להלן ניסיון לסכם שנת קדנציה בפעילות שר החינוך. המטרה האסטרטגית היא פירוק החינוך הממלכתי על ידי הפיכתו לחינוך ציבורי, שיכלול את כל סוגי בתי-הספר הקיימים היום: ממלכתיים ופרטיים. מאמר ראשון בסדרה של שלושה מאמרים. חלק זה יעסוק ברפורמת "הלמידה המשמעותית" ויתייחס לחוזרי המנכ"ל החדשים
מאת: דליה בלומנפלד
קריקטורה: שמואל גולן
מה עשה שר החינוך, שי פירון, בשנה הראשונה לכהונתו במשרד? הוא הרבה להודיע על רצף בלתי פוסק של רפורמות שנומקו בכל שמות הקוד 'הנכונים', האמורים לשבות את ליבם של התלמידים, ההורים והמורים. ואולם, רצף זה טשטש והסתיר את מגמות המדיניות העומדות מאחוריהן והעושות את שלל הרפורמות של פירון לחוליות במדיניות אחת, שאת מגמותיה ננסה לשרטט להלן.
בשנה הראשונה לכהונתו פועל שר החינוך בצורה נמרצת לפרק את החינוך הממלכתי של המדינה, לבזר אותו למגזרים ובתוך כך להמשיך להפריטו.
משרד החינוך, שהיה מקור הסמכות של החינוך הממלכתי, ממשיך להצטמק. שר החינוך המשיך בתהליך צמצום סמכויות משרד החינוך והחלשתו באמצעות מכרזים, המעבירים את סמכויות המשרד לגופים חיצוניים. גולת הכותרת של מגמת המיכרוז היא פרסום המכרז המפקיע ממשרד החינוך את ליבת עיסוקו: כתיבת חוזרי המנכ"ל. הפרטת כתיבת חוזרי המנכ"ל לא הייתה צעד מינהלי גרידא. להפך, היא משמשת כדי לחולל רפורמה משמעותית והתאמתה למדיניות ההפרטה של השר תוך עקיפת הדרג המקצועי הפדגוגי במשרד.
ביטוי בולט למגמת החלשת הגורם הפדגוגי במשרד היה מינויה של רחל מתוקי, מנהלת מחוז חיפה במשרד, לראשות המזכירות הפדגוגית במשרה חלקית.
במשרד החינוך ממשיך פירון לקדם את מדיניותה של עמותת "הכל חינוך" שבראשה עמד בטרם מונה לשר. "הכל חינוך" מצידה, פעלה להפצת רעיונותיה של "ועדת דברת", שגם בה היה פירון חבר. עיקרה של מדיניות "ועדת דברת" ו"הכל חינוך" הוא שימוש מתעתע במונח 'חינוך ציבורי' כדי לקדם את הפרטת החינוך הממלכתי. בכנסת הקודמת יזם פירון בתפקידו כמנכ"ל "הכל חינוך" את "הצעת החוק אחריות המדינה לחינוך ציבורי", אך משנתמנה לשר החינוך הוא נטש את מסלול החקיקה – על הקשיים ובעיקר השקיפות הכרוכים בו – והוא משתמש בכוחו המינסטריאלי במטרה לפרק את החינוך הממלכתי.
כדי לפרק החינוך הממלכתי נקט פירון בשנה הראשונה לכהונתו כשר החינוך בצעדים הבאים:
א.הנהגת רפורמת "הלמידה המשמעותית" "ישראל עולה כיתה"
הרפורמה מגובה בשני חוזרי מנכ"ל:
- חוזר ארגון העבודה הפדגוגית הקובע את התעודות ואת המבחנים הנדרשים לקבלתם, כולל צמצום יחידות הלימוד לתעודת בגרות ל-21 יחידות לימוד.
- חוזר תשלומי הורים הקובע את חלוקת התשלום בחינוך בין משרד החינוך ובין ההורים, ומגדיל בצורה משמעותית את תשלומי ההורים בחינוך.
הרפורמה נועדה לשחרר את בתי הספר מהפיקוח ההדוק של משרד החינוך בבכוונה להותיר ליבה מינימאלית משותפת, ולהעניק אוטונומיה בשאר המקצועות. בשלב ראשוני, הרפורמה מאפשרת אוטונומיה פדגוגית על 25%- 30% ממקצועות הלימוד. המשמעות היא שבתי-הספר יהיו חופשיים להנהיג מקצועות לימוד חדשים, כרצונם, להחליט על מספר שעות הלימוד או אי קיום שעות לימוד, על דרכי ההוראה וההערכה חלופית לבחינות. האוטונומיה תאפשר לבתי-הספר לעשות ככל העולה על רוחם בכשליש מתוכנית הלימודים של ביה"ס. משרד החינוך יממן, אך לא יקפיד על הפיקוח בשימוש במימון זה. לפי דברי שר החינוך, המימון יהיה מתוך אמון. כלומר, בלי לקבוע כללים מדויקים למימון. לפיכך, יוכל להיווצר מצב בו בתי-ספר יקבלו מימון, אך לא ישתמשו בו לתקצוב החלק האוטונומי.
