חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

המשך המו"מ עם הפלסתינים: אינטרס ציוני, חברתי ודמוקרטי

נושאים פוליטי, פוליטי-רון ב 26.04.14 23:31

תגובתה השלילית של ממשלת ישראל לפיוס בין החמאס לפתח מרחיקה את הסיכוי להגיע להסדר מדיני. הפיוס יכול להיות הזדמנות להסכם, בגיבוי הפתח והחמאס, שיוביל להפסקת השליטה בפלסתינים. הקמת מדינה פלסתינית חשובה לקיום הדמוקרטיה בישראל, והיא אינטרס כלכלי-חברתי מובהק. יש לחזור להמשך המו"מ

 מאת:  רון שביט

 המשך המו"מ: אינטרס ציוני, חברתי ודמוקרטי

ממשלת ישראל נשמה לרווחה עם הסכם הפיוס הפלסטיני. איומי פירוק הקואליציה של נפתלי בנט התרחקו ועמם גם הסיכוי להגיע להסדר מדיני כלשהו. תחזוקת הממשלה ה-33 תהיה קלה יותר עד להודעה חדשה. מי בכל זאת הפסיד? כרגיל, האינטרס הישראלי: הציוני, הכלכלי-חברתי והדמוקרטי-מוסרי.

האם נפלנו על הראש? מדוע ממשלת אבו-מאזן פסולה להתדיינות אם היא מצרפת אל שורותיה את החמאס? מדוע לא נראה את חלון ההזדמנות שבכך: החמאס המוחלש מוכן לשבת בממשלה שנושאת ונותנת עם מדינת ישראל. אותה מדינה שהוא לוחם בה, מתנגד בכל תוקף לתהליך מדיני עמה ואינו מכיר בה. מדוע לראות בכך מהלך חתרני של אבו מאזן במקום התפתחות שעשויה לרכך בעתיד את עמדת החמאס המוקצנת והסרבנית? אין זה דבר של מה בכך, הרי החמאס מושל בשלב זה במיליון וחצי פלסטינים ברצועת עזה.

האינטרס הישראלי האולטימטיבי הוא הסדר מדיני שיהיה מקובל על שדרותיו המרכזיות של הציבור הפלסטיני. הפיוס הפנימי עשוי להיות אפוא התשתית להסדר כולל שיכלול פתרון למכלול השטחים המוחזקים על ידי ישראל, הן בגדה והן ברצועה. מדוע אם-כן לראות בכך סתימת גולל במקום סדק אופטימי שיש לפעור?

ממשלת ישראל מתנהלת עדיין לפי המנטרה של בנימין נתניהו משנות ה-90': "יתנו יקבלו, לא יתנו לא יקבלו". זו נוסחה שגויה לוגית. הצד הפלסטיני אינו נושא ונותן עמנו כשווה אל שווה. מדינת ישראל היא הצד החזק, השולט, המתקצב, שמחזיק בידו את "השלטר". הפלסטינים אינם מהווים ישות מדינתית, ועל כן הם אינם יושבים אל שולחן המו"מ עם עמדות כוח ממשיות להתדיינות.

אכן יש לצד הישראלי ציפייה מרכזית שאין לגיטימית ממנה: הפסקת האש, הפסקת ההסתה וקיום הסדרי ביטחון. לשם השגתה לא יועיל רק נייר התחייבות חתום. דרושה מערכת פסיכולוגית מתמשכת של אמון שנבנית עם אופק של תקווה פלסטינית לריבונות. כל עוד יחיו תחת שלטוננו הישיר והעקיף ארבעה מיליוני תושבים שאינם אזרחים של מדינה כלשהי, שמיליון מהם מוגדרים פליטים וחצי מיליון מתגוררים במחנות פליטים, לא נצליח לכבות את ליבוי היצרים.

עמדת הימין המובילה תנופת בנייה בהתנחלויות, מובילה את ישראל עשרות בשנים להתבוססות במצב הרסני ללא מוצא. הדמוגרפיה פועלת לרעתנו. כבר כעת לא מתקיים כנראה רוב יהודי בין הים לבין הנהר. בעתיד הלא רחוק האוכלוסייה היהודית במרחב גאוגרפי זה תהיה מיעוט. מדינה פלסטינית היא על כן אינטרס ציוני מהמעלה הראשוני על מנת לקיים מדינה יהודית שתהיה במקביל גם מדינת כל אזרחיה. זה כמובן גם תנאי לדמוקרטיה יציבה שיש בה שוויון של ממש לכל אזרח ואין בה החזקת נתינים ללא זכויות אזרח.

