מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
מיום השואה ועד יום הניצחון
ק. טוכולסקי מבקש לתת את הכבוד לימי הזכרון, למרות הניצול הציני שעושים בהם לעתים
רצף ימי המועד והחגים שזימן לנו השנה הערבוב בין לוח השנה הלועזי והעברי מציב בזה אחר זה, בלי הפרשים ניכרים ובלי ליפול האחד על השני את ימי המועד החשובים של השנה האזרחית הישראלית והאוניברסאלית. יום השואה, האחד במאי, יום הזיכרון, יום העצמאות ויום הניצחון. בשביל הסוציאליסט/ס"ד היהודי-ישראלי והציוני הרצף הזה מכיל את תמצית התקופה המודרנית. החורבן של יום השואה והשמחה של יום הניצחון, האבל של יום הזיכרון והתקומה של יום העצמאות, המסר האוניברסאלי של ימי השואה, האחד במאי והניצחון, החשיבות הלאומית של ימי הזיכרון והעצמאות. כל אלו ניצבים השנה בלי לבוא האחד על חשבון השני. אפשר לבקר את האופן בו גורמים אינטרסנטים וציניים כמו ממשלת ישראל הנוכחית מנצלים את יום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות ויום הניצחון באופן מחפיר, אפשר לכעוס על האופן שבו התקשורת הישראלית מתעלמת מהאחד במאי. אפשר גם לייחל ולפעול למען היום שבו מהשלטון אנחנו נחזיר לימים האלה את כבודם ומהותם על משמעותם הלאומית והאוניברסלית.
יום השואה אמנם מצוין בישראל בנפרד מיום השואה הבין לאומי (המצוין ביום שחרור אושוויץ ה-27 בינואר) אבל אין בכך לגרוע מהמסר האוניברסלי של היום. שואת יהודי אירופה היא הקשה והמקיפה ביותר, אבל אם חזון האימים הנאצי היה מתגשם אז ההשמדה הכוללת היתה מנת חלקם של רבים אחרים שסבלו מרדיפות השמדה חלקית ורצח לאורך תקופת השואה. סוציאליסטים והומוסקסואלים, צוענים ונוצרים, בעלי נכויות ועוד. הזיכרון של קורבנות החיה הפשיסטית כולם וחורבן יהדות אירופה בפרט, מחייב למידה ותהיה, הסתכלות ובחינה עצמית מדוקדקת, באופן שלא ממש מבוצע במדינת ישראל בשנים האחרונות, אולם בהתייחסות הלקויה של שלטון קלוקל אין בכדי להפחית מחשיבות היום.
אותו דבר לגבי האחד במאי, החג החשוב ביותר לדעתי והאהוב עלי ביותר באופן אישי. יום העובדים הבינלאומי הוא יום שבו אנחנו, בני המעמד בכל העולם משלבים ידיים ומציינים את מאבקי העבר ואת שאיפותינו לעתיד. תחת הדגלים האדומים אנחנו מתכנסים בזיכרון הקורבנות הרבים של החיה הקפיטליסטית ובדרישה לשיפור והתקדמות. גם האחד במאי סובל מהתקפות כנגדו, לא כל כך בשל אופי החגיגות אלא מצדם של פוסט מודרניסטים שטוענים שיש לחג סימבוליזם שלילי. צר לי על מי שלא מוכנים לחגוג חג שקורא לשוויון חירות ואחווה, לצמצום פערים וצדק בגלל שהם קראו את פוקו והושפעו מהשטויות שהוא אומר. בכל העולם חוגגים את האחד במאי והתקשורת בארץ שמסוגלת לסקר לידה של תנין בגן חיות בפלורידה מתעלמת. הם מתעלמים כי הם מפחדים והם יודעים שאת האמת שהם מנסים להסתיר הציבור הרחב יאמץ בשמחה.
יום הזיכרון ויום העצמאות מחזירים אותנו מהממד האוניברסאלי לממד הישראלי, אין בכל להפחית מחשיבותם. ההתייחדות עם הנופלים ביום הזיכרון ראוי שתשמש לחשבון נפש לפני חגיגות התקומה ולא לפסטיבל של פולחן מוות ציני, אבל גם בעובדה שהשלטון הנוכחי משתמש ביום במה שניתן לכנות: קיטש של המוות, לא גורעת מכאבם של משפחות הנופלים ומהחוב שלנו למי שנפלו על משמרתם במלחמות אין ברירה ובמלחמות מיותרות. ביום העצמאות אנחנו חוגגים את עצם קיומה של מדינת ישראל והגשמת המאווים הלאומיים של העם היהודי, אנחנו צריכים להסתכל בסיפוק על ההישגים ולתת מקום למה שצריך לשפר ולתקן ולא חסר. אנחנו גם צריכים לקבל בהבנה את העובדה שיש מי שרואים בעצמאות שלנו אסון וחורבן, הרי מי שקמו עלינו לכלותינו במלחמת השחרור, זכו מידנו ובצדק לאסון ולחורבן.
