עיתונאים מסוימים משסים את העניים נגד ועדי העובדים החזקים. בכך הם משרתים את מדיניות ההפרטה של ממשלת נתניהו, שמטרתה לשבור את העבודה המאורגנת
מאת: דני גוטווין
ככל שמלחמתו של עיתון "דה מארקר" בעבודה המאורגנת במגזר הציבורי לובשת אופי של מסע צלב, כך את מקומם של הטיעונים הכלכליים תופסת הסתה חשבונאית, שהופכת את "הוועדים הגדולים" לאחראים לתחלואי המשק והחברה בישראל – ממחיר הקפה בנתב"ג ועד לבעיית העוני.
ואולם, במצב שבו משטר ההפרטה דן יותר ויותר עובדים – גם במגזר הציבורי – להפוך לעובדים קבלניים מסוגים שונים, כך למגינת לבו של "דה מארקר" יותר ויותר ישראלים מגלים את יתרונותיהם של ועדי עובדים חזקים כחסם מפני הרעת תנאי העבודה שלהם וכסיכוי לשפר אותם. וככל שנחשף האופי החלול של טיעוניו – ובמרכזם "אגדת המחוברים" – כך מאמץ '"דה מארקר" סגנון תעמולתי כדי ליצור לוועדים דימוי הנע בין הכוחני לזדוני, וכך להכשיר את המתקפה שמנהלת נגדם ממשלת נתניהו.
כחלק ממהלך זה ועל רקע המחאה הגוברת נגד מחירי הקפה הגבוהים בנתב"ג פרסם לפני כשבוע גיא רולניק את מאמרו "פנחס עידן מציג: איך עובדת ישראל וממה בנוי יוקר המחיה". לפי רולניק מחירי המזון בנתב"ג גבוהים, כי רשות שדות התעופה (רש"ת) גובה מן הזכיינים דמי שכירות גבוהים; ורש"ת גובה דמי שכירות גבוהים כדי לשלם את השכר הגבוה לעובדים המאורגנים בוועד בראשותו של פנחס עידן. כדי לשכנע את הקוראים בגודל השערורייה צירף רולניק לכתבה רשימה של מקבלי השכר הגבוה ברש"ת תחת הכותרת "התנאים החלומיים של עובדי רשות שדות התעופה".
אף שהתזה של "כסף לוועדים על חשבון הצרכנים" כובשת בפשטותה, היו מי ששמו לב שהיסודות העובדתיים שלה רעועים. שני עובדים ארעיים לשעבר בנתב"ג – עמי וטורי שעבד כסבל, וחיים הר-זהב שעבד כמאבטח, אשר הפכו בהמשך האחד לחבר הנהגת "כוח לעובדים" והשני לחבר ועד עובדי החדשות המקומיות – העלו בפייסבוק וכאן במאמר ב"מקום" תמיהות בנוגע לתקפות הנתונים שפרסם רולניק, וערערו עליהם.
*
ואכן, מרבית העובדים המופיעים ברשימה כלל אינם חברים בוועד שבראשו עומד עידן: חלקם עובדים בחוזים אישיים, ואחרים חברים בוועדי האקדמאים, המהנדסים והטכנאים. משמע, רק מיעוט קטן מבין הנכללים ברשימה שפרסם רולניק חברים בוועד בראשותו של עידן.
רולניק יכול היה להימנע מהטעות. פנחס עידן הוא שק חבטות חביב על "דה מארקר" ורק לפני כשלושה חודשים הוא עמד במרכז כתבה של זוהר בלומנקרנץ, הכתב לענייני התעופה של העיתון, שציין כי עידן "יושב כבר 28 שנה על שאלטר נדיר בכוחו: ברצותו תפעל התעופה הבינלאומית לישראל וממנה כסדרה, וברצותו תשותק". למרות חוסר האהדה המופגן לעידן, הקפיד בלומנקרנץ לציין כי ברש"ת פועלים שלושה ועדים: ועד עובדי התעופה ברשות עידן, ועד האקדמאים וועד הטכנאים והמהנדסים. הוועד שבראשו עומד עידן הוא אמנם הגדול מבין הוועדים אך חברים בו רק כמחצית מעובדיה הקבועים של רש"ת וביניהם גם בעלי השכר הנמוך יותר, ומרביתם נעדרים, כאמור, כמעט לחלוטין מרשימת בעלי השכר הגבוה של רולניק.