חייבים להודות כי מדינה פלסטינית היא גם אינטרס חברתי-כלכלי מובהק: קיומה יוביל להסטת מיליארדי שקלים מההתנחלויות אל שטחי ישראל הריבונית. היא תוביל לפריחה ביחסינו הבינלאומיים ועל כן לגאות בהשקעות זרות ובהיקף התיירות. ישראל תוכל להשקיע הרבה יותר בחינוך, ברווחה, במתן הזדמנויות לזוגות צעירים, במלחמה ביוקר המחייה.

זו אינה פנטזיה: בממשלת רבין השנייה, שחתמה על הסכם אוסלו, גדלה ההשקעה הממשלתית בחינוך ב-70%, התקיימה תנופת פיתוח חסרת תקדים במערך עורקי התחבורה, הצמיחה במשק עלתה משמעותית והאבטלה צומצמה לכדי מחצית.

אמנם נכון כי בניגוד לשיר הידוע ההיסטוריה דווקא אינה חוזרת. לעולם. הנסיבות משתנות ללא הרף. יחד עם זאת אין הדבר אומר שצריך להתעקש לא ללמוד מטעויות פטאליות בעבר. קונספציית "כל העולם נגדנו" השכיחה את חלקנו העתיר בהחמצות מדיניות שגבו מחירים כבדים. ממשלת גולדה מאיר דחתה יוזמות שקדמו לפרוץ מלחמת יום הכיפורים. יצחק שמיר טרפד את הסכם לונדון, אשר כיום כל הקשת הפוליטית הייתה חותמת על "האופציה הירדנית" בנפש חפצה. כך הגענו עד פאתי האינתיפאדה הראשונה ב-1988. אהוד ברק שאף לסיים את הסכסוך באבחת קמפ דייוויד אחת ונכשל באבחון הפסיכולוגיה הפלסטינית. הוא התגאה כי חשף את "פרצופו האמתי של ערפאת" ואינתיפאדת אל אקצה לא איחרה לבוא.

התאהבנו בקונספציה: "אין פרטנר, אין שותף, אין תכנית ישימה". הבשורה הרעה היא שהמציאות אינה ניגפת בדרך כלל מפני הקונספציה, אלא דווקא מערה לתוכה דלק בעירה נוסף כתוצאה מהתעלמות ומהכחשה. סימני הנפט ברורים מתמיד והם לא לטובתנו. האם יש בר דעת שסבור כי שליטה במיליוני פלסטינים ללא זכויות אזרח אפשרית במציאות הגלובלית של 2014?

לא קל להודות אך המציאות חדה: מפת האיומים של ישראל מתעצמת והולכת, והיא מצויה בעיקרה מתחת לאפנו ולא מעבר לים. הממשלה חייבת להתעשת: שומה עליה לחזור במלוא המוטיבציה אל שולחן המשא ומתן ולהניח את היסודות למדינה הפלסטינית. אין דרך אחרת. אין תכנית אחרת. אין משימה חיונית יותר. בעשותה כך היא תשרת בראש ובראשונה את האינטרסים המידיים של מדינת ישראל ותעניק לה מתנה קריטית בחשיבותה לרגל יום העצמאות ה-66.

ד"ר רון שביט הוא מומחה למנהיגות פוליטית ולפסיכולוגיה פוליטית

נערך על ידי דליה
תגיות: , , , , , ,

17 תגובות

  1. רונת :

    מאמר חשוב

    לא לנצח נוכל לחיות כאן על חרבנו כאשר הדמוגרפיה פועלת לרעתנו יותר ויותר. מבלי לוותר על הדרישות הישראליות לביטחון ולהפסקת ההסתה, יש לחשוב מחוץ לקופסה בנושא של הפיוס עם החמס. בעת הזו,כשהחמס מוחלש, זה יכול לפעול לטובת הדו-שיח לשלום ולטובת האינטרס הישראלי. לכן מאמר זה כה חשוב בעיניי.

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :

    התנהלות ממשלת נתניהו לא הגיונית. העובדה שחמאס מוכן לשתף פעולה עם פתח ולהשתתף בממשלה שמנהלת מו"מ עם ישראל, היא רק לטובה. כך אבו מאזן יקבל גיבוי רחב יותר למו"מ. אין שום סיבה לשבור את הכלים ולהפסיק את המו"מ.

