מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
"אליפלט" או "מגש הכסף"? אלתרמן חוזר בשאלה
דני זמיר מנתח את השיר "אליפלט" המתנגן ביום הזכרון בהקשר אקטואלי מאוד
בכל יום זיכרון מתנגן לו שירו הנפלא של אלתרמן "אליפלט" בביצועים שונים.
בדיקה אינטואיטיבית של מה שאנו זוכרים מהשיר תניב מן הסתם את התמצית הבאה: –
השיר מספר על אליפלט שהוא מן "אהבל", האח "שלא יודע לשאול" מארבעת האחים, שפשוט עושה מה שצריך בזמן שצריך. ולכן, למרות התייחסות המזלזלת כביכול בו הוא בסופו של יום זוחל תחת אש במבצע הירואי לטובת עמדה שהתרוקנה מתחמושתה ונהרג בקרב.
דמות האיש הטוב שיודע לעשות ולא יודע לדבר.
עיון בשיר והשוואתו ל"מגש הכסף" שכתב אלתרמן בשלהיי מלחמת השחרור עשר שנים קודם לכתיבת "אליפלט" מגלה הרבה סדקים בדמות הזו של אליפלט שזוחל לכאורה מחויך ונטול טרונייה אל מותו ומעלה מחשבה שמא אלתרמן באופן מודע או לא מודע שתל בעצם סימני שאלה חתרניים מאד בשיר היחיד שכתב אי פעם באופן ייחודי לביצועה של להקה צבאית (להקת גייסות השריון שבו שירתה בתו, המשוררת תרצה אתר ז"ל).
אליפלט של אלתרמן, כעולה משורותיו הראשונות של השיר, הוא בוק ממשי, אהבל וחסר אישים, מי ש- " בו שכנים ושכנות דיברו דופי אמרו שום דבר לא יועיל, אליפלט הוא ילד בלי אופי, אין לו אופי אפילו במיל".
לא זו בלבד חמור מכך.
מסתבר שאליפלט הוא בכלל אנטי גיבור ל"צבר", לסטראוטיפ של "הישראלי החדש" שהמציאה הציונות: ישראלי בוטח שאינו יוצא לעולם פראייר. לכן בניגוד מוחלט לדמות הישראלי המקובלת " אם גוזלים מידיו צעצוע" אליפלט לא מפוצץ במכות את מי שלקח לו אלא "נשאר מבולבל ומחוייך, מבלי דעת מדוע וכיצד ובשל מה זה ואיך".
אהבל ופראייר, יש יותר שילוב אנטי גיבור לדמות הישראלית הטיפוסית?
הנה כי כן, עשר שנים אחרי מלחמת העצמאות על שלל שיריה המיתיים: "דודו", "הרעות", "באב-אל וואד", "הנה מוטלות גופותינו", "מגש הכסף" וכו' בוחר אלתרמן לספר על מי שמלכתחילה מייצג את ההפך הגמור מדמות הישראלי המצוי, למה?
המשך העיון בתיאור מותו של אליפלט מעלה חשד שאלתרמן מציב -בזהירות יש לומר- סימן שאלה ענק על הנחיצות בסיכון ובמותו של אליפלט.
אליפלט שומע עם החבר'ה שהעמדה הקדמית מנותקת ומלאי התחמושת אזל בה.
ואז אליפלט מרגיש "…כאילו, הוא מוכרח את המלאי לחדש, וכיון שאין אופי במיל לו הוא זחל כך ישר מול האש". מהזחילה הזו אליפלט חוזר "מהומם ופצוע" מתמוטט כשהוא מחייך, ומת.
באופן טבעי במשך שנים סברתי שמתואר פה חייל אמיץ שזוחל עם תחמושת למען חבריו הנצורים ונפגע תוך כדי.
אבל האין זה מה שכתב אלתרמן?
מה שמתואר בשיר הוא רק שאליפלט במצב נואש במהלך הקרב "מרגיש כאילו" הוא מוכרח את המלאי לחדש וזוחל קדימה.
