חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אומרים לנו שיש מס אחר

גם אחרי החגים, חוסר בטחון תזונתי

נושאים דעות, רווחה ושירותים חברתיים ב 4.05.14 1:14

חלי בוזחיש-ששון מתארת בצורה נוקבת את חרפת הרעב בישראל של אחרי החגים

רגע אחרי החגים, רגע אחרי שהקופאיות ב'סופר' הפסיקו לשאול אם אנחנו רוצות/ים להוסיף מצרך יבש לארגז שעומד בסמוך להן "בכדי שגם אלו שאין להם יוכלו להסב כמונו לשולחן החג", רגע אחרי שהפסטיבל התקשורתי דמם, רגע לפני שאנחנו מפסיקות/ים את העיסוק הרגעי באנשים שחיים בחוסר ביטחון תזונתי, החלטתי לכתוב. אני כותבת דווקא עכשיו כדי להזכיר שאותם א/נשים בעוני ממשיכים לחיות בעוני ובחוסר ביטחון תזונתי גם אחרי החגים.

לפני החג, הוזמנתי לראיון בטלוויזיה על מנת לדבר על חוסר ביטחון תזונתי. כשחיפשתי חנייה ליד הכתובת שניתנה לי ע"י התחקירנית נכנסתי לחניון תת קרקעי גדול, החניון היה עמוס- לא ברכבים כי אם בא/נשים וילדים. לרגע לא הבנתי מה קורה שם ואז זה הכה בי- הגעתי ליעד, הגעתי למוקד חלוקת המזון, מאות האנשים שגדשו את החניון היו אנשים שהגיעו לקבל חבילות מזון לחג. חניתי את הרכב ויצאתי בלב כבד. הסתובבתי במקום, עוד לפני שהספקתי להתקשר לכתבת כדי לבדוק איפה אנחנו נפגשות ראיתי שבלב ההתקהלות, ליד קופה קטנה שמנפיקה אישורים ומספרים לאנשים, עמד צוות צילום וניהל ראיון עם מנכ"ל העמותה האחראית על מוקד החלוקה. התחלחלתי, הרגשתי לא בנוח, הלכתי הצידה והתרחקתי מהמצלמות, שאלתי את עצמי האם ביררו עם אותן/ם א/נשים שמצולמות כרקע לכתבה אם הן מוכנות שיצלמו אותן והבנתי שזו שאלת תם שהתשובה עליה ברורה- לאף אחד לא אכפת אם הן מעוניינות להצטלם, ככל הנראה יטשטשו את פניהן בכתבה עצמה- אבל זה לא משנה את המהות, את הפגיעה בכבודן, בצנעתן וזכותן להחליט אם הן מעוניינות להיות הרקע לראיון עם מנכל העמותה.

עמדתי בצד ואז פנתה אליי אישה מבוגרת בכיסוי ראש, היא אמרה שבכלל לא רצתה לבוא לפה אבל בעלה התעקש. שאלתי למה היא לא רצתה לבוא והיא אמרה שזה לא נעים לה, ולמה בכל זאת באת? המשכתי, כי אין מה לעשות אנחנו צריכים ובעלי התעקש שנבוא לקחת. שאלתי מה לא נעים לה והיא השיבה שהיא לא מתלוננת חס וחלילה, שכל הכבוד להם על מה שהם עושים, זה עוזר כל כך הרבה למי שאין לו ושאחרי שלושים שנות נישואין לומדים להתפשר ואם לבעלה חשוב שהם יבואו אז היא באה. איפה בעלך שאלתי, הוא בחוץ, לא רצה להיכנס, לא נעים לו שיראו אותו פה. ניסיתי להגיד לה שאני חושבת שזה לא בסדר האופן שבו מחלקים את האוכל, שניתן לעשות את זה בדרך אחרת, מכבדת יותר, נאמתי נאום נלהב על הפגיעה בכבוד המקבלות, אבל היא סירבה להצטרף לביקורת שלי, רק אמרה שזה לא נעים אבל כל הכבוד להם, זה עדיף על כלום ואין מה לעשות. ואז היא שאלה אותי מי אני ומה אני עושה פה, גמגמתי שאני עובדת סוציאלית ושבאתי להתראיין לכתבה בטלוויזיה. ואז נראה היה שנפער בינינו בור – לא באתי לקבל חבילת מזון. עובדת סוציאלית? היא אמרה, את האישור לבוא לפה נתנה לנו העובדת הסוציאלית, כל הכבוד לה, כל הכבוד לכם על מה שאתם עושים. אני לא עובדת פה, ניסיתי לצמצם את המרחק. כן אבל את עובדת סוציאלית. הרגשתי עצבות, שאלתי את עצמי האם בגלל שאני עובדת סוציאלית אני בהכרח נתפסת כחלק מהמנגנון ההרסני הזה, האם היא חוששת לבקר את אלו שכביכול מיטיבים איתה? עכשיו אני מבינה שלבקר, להתריס, להתלונן זו פריבילגיה, ששנים הממסד מנסה לדכא בקרב אוכלוסיות מודרות ומוחלשות. המסר הוא- "אנחנו נותנים לכן אז תגידו תודה ותשתקו." סיימנו את השיחה והיא הלכה לדרכה.