  3. צביקה :

    נדמה לי שהכותב חי במחוזות הפנטזיה

  4. צפרירה :

    כותרת שהתפרסמה היום

    יועץ התקשורת של מנהיג החמאס רומז שיכול להיות שהחמאס יכיר בישראל. אם זה יקרה זה תהליך בכיוון הנכון.
    http://www.mako.co.il/news-military/israel/article-faaf8a63f90a541004.htm?partner=rss&utm_source=start&utm_medium=Content&utm_campaign=start_Content&Partner=start_Content

  5. ק. טוכולסקי :

    צריך להגיע להסכם ולא רק להתניע את התהליך. לשלטון הקיים אין שום אינטרס לעשות את זה.
    פלסטינים, ככה כותבים את זה. לא פלשתינאים/פלסתינאים/פלשטינאים.
    קראו להם כמו שהם קוראים לעצמם וגם בתעתיק הנכון.

  6. לצביקה :

    התנהלות הממשלה תוך משיכת הבית היהודי לכיוון קיצוני והצגת התמונה כאילו היא הפתרון הנכון – זו ההזייה והפנטזיה. איך אפשר להנהיג את העם בהבטחה ששלום לא יהיה? במקום להציג את ערך השלום כערך הראוי שאליו יש לחתור, ממשיכים להציג לנו תמונה שפיוס בין שני פלגים פלסתינים מונע הסדר מדיני. זה לא נכון. היחסים ביניהם לא צריכים לעניין אותנו. מה שחשוב הוא להמשיך לחתור להסדר מדיני.

  7. סיגי :

    מאמר טוב מעורר מחשבה ושינוי קוספציה אבל מכיוון שעם ישראל נכווה רבות מהפלשתינים יש חשש

  8. מוטי :

    איני מסכים עם המאמר לפלשתינים היו הרבה הזדמנויות בעבר והם העדיפו אלימות

  9. שני :

    ד"ר רון היקר אני מסכימה עם רוב המאמר "הלנצח תאכל חרב?" רק צריך להגיע להסכם שפוי ומגובה ע"י בטחונות עם הפלסתינים

  10. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :

    צפרירה
    היועץ מיהר להכחיש.

    מסקנה:
    – החברה הישראלית צריכה להגדיר את האינטרסים שלה במובן הרחב של המילה – בטחוניים, כלכליים, מדיניים, תרבותיים ורוחניים, לא כראי של הצד השני, אלא מתוך דיון פנימי והסכמה פנימית ובהתאם לכך לגזור אלטרנטיבות אסטרגיות לפעולה.
    כמו שזה נראה כרגע – ההסכמה הפנימית תומכת בהמשך ההתפשטות וההתנחלות, והמראה הפלסטינית היא רק תירוץ. לכן זה בכלל לא חשוב אם החמאס בחוץ ("אבו מאזן לא מייצג את כל הפלסטינים"), או אם החמאס בפנים ("שיתוף פעולה עם ארגון טרור לא מאפשר המשך המו"מ").

    – בניגוד למה שהשמאל מספר לעצמו, לא השתכנעתי שרוב הציבור קונה את "שתי המדינות" אפילו לא באופן עקרוני, וזאת למרות כל ההפחדות שבלעדי הפתרון הזה הלכה הציונות. יתכן שההפחדה הזאת פועלת כבומראנג.

    – אם החברה הישראלית מסכימה עם הסידור של שליטה בעם אחד "כהכרח" להגשמת העצמאות שלה עצמה, אז הציונות נכשלה עוד לפני שהתחילה בלי קשר למה שרומז או לא רומז איזה יועץ שמפריח בלונים ומפוצץ אותם אח"כ.

    כל השיח הלעוס לעיפה שמסובב אותנו במעגלי חנק עם השכנים שלנו, כבר מיצה את עצמו ולא קידם אותנו במ"מ לשום מקום.

  11. ציפורה האופטימית :

    לדבר עם החמאס ולהפסיק להתבכיין שהם לא מ

    מכירים במדינת ישראל

  12. עמית :

    פרשנות נבונה מאוד של המצב המדיני, אני חושב שבשלב הנוכחי לפני שחותמים על הסכם כדאי לפנות את כל המתנחלים.
    התרומה של המתנחלים לביטחון היא שלילית, גם הגינוי הבין לאומי בגלל העובדה שההתנחלויות גוזלות קרקעות פלסטינאיות לא עוזר לנו.
    יש להשאיר בשטחים כוחות צבא שלנו שישמרו על השקת ועל הייתרון שלנו.