קודם כל מפתיע למצוא את ה"כאילו" שלושים שנה לפחות לפני שהתחילה לחדור לשפת הדיבור העברית אבל זו הערת שוליים. יותר מעניינת היא השאלה האם אלתרמן רומז שאליפלט, כל כך התרגש והזדהה עם החברים שזחל ללא כל צורך קדימה רק משום שבטפשותו סבר שאם הוא יזחל ויבוא לעזרת חבריו הנצורים הוא "כאילו" יחדש את התחמושת?….
למה בכלל הוא זחל קדימה לשם מה הוא נהרג?
האם אלתרמן מטמין כאן רמז דק מן הדק שאומר: חברים, גם מי שנותן את עצמו בלי חשבון, כדאי שיתחיל לעשות חשבון?!
לזחול בלי תחמושת לעמדה מנותקת ומרוקנת מתחמושת זה לא מעשה שמציל את הקרב זו התאבדות.
אולי, מציע אלתרמן ש"האחד שלא יודע לשאול"- כדאי מאד שיתחיל לשאול.
כמו במגש הכסף, שבהם נער והנערה המתים-חיים בעיקר שותקים, גם אליפלט לא יודע לדבר. אבל המתים-חיים גיבורי מגש הכסף מפגינים במילותיהם הספורות הזדהות וידיעה למען מה הם נפלו! הם אומרים ל"אומה הנרגשת" כי הם "מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".
רוצה לאמר: הגיבורים הדמומים והשותקים של מגש הכסף עטורי טללי נעוריהם העבריים השליכו חייהם מנגד למען הקמת המדינה אבל הם יודעים להעריך את המעשה. והראייה בשיר שכותב אלתרמן לפלמ"ח ליובלו (שנתיים אחרי כתיבת אליפלט) ("מה נכתוב עליהם מה נכתוב – הם עושים זאת יפה מאיתנו, בעצמם הם כותבים להם שיר….") כלומר הפלמחניקים, הצעירים ממגש הכסף נהרגו, אך בידיעה, במוכנות ותוך עמידה על הכרה בפועלם.
ואליפלט?
במקרה הטוב הוא מרגיש הזדהות עם החבר'ה בעמדה המנותקת, ואז נהרג באופן סתמי. ומי שמנחם ומנוחם ממנו היא לא "האומה הנרגשת" או החברים.
מי שמנחם ומלטף את ראשו ואוסף ומקבל אותו אליו הוא האלוהים!
הלוחמים החילונים, ארץ ישראל הציונית החלוצית החילונית האלתרמנית שולחת את האנטי גיבור הזה למקום המיועד לו באמת: אל בית הכנסת של מעלה…
מהו ה"אופי במיל" שאין לאליפלט ושהאלוהים כל כך אוהב מסתבר? "הגלותיות"? האנטי תכונות גיבור לעומת הישראליות המצויה?
אלתרמן עצמו מתחבט כביכול איך ולמה נתכוון ולכן הוא מסיים בהכרזה:
"זהו זמר פשוט גם תמוה…..זימרנוהו בלי דעת מדוע וכיצד ובשל מה זה ואיך."
אבל אלתרמן לא כותב במקרה. אלתרמן כאמן מכונן יוצר גם בלי להבין עד הסוף את שכותבות ידיו. וכך הוא צועק ממעמקי נפשו המפאיניק"ית והממסדית: גם אני שותף! גם אני מזמר את שירת העדר של כולם בלי שאני בכלל בטוח שאני יודע למה! ממש כמו…. אליפלט!
ואולי בכלל, רומז אלתרמן, הגיע הזמן שנבדוק אם אנחנו לא דומים יותר לאליפלט מאשר לזוג המת-חי ממגש הכסף? ואם כך הדבר אז וואלה, רק אלוהים יעזור לנו….
תגיות: איך-להשפיע, דני זמיר
קישור קבוע
6 תגובות
Email This Post
7 במאי, 2014 בשעה 9:23
אם כבר קריאה נוספת בשיר
למה לא ללכת עד הסוף – אליפלט הוא כל הנופלים שנפלו בשביל חלום היהודים שמקימים לעצמם מדינה יהודית עצמאית – כזו שתהיה אידיאל של מדינה מודרנית. אך התברר שנפלו בשביל שקומץ אנשים כוחנים ומחוברים יחיו פה במגדלים גבוהים בזמן שכל שאר האזרחים – יהודים ושאינם יהודים משרתים אותם בעקיפין ובמישרין.