יום הניצחון החג החילוני/מודרני האחרון של התקופה, קשור במישרין לכל אחד מהחגים וימי המועד האחרים. ללא הניצחון של בעלות הברית על גרמניה הנאצית ובעלות בריתה לא הינו מציינים וחוגגים אף לא אחד מהמועדים האחרים. יום הניצחון מסמל את הסוף לשואה שאחריתה על מצעדי המוות והמוות מרעב ומגפות במחנות הריכוז וההשמדה נמשכו עד ימי המלחמה האחרונים. ללא הניצחון של בעלות הברית האחד במאי לא היה נחוג ולעובדים לא היה אלא לקבל את העבדות שהוצעה להם במשטר האולטרה קפיטליסטי של גרמניה הנאצית. לא היתה תקומה לישראל בלי ניצחון בעלות הברית וההכרה בפשעים של גרמניה ובעלות בריתה כנגד העם היהודי. יום הניצחון מאחד בתוכו את זיכרון מי שנפלו במאבקם בחיה הפשיסטית חיילי צבאות בעלות הברית, המחתרות והפרטיזנים ואת השמחה על הניצחון. יום זה (או יותר נכון יומיים ה-08 וה-09 במאי, תלוי את מי שואלים), מסמל גם את האחווה שבחיבור בין עקרונות הומניסטיים בסיסיים במאבק נגד תורת ההשמדה הנאצית.
כל אחד מהמועדים האלו ראוי לציון וחגיגה למרות הדה לגיטימציה שגורמים מסוימים גורמים למועדים אלו. מי בניצולם לרעה לצרכי תעמולה (למשל ממשלת ישראל ומפלגות הימין והמרכז ימין בישראל או שלטונו הדיקטטורי למחצה של פוטין ברוסיה) ומי בהתקפות כנגד ימין אלו בשירות שלטון ההון או מתוך ניתוח פוסט מודרניסטי מעוות של המציאות (שתכלס גם משרת את בעלי ההון). אנחנו הסוציאליסטים/ס"ד בישראל שרואים בימים האלו חגים וימי מועד חשובים, אל לנו להירתע בשל הביקורת או הניצול הציני. יום יבוא וניתן שוב לכל מועדים אלו משמעות פוזיטיבית ולא צינית, מלמדת מתקנת ומחדשת ברוח הקדמה ואהבת האדם ולמען עולם ומדינה טובים יותר.
תגיות: יום-הזכרון-לשואה, ק.-טוכולסקי
קישור קבוע
4 תגובות
Email This Post
5 במאי, 2014 בשעה 14:57
הרצף השנה הוא די מיוחד – מתחיל ביום השואה ונגמר ביום הנצחון על החיה הנאצית.
כמה בתי ספר בארץ ערוכים לדעתכם להכניס משמעות ברצף הזה?
כמה עשו את זה בפועל?
הערכה שלי – 0.
וזו הטרגדיה שלנו – כאן ועכשיו.
5 במאי, 2014 בשעה 15:25
במחשבה שנייה - מבוכה מסוימת.
נתאר לעצמנו שהיינו "עולים" על הרצף הזה לפני חודש ומציעים כאן לבתי-ספר להתייחס אליו.
היינו עושים משהו בונה.
אני מודה – מכה על חטא.
איך לא חשבתי על זה?
בואו נלמד מזה משהו.
5 במאי, 2014 בשעה 15:53
בדרך כלל זה מתחיל ביום השואה ונגמר ביום הניצחון, החגים והמועדים באמצע נוטים לעלות אחד על השני.
מה שחשוב זה ללמדו בעצמנו ולהתכונן וללמד באמת היכן שרק נוכל.
6 במאי, 2014 בשעה 22:13
ילידי 48 כבר לא ילדים
ואולי הדרך הכי טובה זה להסתלק מהארץ בתקופה הזאת. מן מתנת יומולדת לילידי 1948 .
כל יום עצמאות הוא סיוט יותר ויותר גדול.