צה"ל ביטל את תקני רכזי הביטחון בישובי הגבול, והסיר בכך את אחריות המדינה מהגנה עליהם. התושבים לקחו על עצמם את מימון הרכזים והמשיכו להעסיקם מתוך דאגה לביטחונם. חדירת המחבל למועצת אשכול בנגב, למרות קיום גדר ההפרדה מעוררת שוב את הדיון בשאלה מי אחראי על ביטחון היישובים
מאת: מירי ארביב
מספר ראשי רשויות בנגב ובהם מר חיים ילין, ראש מועצת אשכול, קיבלו ב-15 בספטמבר 2013 מכתב המודיע על ביטול תקני רכזי ביטחון שוטף צבאיים בישובי הגבול עם לבנון, סיני ועזה. להלן נוסח המכתב:
"צה"ל החליט על ביטול חיילי ההגנ"ש (הגנת יישובים) בתאריך 1.10.2013, ההחלטה על הביטול התקבלה לאחר עבודת מטה עמוקה וסדורה שהתקיימה בצה"ל בחודשים האחרונים, בשיתוף כלל הגופים הביטחוניים הרלוונטיים. השינוי נערך על סמך הערכת מצב מבצעית סדורה ולאור הרצון לייצר הלימה בין האיום לבין המענה המבצעי הניתן. מדובר בצורת ההגנה על היישובים, לצורכי ההווה והעתיד, על ידי מעבר להגנה מרחבית מותאמת לשינוי לצד השתתפות אזרחית. משימתו של צה"ל בראש ובראשונה היא להגן על האזרחים ואין בהחלטה כדי להסיר מאיתנו אחריות כלשהיא, זאת לצד מעורבות היישובים. צה"ל סמוך ובטוח כי מדובר בהחלטה מתאמית של סידורי הביטחון. כוחות צה"ל ימשיכו לנקוט בכל הפעולות הדרושות כדי לשמור על כשירות ומוכנות גבוהה וכדי להגן על ביטחון אזרחי ישראל"
המכתב מכיל הודעה צהל"ית על ביטול תקני רכזי הביטחון השוטף הצבאיים ביישובים הגובלים עם לבנון, סיני ועזה.
על פי המכתב במידה והתושבים באזור מעוניינים בתקנים מסוג זה עליהם להעסיקם מכיסם שלהם ועל אחריותם. זאת למרות שברור וידוע מאותו המכתב כי היישובים מצויים תחת איום בטחוני וכי הטיפול באיומים מסוג זה הוא באחריות הצבא. למעשה, הנחת הצבא הייתה כי הקמת גדר מערכת חכמה מהווה תחליף לסיורים האנושיים התכופים. בהתאם לנוסח ועם קבלת המכתב, האחריות אינה עוד רק של הצבא אלא גם של התושבים עצמם ושל כל מי שירצה לקחת בה חלק (למשל המועצות האזוריות). המסר אינו סמוי ואף הוא כתוב שחור על גבי לבן ומסתכם בשורה הלקונית, "עדכונכם והיערכותכם בהתאם".האחריות היא של כ-ו-ל-ם.
קריאה נוספת של המכתב מלמדת כי ההחלטה על העברת האחריות בהקשר של מימון תקני הרבש"צים עצמה התבססה על דיונים צבאיים פנימיים שנערכו בהובלת פיקוד העורף. למותר לציין כי לא משתמע מהנוסח כי באותם דיונים הייתה נציגות של מי מהתושבים שהפכו לשותפים בעל כורחם. כלומר וככל הנראה, למרות האיום הביטחוני והאחריות הציבורית המקצועית המתבקשת התנהלו תהליכי קבלת ההחלטות חד-צדדיים. חיים ילין, ראש מועצת אשכול הגדיר את ההחלטה כהפקרות ואף ציין כי "המהלך נוגד את ערכי הציונות וההתיישבות".
קצת פחות משנה עברה מאז קבלת אותו המכתב והפלא ופלא, מחבל חמוש ברימון חדר לשטח מועצת אשכול ורגליו צעדו על אדמת סופה, חולית, יבול ועוד. מי שקיבלו את זיו פניו בשעות הלילה החשוכות היו סיירים אזרחיים המתוקצבים בחודשים האחרונים על ידי העלאת המיסים של תושבי חבל שלום. למותר לציין כי אלו מודאגים וחרדים לגורל משפחותיהם ולכן לא עצרו לרגע ולבחון את שאלת האחריות אליה מיד נחזור. תחקיר ראשוני בנושא העלה כי מערכת הגדר החכמה שמקיפה את האזור אומנם העבירה התראה לחמ"ל הצבאי הסמוך אך מסיבה שאינה ברורה היא סימנה את נקודת החדירה במיקום הלא נכון. שנית, מהתחקיר התברר כי עקבות המחבל לא זוהו על ידי גששי הצבא.
מאז פרסום האירוע ולאחר שנשמעו הבטחותיהם של מספר קציני פיקוד הדרום כי לא תהיה שתיקה סביב החדירה, החל דיון ציבורי מחודש בסוגיית מימון תקני הרבש"צים. שוב ושוב נשמעות פניותיהם של תושבים מקומיים מודאגים הטוענים לחוסר אחריות של המדינה באשר להגנתם.