הם חלמו על ציונות וערכים אבל שירתו בלי יודעין מהלכים ציניים מאין כמותם:
הקמת מדינת חיץ בין הערבים למערב (בדומה למה שהאנגלים עשו עם הקמת מובלעת פרוטסטנית בצפון אירלנד).
שמירה על מחירו הגבוה של הנפט הערבי (באמצעות עצם קיומו של סכסוך) לטובת תאגידי ענק וריווחי המילארדים שלהם.
תעשיה בטחונית שמאפשרת ליהודים רבים לגור בדירות פאר בגלל מוכנות למכור נשק גם למדינות כמו דרום אפריקה של שנות ה-80 ועוד כהנא וכהנא ממשלים אפלים. (מזכיר קצת את הנכונות היהודית לסחור בעבדים בימי הביניים).
מועדון חברים סגור של כמה מאות יהודים שנהנים מהמבנה הכלכלי הקפטיליסטי המודרני על חשבון שאר 99.9 אחוז מהאוכלוסיה.
אז בשביל זה נתן אליפלט (ושאר הנופלים) את חיו?
מצחיק קצת (וגם מאוד עצוב) שכישראלים אין דבר שמפחיד אותנו יותר מלצאת פריארים ובעצם אנחנו יוצאים מגה-פריארים בשנתנו ה-60 פלוס. הקמנו מדינה על גבם של אנשים חרוצים ושוחרי טוב ועשרות אלפים מבנינו ובנותינו מתו בשביל שלטייקון מקיסריה או מגדלי אקירוב יהיה מי שישמור על אסדות הגז שלו בים התיכון.
חשבנו שנדע לעשות מדינה טובה יותר וגילינו שאנחנו בעצם פחות טובים מזה מהגויים. אז נכון שמדינת ישראל אינה כולה מושחתת ומקולקלת אבל האם בשביל להקים את מועדון החברים של שודדים גזלנים ובשביל לשרת את התאגידים הבינלאומיים ואת תעשיית הנשק היה אליפלט זוחל אל מול האש? בשביל שעוד כמה ישראלים יוכלו לקנות בית בצהלה מהכסף שקיבלו בעבור נשק שמשמש באפריקה ובמקומות אחרים לדיכוי, ניצול ושעבוד?
הפער בין התפיסה הציונית של תפקיד המדינה לבין התפקוד שלה בפועל הוא כה גדול שרוב הציבור בישראל מעדיף את הדיסוננס הטאוטלוגי- הנופלים נפלו כי מדינת ישראל ראויה להקרבה שלהם. מדינת ישראל ראויה כי כל כך הרבה אנשים מעולים הקריבו את חיהם עבורה.
7 במאי, 2014 בשעה 11:03
אני מזדהה לגמרי עם תגובה 1. לטעמי היה זה יום עצמאות עצוב. בעצם, לעם אין עצמאות. רוב האזרחים נעשו עבדים למצוקה יומיומית, ועל גבם חוגג המיעוט המשתכר שכר עצום.
נתניהו אינו רוצה שלום ואינו רוצה הסכם שלום. כך נודע לנו מפי נשיא המדינה פרס. http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.2314244
נתניהו רוצה לבטל את מוסד הנשיאות. הוא כנראה רוצה להיות שליט יחיד ללא מתחרים וללא ביקורת. http://www.kikarhashabat.co.il/%D7%A4%D7%A8%D7%A1-%D7%A0%D7%92%D7%93-%D7%94%D7%9B%D7%95%D7%95%D7%A0%D7%94-%D7%9C%D7%91%D7%98%D7%9C-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%90%D7%95%D7%AA.html
נתניהו הוא זה שמכרסם בדמוקרטיה. בקיצור נתניהו הוא אדריכל שינוי המשטר בישראל מדמוקרטיה לאוליגרכיה. יום העצמאות אינו מבטא יותר עצמאות, ומי שנפל למען הקמת המדינה הוא אליפלט. כל הנופלים הם אליפלט שאכן שרתו את המהלכים הציניים האלה.