נראה שמידע אמין יותר על שכרם של רוב העובדים שמייצג עידן מצוי בפוסט של וטורי המציין כי העובדים ה"ארעיים" וה"קבועים הרגילים" – אלו שאינם עובדי קבלן מכאן ולא שיאני השכר מכאן – ברשות שדות התעופה משתכרים, לאחר הרבה משמרות ושעות נוספות, שכר נטו של 10,000-8,000 שקלים. הערכה דומה נשמעה מפי גורמים נוספים המכירים את מבנה השכר ברש"ת.
עולה אפוא שוועד עובדי התעופה בראשותו של עידן מצליח להבטיח למרבית חבריו שכר סביר, ובלעדיו רבים יותר מן העובדים היו מידרדרים למעמד של עובדי קבלן. בעניין זה כדאי לשים לב לדבריו של וטורי המציין כי לפני 15 שנה מילאו עובדים סדירים בנתב"ג את התפקידים שממלאים היום עובדי הקבלן, וכי הפיכת העובדים הסדירים לעובדי קבלן חסכה לרש"ת כסף רב. עובדי הקבלן, לטענתו, הם "לא יוזמה של הוועד אלא של ההנהלה ומשרדי האוצר והתחבורה. אבל הוועד וההסתדרות ויתרו יחסית בקלות".
המסקנה המתבקשת מתולדות יחסי העבודה ברש"ת היא שכדי למנוע את הידרדרות תנאי ההעסקה והשכר של העובדים ולהבטיח להם תנאים סבירים יש להקפיד שהוועד "לא יוותר בקלות" לניסיונות ההנהלה והממשלה לפגוע בהם. מכאן, שההסתה שמנהל "דה מארקר" נגד כוחם של הוועדים, מטרתה ליצור אווירה ציבורית שתקל על הממשלה לפגוע בביטחונם התעסוקתי של העובדים.
Tags: גיא רולניק, דני גוטווין, הוועדים הגדולים, המקום הכי חם בגיהנום, הפרטה, מדינת-רווחה, עבודה מאורגנת
דה מרקר עיתון ייחודי וחשוב בנוף הישראלי. ייתכן שבמסגרת מאבקיהם לרווחת האזרח הם מגזימים ביחסם לועדי העובדים אך הדוגמאות שהם מביאים אכן רלוונטיות. מגיע לעובדים בישראל מנהיגי עובדים הגונים וטובים יותר מחסן, אדרעי, עידן ושות'.
את אופק כמו את ד-מרקר עצמו מעניין ליצור מסך עשן כבד כנגד הציבור כדי לשרת אינטרסים של בעלי ההון. למשל, הטענה שהפיכת עובדים קבועים לעובדי קבלן נעשתה על ידי הוועד (ברש"ת) היא פשוט הסתה. כי מה שרשימתו של גוטווין מזכירה הוא, שועד העובדים כשל במאבק נגד יוזמת ההנהלה להרע את תנאי העובדים. סדר המאורעות היה איפא, תחילה יוזמת ההנהלה ורק אח"כ תגובה שלא הצליחה של הועד. מה שלא הוזכר הוא שהחלשת כוחם של ועדים וההסתדרות נובע לא מעט מאיסור שביתות "פוליטיות". ובעברית פשוטה איסור התארגנות לתמיכה וסולידריות של העובדים במשק בכלל אלה למען אלה.
מזמן לא קראתי בדיחה עצובה כמו תיאורו של העיתון על ידי אופק. רווחת האזרח? זאת הסיבה שמירב ארלוזורוב יצאה לפני כמה שנים בקריאה "אני קפיטליסטית חזירה"?! ייחודו של ד-מרקר הוא היותו שופר בלתי נלאה של שוק חופשי פרוע, שבו העובדים וזכויותיהם עומדים יומיום תחת מתקפה של ד-לגיטימציה. רווחת האזרח המעניינות את ד-מרקר היא בתנאי שהשגיו לא יפחיתו כהוא זה מכוחו של ההון וחס וחלילה שיוסיפו משהו לכוחם של העובדים.
עכשיו ברור לגמרי במה חטאה אדרעי – היא ניסתה להצליח יותר מהועד ברש"ת.
א. אינני נגד שכר הוגן לעובדים בכל מגזרי המשק. הבעיה היא בהגדרת המושג "שכר הוגן" ובשאלה מי משלם אותו.