  13. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :

    1. האינטרס של ישראל הוא הכרה בינלאומית בגבולות ריבוניים מוכרים.
    הכרה כזו קיימת כבר, אבל ישראל באופן נחוש להדהים פועלת נגדה.
    "הענקנו לחמאס זכות וטו על גורלנו"
    http://www.blacklabor.org/?p=2384

    2. הימין הישראלי ניצל באופן שיטתי כל מקל שניתן לתקוע בגלגלים של איזשהו הסדר על פי העיקרון שבסעיף 1. אף אחד לא הפריע לו באופן שיטתי או אפילו באופן לא שיטתי.

    3. התיאור האידיאלי של ממשלת רבין מזיק כי הוא מטעה.
    70% תוספת לחינוך? לא חשוב מאיפה מגיע המספר הזה, אבל אסור לשכוח שחלק ניכר ממנו זרם דרך הצנרת של מיקורי חוץ – עשרות עובדי המשרד הפכו לעובדי כ"א או קבלנים ונדרשו לחתום על וויתור של הגנת האיגוד המקצועי שלהם.

    ממשלת רבין הפליאה להטוטיה בהפרטות ר' "שלושה עשורים של הפרטה", במיוחד עמ 9 -10 http://www.adva.org/default.asp?pageid=1001&itmid=479

    3. לא בטוח איך בדיוק עומד הקשר בין הצמיחה הכלכלית להסדר אוסלו – יתכן שהתנאים הגיאופוליטיים אפשרו את שניהם (נפילת ברה"מ והגלובליזציה). הצמיחה דרך אגב נגמרה עם נתניהו, שטען שהיתה כרוכה בגרעונות תקציביים. ההפרטה נמשכה.

    בקיצור – טיעונים תועלתיים קצרי טווח בדבר כדאיות הסדר הם עניין חלקלק שיש לו פנים לכאן ולכאן. למשל, הטענה שבלי הסדר – הלכה המדינה תעודד את הפלסטינים לבוא לשולחן בערך כמו שתעודד את המשיח לטלפן.

    מנהיג אמיץ שמסוגל לחולל מפנה צריך להיות מסוגל לשכנע את הציבור הישראלי שלמען מטרות ארוכות טווח, למשל כנזכר בס' 1, שווה אפילו לשלם במחיר קצר מועד (בתנאי כמובן שהוא מושת באופן שוויוני).

  14. לקסי :

    ציטוט:
    "האינטרס הישראלי האולטימטיבי הוא הסדר מדיני שיהיה מקובל על שדרותיו המרכזיות של הציבור הפלסטיני."
    ותיקונו של האיפכא מסתברא:
    "האינטרס האולטימטיבי של ממשלת ישראל הוא דחיית כל סיכוי להסדר מדיני שיהיה מקובל על שדרותיו המרכזיות של הציבור הפלסטיני."
    האם ממשלת ישראל פועלת למען האינטרס הישראלי האולטימטיבי? כנראה שלא.

  15. ל רפי :

    רוב הדיון לטעמי הזוי

    דיון פוליטי אינו מתנהל על יסודות של Wishful thinking. לדיון מסוג זה יש סיכוי, אם שני הצדדים מעוניינים בו, וזה אינו המצב כיום ולא היה גם בימי אוסלו העליזים.
    לאחרונה למדנו שברק (ברוב חוצפתו) הציע לפלשתינאים שליטה בהר הבית, וגם לכך לא השיבו. אחר-כך לא השיבו לאולמרט על הצעה "פראית" עוד יותר.
    הנתונים הדמוגרפיים שנזכרים במאמר זה מצוצים מן האצבע, מציע לקרוא את ספרו של "שפנגלר" (דיוויד גולדמן) – ציוויליזציות גוועות" – ואת נתוני הלמ"ס של חמש השנים האחרונות ועוד.
    אין מנהלים מו"מ – לא כלכלי, לא עיסקי ובוודאי לא פוליטי, עי"כ שבאים לצד השני ומספרים לא באמצעות התקשורת העולמית שיראל מפחדת מעצמה, תהיה סיבת הפחד אשר תהיה – הסכם, הסדרי ביטחון, פשרה, הכרה, השלמה – כל אלה לא יתרחשו בתנאי סף כאלה.
    כאשר הפלשתינאים מאמינים שישראל אינה חופשית לפעול ולהם יש כל הזמן שבעולם להשיג בשלבים הישגים חלקיים בשטח או במוסדות בינלאומיים, גם אין סיבה שיבואו למו"מ… תתפכחו, חברים. שלום זה דבר יפה, אבל זמני. בוודאי כך מול האיסלאם הדורסני. כדאי לחשוב גם על כך מפעם לפעם.
    והעיקר: הסכסוך איננו בין ישראל לפלשתינאים, אלא בין ישראל למדינות הליגה הערבית. הן אלה שמונעות הכרה במדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי, הן אלה שמממנות את המלחמות והחרמות בישראל והן אלה שיצרו את אש"ף ככלי למאבק בישראל. הן גם אלה שמונעות שיטתית את יישוב הפליטים בעזה, באיו"ש ובמדינותיהם שלהם.
    האם מישהו מוכן להמר על שלום אם כל הפלשתינאים האמיתיים והמדומים יכנסו החל ממחר בבוקר לאיו"ש ויתישבו שם בחסור המדינות הערביות, ותוף עשור או שניים יצברו שם 6-7 מיליון איש? האם ירדן תשרוד זאת? ומה נעשה אם לא?!
    גם אני בעד שלום, אבל עוד לא הבנתי מכל חכמי האסטרטגיה הנ"ל עם מי, איך, ע"ח מה, מתי וכמה זמן יחזיק כל תרגיל אינטלקטואלי כזה…
    סליחה, חברים, אבל זו הזיה נטו. זה לא עומד להתממש וככל שנתפקח מוקדם יותר ונשכנע את הערבים שהתפכחנו, כך יגדל הסיכוי לדבר מה ממשי.