8 במאי, 2014 בשעה 0:37
נתן אלתרמן - היא אינה פחדנית עד כדי כך!
בשיר אליפלט אלתרמן מזהיר לא להיות תם כמו לא להיות רוצח.
על זאת (הטור השביעי)
חצה עלי ג'יפ את העיר הכבושה
נער עז וחמוש….נער כפיר
וברחוב המדבר
איש זקן ואשה
נלחצו מפניו אל הקיר.
והנער חיך בשנים-חלב:
"אנסה המקלע"… ונסה.
רק הליט הזקן את פניו בידיו…
ודמו את הכתל כסה.
זה צלום מקרבות-החרות, יקירים.
יש עזים עוד יותר, אין זה סוד.
מלחמתנו תובעת בטוי ושירים…
טוב! יושר לה, אם כן, גם על זאת!
ויושר לה אם-כן על "מקרים עדינים"
אשר שמם, במקרה, רציחה.
ויושר על שיחות של שומעים-מבינים
על בנות-צחוק של ותור וסליחה.
אל יגד ,רק פרטים הם בפרק הפאר"
פרט וכלל
המה צמד-כחק.
אם הכלל כך מקשיב לו לפרט המספר
ואיננו חובשו בצינוק!
כי חוגרי כלי לוחם, ואנחנו אתם,
מי בפעל
ומי בטפיחת הסכמה,
נדחקים, במלמול של "הכרח" ו"נקם"
לתחומם של פושעי מלחמה.
אכזרית מלחמה! המטיף התמים
באגרוף מפניה יחזר!
אך ל כ ן
צו היושר וצו הרחמים
לו יהי בה כ מ ו ה א כ ז ר!
ולקהל המפיטים רק על קסם הודה
ותורמים לה רק דבש על מרדה
לו יוכנו בידה ענשים של פלדה
בתי דין צבאיים של שדה.
תמגר השלוה הלוחשת "אכן"
וייראה את פניה בראי!
יעמד החיל העברי!יתגונן
מקהות הצבור העברי!
ומלחמת העם, שעמדה לבלי חת
מול שבעת הגיסות
של מלכי המזרח,
לא תחת גם מפני "אל תגידו בגת"….
היא אינה פחדנית כדי-כך!
נתן אלתרמן, הטור השביעי, שירי העת והעיתון, ספר שני, הוצאת דביר תל-אביב תשי"ד.
ואולי מופיע ברשת למעונייינים לחפש ולעדכן….
29 במאי, 2014 בשעה 11:21
שתי הפניות למחלוקת על אליפלט
דני, כתבת מענין ומגרה למחשבה.
אני מפנה כאן למחלוקת קודמת בין שני פרופסורים חכמים לספרות עברית (אריאל הירשפלד וזיוה שמיר) על השאלה 'למה התכוון המשורר'בשיר אליפלט:
אריאל הירשפלד "שיר פצע"
זיוה שמיר "הלך ומלך" (ביחוד בפרק ו.).
אני נוטה דוקא לחשוב שזיוה שמיר צודקת מבחינת הסבירות של כוונת אלתרמן עצמו, ופירושה מנוגד לזה של הירפלד ושלך, אבל ברור שלפעמים יש משמעויות שעולות מתוך הכתיבה ואפשרויות פירוש שהמשורר לא ממש התכוון אליהן, לפחות במודע.
תודה בכל אופן
29 במאי, 2014 בשעה 15:29
תשובה לנטע (3)
http://www.alma-ihl.org.il/ihlinart/alzotrimer052012
על זאת/ נתן אלתרמן
…
31 במאי, 2014 בשעה 14:32
וגם זאת
"…
וְאַשְרֵי הַשִּירָה הַכּוֹתֶבֶת "אַרְצִי"
בְּלִי לָחוּש כִּי דָרְכָה עַל נָחָש."
ׁ(עיר היונה, שירים על רעות הרוח)