ב. מי שעדיין אינו מבין שהבעיה האמיתית במשק הישראלי היא מבנית – רוב המשק אינו מסוגל לשלם שכר ברמת הציפיות של רוב העובדים.
ג. רמת הציפיות של העובדים נגזרת המגדרת צרכים גבוהה שאינה מעוגנת כהוא זה ברמת ההכנסה האישית שלהם.
ד. בענפי משק חסרי תחרות (כשל של הרגולטורים), המחירים הגבוהים של מוצרים ושרותים הם תוצאה ישירה של עובדה זו ושל חוסר יעילות (תפוקות ירודות).
ה. בענפים מתוקצבים ציבורית, גם אין תחרות וגם אין אכיפת מדיניות שכר. ומאידך גיסא השכר אינו נקבע לפי יכולות הענפים אלא לפי השוואות רוחב מדרגיות עם ענפים אחרים, שבהם המציאות הכלכלית שונה בתכלית. בענפים אלה, מתוקנים הפערים ע"י מיסוי ישיר ועקיף של כלל האזרחים, שנדרש לפיצוי חריגות השכר וחוסר היעילות של העובדים. מיסוי זה הוא פגיעה חמורה בהכנסה הפנויה של רוב העובדים במשק. ומחמיר את תחושת המצוקה והמחסור.
ו. המצב אצל עובדי רשות שד"ת הוא ייצוג נאמן ולא הכי גרוע לגבי מה שקורה ברשויות בחברות ממשלתיות ומוניציפליות ובארגונים ציבוריים אחרים.
ז. רק צמיחה יכולה לפצות על צרכים גדלים אלה, מבלי להעלות מיסים, והצמיחה כיום נמצאת דווקא בירידה.
ח. משק מודרני מורכב ממגזרים מתקדמים מאוד טכנולוגית, שיכולים לשלם שכר גבוה מאפילו גבוה מאוד, שמושכים אחריהם שובל של מגזרים מתקדמים פחות, שיש לאל ידם עדיין לשלם שכר סביר. היחס בין מגזרים אלה 25% – 25% – 50% (בקרוב ראשון) קובע את גורל המשק כולו. כאשר מתקיים יחס זה או טוב ממנו, יכולה המדינה לסייע לשכבות החלשות ע"י העברות תקציביות מסוגים שונים, מסך המיסים שהיא גובה, וסך זה, כולו, "נסבל". כאשר נשברים יחסים אלה, אין פתרון לבעיה.
צמיחה מואצת מתרחשת כאשר המגזר הטכנולוגי הגבוה – שהוא בעל יתרונות יחסיים בתחומי המוצרים, השווקים, הניהול הפיננסים וכו' – צומח במהירות ומושך אליו ואחריו חלקים גדלים והולכים של שאר רבדי המשק. כיום גודלו של מגזר זה בישראל נמצא קרוב לסטגנציה.
ט. אם ישראל רוצה באמת להתמודד עניינית ולא בסיסמאות עם המצוקות הקיימות היא חייבת לחולל שינויים מבניים במשק ברוח האמור לעיל ובכל הרמות של העובדים. ובמקביל לדאוג לתעסוקה מלאה עם פיצוי והשלמת הכנסה לשכבות החלשות ביותר.
יצירת עיוותים מלאכותיים במשק, בגלל לחצים פוליטיים או "נחלאות היסטוריות" של קבוצות עובדים, היו הינם ויהיו אך ורק על חשבונם של עובדים אחרים, גם אם נקטין צאת ניקור העיניים (עניין חשוב כשלעצמו, אבל לא מכריע)שנובע ממשכורות עתק ל"מנהלי העל" בחברות כלכליות פרטיות או ציבוריות במשק; המצב החציוני או הממוצע יהיה תמיד פונקציה של חוקי המספרים הגדולים.
אף פעם לא נקרא אותך,ל רפי,מגיב על הגניבה הגדולה בתולדות המדינה,גניבה שבה הועברו כמעט כל העסקים הרווחיים של של המדינה והציבור,כמו כל משאבי הטבע של הציבור לידי מקורבים למשטר ההפרטה שהורס את מדינת הרווחה שהיתה כאן עד 1977.
מדובר על קפיטליזם למקורבים שצמח באמצעות הפרטות שייצרו ויוצרים טייקונים שלא היו פה לפני 30 שנה.
כנראה שפשיעה כלכלית דרך הפוליטיקה היא בעיניך דרך לגיטימית להתעשר.גם אל-קאפונה ניסה ללכת בדרך הזאת.