתי. אבל נתניהו ושאר חברי ממשלתו ראו את חטיפת הנערים כהזדמנות לגמור את החשבון עם כלל החמאס בשטחי הרשות ולהביא לפירוק ממשלת האחדות (בערבוןמוגבל) בין הפת"ח לחמאס. הקמת ממשלה זו הייתה לצנינים בעיני נתניהו מרגע הקמתה כיהיא חיזקה את שני הפלגים הפלסטינים, של אבו מאזן ושל איסמעיל הנייה. במקום לראות בממשלה זו הזדמנות להכניס את החמאס לתהליך המדיני, ולו גם בעקיפין, בעזרת ארה"ב ומצרים, קפצו נתניהו ויעלון – שלא סייעו הרבה לקרי במאמציו להביא להסדר שתי המדינות כי הם לא רוצים בו – על המציאה והפעילו את צה"ל, בנוסף לחיפושים הנרחבים אחר הנערים החטופים, במבצע נרחב למיטוט תשתיות החמאס בגדה המערבית באמצעות מאסרים המוניים באישון לילה של פעילי חמאס וסגירת מוסדות הקשורים עמו. כל אלה, ובנוסף גם פרשת האסירים המנהליים הרבים ושביתת הרעב שלהם הגבירו את הזעם באוכלוסייה הפלסטינית בגדה.
(פרק שני ואחרון – מחר)
Tags: אורי יזהר, איטרטגיה, בוגי-יעלון, בנימין-נתניהו, הרשות הפלסתינאית, חטיפת שלושת הצעירים, חמאס, יצחק-רבין, צוק איתן, רצועת-עזה, שלום, שמעון-פרס
צוק איתן
מה אכתוב על המלחמה?
לא תרועות פאתוס.
אולי אכתוב:
ילד משחק בחול
ורגליו הזעירות למודות רפש שחור,
והוא קובר בובה קרה, ובוכה:
"אבא, אבא".
גברים הם כולם משתפי פעולה.
אותם יש לספור אחרת.
ואצל ילדים צריך להבחין
האם החזיק בידו איזה חפץ.
השאר נשים.
ואני בוכה על כתפיהם
של המגינים עלינו,
ודורשת לשלומם,
לשלומנו,
ומתי כבר נעשה שלום?
שהרי שלום לא יבוא לבד.
בינתיים מלחמה,
ואין בי צד שלא בוכה,
אפילו כפות הרגליים,
ואני שונאת את כל המנהיגים:
"למה זה נופל על הראש של האנשים?".
וכולם ממלמלים: מאוחדים, מאוחדים…
כמו בסרט אימה,
ודורשים שלא אכתוב על המלחמה.
הפסדנו במערכה אולי עכשיו נבין את מגבלות הכוח.
יש לנו ראש ממשלה שהוא בעת ובעונה אחת פחדן וצמא דם, והוא בעיקר משרת הון ומאחז עיניים.
דם חיילנו שנפלו בגלל מלחמתו הפחדנית על ידיו.
שנה הבאה ימלאו 20 שנים אבודות מהרגע שרבין נרצח ועד היום, בהם לא התקדמנו בתהליך השלום בגלל יוהרה של שליטים מחורבנים.
ההתעלמות מהרשות הפלסטינית והמשך תהליך ההתנחלות משחקים ישירות לידי הטרוריסטים של החמ"ס.
הם אומרים לעמם ולעולם כולו:"ביבי מבין רק את שפת הכוח".
במבחן התוצאה ,לא בטוח שהם טועים….
כשלא ברור מי מצטט את מי א.ש את אמנת החמאס או להיפך, וכשה -א.ש היא חלק מהקואליציה של הממשלה הנוכחית.
כשבחסות הסולידריות של הדפוקים שמצאו הזדמנות לשכוח את ההפרד ומשול שמפעילה עליהם הממשלה ותחת ההלם הטראגי הזה עובר פירוק רשות השידור בלי שנשמע קולו של השמאל.
אז גם שמאל אין כאן ולא יהיה עוד הרבה זמן.
מי שמייחל לשקט יגלה שאחריו יגיע הרבה רעש ומהומה.
כי בתחבולות תעשה לך מלחמה ולא בפצצות של טון
ואל יתהלל חוגר כמפתח.
אבל את התחבולות מפעילים במלחמה פנימה.