ניסיתי להבין איך עובד התור, איפה הוא מתחיל ואיפה נגמר, ואז שמעתי את אחת המתנדבות צועקת על אישה מבוגרת אחרת. התקרבתי "את חוצפנית, תפסיקי כבר, יש תור וזהו, אין מה לעשות אני לא יכולה לעזור לך יותר מזה אז תפסיקי". מה קרה שאלתי, המתנדבת כבר התרחקה והאישה סיפרה לי שהיא עומדת פה כבר שעה וחצי וקשה לה לעמוד כי היא אחרי ניתוח. שאלתי אם היא רוצה שאמצא לה כיסא לשבת והיא אמרה שלא, אסור לה לשבת בגלל הניתוח. שאלתי אותה איך עובד התור ומתי יגיע תורה והיא הראתה לי פתק עם מספר והצביעה על צג המראה את התקדמות המספרים. היו 87 אנשים בתור לפניה. נדהמתי, היא פה שעה וחצי ויש עוד 87 א/נשים לפניה בתור! היא לוותה בבנה, שאלתי לשמו וגילו והתברר לי שהוא בן עשר והוא בא לעזור לאמא שלו לסחוב את המצרכים כי קשה לה אחרי הניתוח. הוא לא היה הילד היחיד בחניה. בין המכוניות הנוסעות והחונות התרוצצו לא מעט ילדים בגילאים שונים. אני כבר מכירה את הטענות כנגד ההורים שמגיעים עם ילדיהם למוקדי חלוקת מזון. כשעשיתי את המחקר שלי על ביטחון תזונתי, שמעתי הרבה טענות כנגד 'מודל ההורות השלילי' אליו נחשפים הילדים, 'הם מתרגלים מגיל קטן לקבל נדבות ואז אין מה להתפלא שיש לנו פה דור שני ושלישי של נזקקות' (כאילו שזו הסיבה להישנות המצוקה) ועוד אמירות מזלזלות ופוגעניות המפנות את האצבע המאשימה באופן בלעדי כלפי המשפחות וההורים. גם אני לא חושבת שזה מקום לילדים, אבל אני בטוחה שגם ההורים שלהם היו מעדיפים לבלות את ימיי החופשה הראשונים של ילדיהם במגרש המשחקים ולא במגרש החנייה. איך אף אחד לא רואה שמשהו דפוק בשיטה ולא בהורים?

החלטתי לבקש להתראיין במקום אחר. חשבתי שזה לא נכון להתנגד לצילום הפונות ללא רשותן ובה בעת לשתף פעולה עם הצילומים. ניגשתי לצוות הצילום בעיצומו של ריב קולני. יהודה אלוש, איש יקר הפועל כעשור במוקד לביטחון תזונתי ומאבק ברעב (ושותף למאבקים רבים וחשובים נוספים) בדרישה מהמדינה לקחת אחריות לנושא של ביטחון תזונתי קרא באומץ לתופעה של חלוקת מזון במילה המדויקת ביותר 'ביזיון'. המילה ביזיון הרתיחה את מנכ"ל העמותה ודוברה, הם דרשו להוריד את הראיון עם יהודה בעריכה 'לא יתכן שתכנס אלינו הביתה ותטנף את פיך על פועלינו' הם מחו. יהודה ואני ניסינו להסביר שהביזיון הוא של המדינה, שאנחנו לא נלחמים בעמותות אלא בשיטה ובמדיניות. הטונים עלו והבנו שאנחנו מקיימים שיח חרשים. הופתעתי, כי בכל ראיון עם מנהלי העמותות הם חוזרים ואומרים, חוזרים ומדגישים שבשמחה היו סוגרים את העמותות אם המדינה רק הייתה לוקחת אחריות ומטפלת בבעיה, שהם פועלים כי אין ברירה, אז למה ההתנגדות הגדולה לאמירותינו? בסופו של דבר הם הגיעו להסכמה שיצלמו את יהודה אומר את דבריו מחוץ למתחם חלוקת המזון, מחוץ ל'בית שלהם'.

רגע לפני שיצאנו מהחניון ראינו אישה קטנה וצנומה שעומדת בחוסר אונים וממלמלת בשקט דברי תלונה, היא לא צעקה, לא הרימה את הקול, רק מלמלה בשקט,  ניגשנו לראות מה קרה. היא סיפרה שאחרי שעות בתור כל מה שהיא קיבלה זו חבילת מצות קטנה 'מה אני אעשה עם זה? זה לא מספיק, בשביל זה עמדתי שעות בתור? מה אני אעשה עכשיו?' היא חזרה ואמרה ואף אחד לא הקשיב. ביזיון כבר אמרנו?

הלכתי הביתה בתחושה קשה, במוצ"ש שידרו את הכתבה, מתוך ראיונות של כחצי שעה עם יהודה ואיתי הכניסו משפט אחד של כל אחד מאיתנו, כמעט ולא דיברו על אחריות המדינה, על אשמתה וחרפתה. המנכ"לים שוב חזרו על המנטרה השחוקה לפיה הם מחר סוגרים את העמותות אם המדינה תטפל בנושא. נגמרה עוד כתבה, כנראה האחרונה בסדרת הכתבות הקצרות שחלקן נראות יותר כמו יחסי ציבור לעמותות השונות, וחלקן כטפיחה על האגו של העם היהודי התורם והעוזר. נגמר עוד חג, הסתיימה ההתעסקות בחוסר ביטחון תזונתי. כולם חוזרים לשגרה, גם המשפחות החיות בעוני חוזרות לשגרת החיים בחוסר ביטחון תזונתי, רק שעד ראש השנה זה לא מעניין אף אחד/ת.

נערך על ידי יוחאי
תגיות: , ,

תגובה אחת

  1. דליה :

    הערוץ ששידר כתבה זו מחזק את ערך מדינת הרווחה השאריתית המחלקת צדקה לנזקקים. זאת במקום למלא את התפקיד האמיתי של ביקורת דמוקרטית על הממשלה שגרמה לעוני.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.