ייאמר לזכותם כי הם אינם מעלים כלל את השפעות הכלכליות הכרוכות בעובדה שכבר מספר חודשים הם ממנים מכיסם את פעילות הסיירים. זאת למרות תרומתם הרבה ליישוב האזור ולמשמעויות הכרוכות במגורים באזורים מעין אלו.
נבחריהם ברשויות המוניציפאליות הגדירו את ההחלטה לשמור על ביטול התקנים כמשתייכת ליושבי המשרדים הממוזגים. בהדרגה החלו להופיע גם שמותיהם של מספר פוליטיקאים ובהם ח"כ זבולון כלפה מ-"הבית היהודי" והח"כ עמר בר-לב (העבודה) (האחרון גם פעיל בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת). מספר שמות הוזכרו במעומעם: ביבי נתניהו, בני גנץ, יאיר לפיד, בוגי יעלון, סמי תורג'מן ועוד רבים וטובים. כולם עומדים בראש הפירמידות הארגוניות הרלוונטיות ובהתאם אמורה להיות מוטלת עליהם האחריות.
סקירה נוספת של אמצעי המדיה השונים אינה מעלה בבירור מהי תפיסתם בנושא ומה הם מתכוונים לעשות- אם בכלל- עם ירושת ביטול התקנים הללו, אותה לפחות, חלקם קיבלו מקודמיהם בתפקיד.
פיקוד העורף מגלגל עיניים למשרד הביטחון וזה מגלגל את מבטו לעבר משרד האוצר וזה….נו, אתם כבר יודעים. גרעון, התייעלות, התנהלות ומה לא. לפחות, הם פתחו בסוג של דיון מחודש בנושא. קרוב לוודאי שמי שכנראה ייאלץ להכריע בסוגיה יהיה שר הביטחון הנוכחי.
אז בואו ונסקור מי המעורבים ולא נשכח כי מאחורי כל שם יש מספר קבוצות של אנשים ודרגים : פיקוד העורף, משרד הביטחון, משרד האוצר, הרשויות המוניציפאליות, פיקוד הדרום, הפוליטיקאים, התושבים, הרשויות ועוד. כעת, בואו ונחשוב על הטיעונים המסבירים את הצלחת חדירת המחבל החמוש: טכנולוגיית הגדר החכמה, הגששים, אנשי משרד הביטחון, אנשי משרד האוצר ומי לא. אנו רק בתחילתו של התחקיר.
האמת?
האם הגופים הרלוונטיים חילקו ביניהם את האחריות ואת מה שנשאר שמרו לתושבים. מה שנקרא העבירו אותה הלאה? כלומר, האם בכלל ייתכן כי ברגע האמת יהיה מי שיגיד "אני לוקח על עצמי את האחריות". הרי מה אכפת לו? אנו רק נעריץ אותו על עצם האמירה ולא נביא לפיטוריו. הוא גם וודאי יגיד שלא היה לו תקציב, או שזה היה גם באחריות של משרד או גוף אחר. האם מרוב דובים לא רואים יער ולכן האם קיים הסיכוי הסביר שנוכל לחזור ולהגיד יום אחד כי הכתובת (שוב) הייתה על הקיר?
מירי ארביב היא תושבת הנגב וסטודנטית לתואר שלישי באוניברסיטת בן גוריון בנגב
Tags: אחריות, אחריות המדינה, הפרטת הביטחון, יישובי-קו-העימות, ישובי עוטף עזה, משרד-הביטחון, צהל, רכזי ביטחון
המדינה ממשיכה להפקיר את כל מי שאינם נמנים על טייקונייה ומתנחליה. את המימון המופרז של כיתות הכוננות בשטחים לא הפסיקו לממן. אבל אפילו את הרבש"צ הבודד בישוב הספר לא מוכנים לממן.
לסוגיה שאותה הוא מבקש לנתח.
השאלה הבסיסית היא מי אחראי להגנת אזרחי המדינה מפני איומים חיצוניים ופנימיים וטבעיים – התשובה הבסיסית היא המדינה. זהו תפקידה היסודי ביותר של המדינה והוא ליבת האמנה החברתית בין המדינה לאזרחיה.
אין מבחינה זו שום הבדל בין האחריות לתושבי ישובי גבול לבין האחריות לתושבי מרכז ת"א או "סתם מרכז הארץ". למעשה ישובי גבול הם חלק ממערך ההגנה שמקימה המדינה בכדי להגן עם מרב האוכלוסיה שיושבת בריחוק כזה או אחר מהגבול.
בעוד הזכות היא אותה זכות, האיומים ועוצמת האיומים שונים בין ישובי גבול למרכז הארץ. בישובי הגבול גדול בהרבה הסיכון מאיומים חיצוניים ובכלל זה טרור ובישובי מרכז הארץ גדוחים יותר הסיכונים הנובעים מאיומי פשע, תחבורה, תאונות עבודה ואחרות ונזקי טבע, במידה רבה בגלל צפיפות האוכלוסין השונה.