  16. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :

    ללקסי

    "האינטרס הישראלי האולטימטיבי הוא הסדר מדיני שיהיה מקובל על שדרותיו המרכזיות של הציבור הפלסטיני."

    הטענה הזאת כל כך נכונה ויחד עם זה כל כך מופשטת.
    כי על זה בדיוק מתנהל ויכוח – מה יהיה מקובל על שדרותיו המרכזיות של הציבור הפלסטיני?

    אם ה- פלסטינים רוצים לסיים את הכיבוש הישראלי בשטחים שנכבשו ב- 67 וכל הסדר שיביא לכך יהיה מקובל על שדרותיו המרכזיות של הציבור הפלסטיני – אז נראה שהדרך לשם פשוטה מאוד.

    התגובות של הרחוב הפלסטיני *בשטחים הכבושים* להסכם אוסלו – אכן נראו כמובילות באופן גורף למקום הזה. עד כדי כך שהחמאס פחד לפעול נגד ההסכם ו"הסתפק" בפעולות "מדודות" של פגיעות נקודתיות לא המוניות ולא בתוך הקו הירוק.

    הימין הישראל פעל ההפך – ניסה לעשות הכל כדי לפרק לחתיכות את ההסכם עוד בשלב העקרוני שלו (זה שנחתם ב – 1993 ), לפני שילבש עור וגידים. (הדברים נאמרו בפה מלא ולא היה צורך בפרשנות)

    מצד שני לא ברור לגמרי מה זה "כל שדרותיו" של העם הפלסטיני- כי רוב הפלסטינים חיים מחוץ לשטחי "א"י השלמה". התגובות שם להסכם העקרונות באוסלו היו פחות חגיגיות.

    שדרותיו של הציבור הפלסטיני הן רבות ושיח שונה מתנהל בהן. ישנם חוגים שלא, אבל ממש לא מעוניינים בדמוקרטיה של המדינה הפלסטינית. הם מספרים לעצמם שבמדינה דו-לאומית מוסכמת הם יזכו לכל ""מנעמיה" של הדמוקרטיה הישראלית ולחופש תרבותי לאומי מלא.

    ומצד שני – גם החברה הישראלית לא הצליחה להגדיר לעצמה מטרות בסיסיות משותפות. זה סיפור שאנחנו מכבסים לעצמנו.

    אין הנהגות מספיק כריזמטיות בשני הצדדים וכל פרקציה מושכת לאיננטרסים הצרים וקצרי הטוח שלה.

    ובקיצור – התשתית הפנימית בחצר של כל אחד מהצדדים מתפרקת לחתיכות ומרחיקה את סיכויי השלום.

    בצד הישראלי אחראי לכך הימין הישראלי ואפילו לא "הוזה" שמאלי אחד (גם על הרצל אמרו שהוא הוזה, לא?).

    לדעתי כדאי להכיר את מצב התשתית לפני שהולכים לתכנן שכונה.

  17. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :

    קצת לסייג את האמור בתגובה למעלה
    זה לא שהמשאל לא עשה את הטעויות שלו עם כוונות טובות בדרך לגיהנום.
    לדוגמה – אני מתקשה להבין איך השמאל "בונה הסתדרות חדשה" ולא רק שאיננו ממנף אותה לחיזוק כוחו – הוא מצליח ממש לעשות את ההיפך.
    זה עניין למחקר הסטוריוני

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.