ומשום שאופי האיומים שונה, גם אמצעי ההגנה, שיטות ההגנה ושילוב התושבים המקומיים בסדורי ההגנה – שונים ומותאמים לסוג האיום ולהתגוננות האפקטיבית ביותר מולו.
איום עשוי להיות איום צבאי קונבנציונלי ועשוי להיות איום מסוגים אחרים ובכלל זה טרור, אלימות מטעמים לאומניים, פשיעה כלכלית ועוד. ככל שהאיום לאורך הגבול הוא איום צבאי קונבנציונלי, יכולתם של התושבים להתגונן בכוחות עצמם או לתרום לצעדי המניעה תרומה ממשית, יורדת, ואחריות המדינה גוברת.
פריסה של האוכלוסייה האזרחית על פני שטחי המדינה היא חלק מאסטרטגיה לאומית, מקטיה התמיד את הסיכונים מכל סוגי האיומים, משפרת את איכות החיים של כולם, אבל כרוכה בהשקעות רבות, ומוטות יעדים וטריטוריה. החולשה הכלכלית הטבעית של אזורים מיושבים בצפיפות לעומת אזורים מיושבים בפיזור ניכר, מחזקת את הצורך של המדינה לתמוך בתושבים ביחס הפוך פרוגרסיבית ליכולותיהם הכלכליות – החלשים יקבלו יותר והחזקים יתרמו יותר, או יקבלו פחות. זו גם המשמעות של סולידריות לאומית, שהיא חלק מיכולת ההתגוננות של מדינה נגד איומים מסוגים שונים.
מציע לכל מי שמבקש לדון בסוגיות אלה, להשתחרר מסיסמאות צדקניות, להבין את המציאות ואת התהליכים היסודיים המעצבים אותה ולהפסיק לצטט כל קבוצת אינטרסנטים כאילו היא מייצגת עולם ומלואו.
כיום, לרצועת עזה אין כבר אותה פרבילגיה שהיתה לה, כאשר רבים ובכלל זה תושבי הגבול תמכו ביציאת צה"ל ממנה. כיום האיומים בצפון גדלים במהירות לרמה ולעוצמה של עזה, וכך גם במזרח ובדרום ואפילו באיו"ש.
כל דיון שאינו יוצא מנקודת מוצא של השוואת המציאויות הללו מבחינת אמת האיום ודרכי ההתגוננות הסבירים-אופטימליים מפניו, פשוט אינו רלוונטי.
קשה להתווכח עם חלק מהדברים במאמר הארוך של ל רפי, שמחזקים את מאמרה המעשי מאוד של ארביב.
הבעיה היא המסקנות שהוא גוזר מהניתוח שלו.
"כיום, לרצועת עזה אין כבר אותה פרבילגיה שהיתה לה, כאשר רבים ובכלל זה תושבי הגבול תמכו ביציאת צה"ל ממנה".
?????.
חבל שהמסקנה הכמעט ילדותית הזאת נגזרת מתגובה אקדמית שמובילה עקרונית למסקנה ההפוכה בדיוק.
הקורא ההגון ימצא עצמו נבוך – האם ל. רפי מתייחס ענינית או שיש לו אג'נדה קבועה שסביבה הוא תופר הכל?
משל לחייט שבחר בבד הנכון וגזר אותו נכון – אבל בסוף תפר את החליפה במהופך, כי הוא לא מסמפט את הלקוח.
בג' אדר תר"פ, שבוע ימים לפני נפילת תל-חי, התכנסו ראשי היישוב היהודי, לדון בגורלה של תל-חי. הוויכוח היה נוקב וקשה. זאב ז'בוטינסקי קרא לסגת: "שובו בחזרה משם, ובנו את הקיים, אל תלכו למקומות הנידחים"
(קטע מנאום של הנשיא הנבחר ראובן ריבלין – http://www.rubirivlin.com/zionism/item/120-%D7%AA%D7%9C-%D7%97%D7%99.html).
תלמידי ז'בוטינסקי שמנהיגים היום את ממשלת ישראל הולכים בעקבות רבם ומודיעים לתושבי הספר: "אם אתם רוצים לשבת בספר, תבוא עליכם ברכה, אבל לא יותר מברכה".
מילים מילים מילים.
מילין של מילים על "חיזוק הפריפריה" ו"הגשמת חזון בן-גוריון" ומה לא. אבל כשצריך לתמוך במילים תמיכה ממשית – העולה כסף, שצריך לגבות אותו מהיושבים על משמני הארץ – אז כמאמר הערבים "כלאם פאדי", מילים של כלום.
עד ל"גזרת הרבש"צים" שילמנו, תושבי הספר, רק את קנס המרחק שהלך והתעצם עם הגברת האידיאולוגיה של קידוש אי השוויון, הבין אישי והמרחבי, עכשו גם הבטחון של יושבי הספר הוא ענייננו.
אז כשתיזָכרו קוראים יקרים במושגים שמאבידים עליהם כלח: "לכידות חברתית", "עם אחד", "ישראל ערבים זה לזה", תיזָכרו גם בביטול תיקצוב הרבש"צים…