מטרה נוספת של הרפורמה היא לצמצם את בחינות הבגרות במטרה לאפשר ליבה מינימאלית משותפת. לאחר ששר החינוך לא הצליח להפחית את מספר מקצועות הלימוד לבחינות הבגרות, הוא בחר בדרך עוקפת כדי לקדם מטרתו. חוזר ארגון העבודה הפדגוגית מראה שהוא צמצם את מספר יחידות הלימוד הנדרשות לצורך קבלת תעודת בגרות ל- 21 יחידות לימוד, העניק העדפה מוחלטת לאנגלית ומתמטיקה, הפחית בערך כל מקצועות הלימוד האחרים על ידי הכללתם במסגרת אשכולות לימוד, (שבעתיד ישקפו צירופי מקצועות לימוד שמומחים מתנגדים להם), והגביל את חובת ההיבחנות החיצונית במקצועות המתוגברים ל-2 בלבד, בנוסף למתמטיקה ולאנגלית. כמו כן, הכניס לתעודת הבגרות את ההערכה הפנימית הבעייתית ואת המחויבות החברתית הנרחבת יתר על המידה .
נוסף להפחתות לצורך תעודת בגרות, הוא צמצם את הלמידה וההערכה בכל מקצוע ל-70% החומר הנלמד, ואיפשר אוטונומיה בדרכי הלמידה וההערכה על 30% בכל מקצוע לימוד.
צמצום הלמידה הפורמאלית וההיתר לאוטונומיה יוצרים פתח לשילוב למידה והערכה חלופיות לאלה המסורתיות, ולשילוב בתי ספר ייחודיים וניסויים פרטיים במערכת החינוך הרגילה, תוך המשך קיום מאפייניהם המיוחדים. האוטונומיה תאפשר את הייחודיות של בתי-הספר הפרטיים הללו בתוך מערכת החינוך הציבורית, כפי שרואה אותה שר החינוך. על אוטונומיה היוצרת פתח לשילוב למידה והערכה חלופיות לאלה המסורתיות יש לברך. אבל הבעיה היא שפירון משתמש באוטונומיה כמסווה לשילוב בתי ספר ייחודיים וניסויים פרטיים במערכת החינוך הציבורית. ובמילים אחרות, "'האוטונומיה" אמורה לאפשר את הרחבת הפרטתה של מערכת החינוך. כשם ש"תכניות הלימוד הנוספות" נועדו להפרטת חלקים מפעילותם של בתי הספר הממלכתיים, כך האוטונומיה אמורה להפריט חלקים של מערכת החינוך הממלכתית.
חוזר תשלומי הורים שפורסם לאחרונה מכניס את הנורמה של מימון הורים גם למקצועות הלימוד. יחסי המימון בין ההורים והמדינה יהיו כאלה שהמדינה תממן סטנדרט לימודים מסוים בסל חינוך לתלמיד (עד 21 יחידות לימוד לתעודת בגרות בעל יסודי). הורים שירצו יותר יממנו מכיסם.
החוזר מגדיל את ההיתר לתשלום הורים עבור תוכניות לימוד נוספות עד ל-15 שעות שבועיות. חוזר זה מחדש גם בהיתר תשלום הורים לתוכניות לימוד רגילות כמו בהרחבות למקצוע מתוגבר שלישי לבגרות. כמו כן, החוזר מטיל על ההורים תשלום תקורות בבתי ספר פרטיים חדשים של החינוך המוכר שאינו רשמי בשנה הראשונה (סעיף 2.2.2). כיום משרד החינוך משלם את התקורות.
הורים בבתי-הספר הפרטיים (מוכש"ר) משלמים שכר לימוד גבוה ביותר למימון לימודי ילדיהם. חוזר מנכ"ל זה מחייב אותם לגבות תשלום נמוך יותר. לעומת זאת, חוזר זה מאפשר הגדלת תשלומי ההורים בבתי-ספר ממלכתיים, אפשרות שתגרום קושי למשפחות מעוטות יכולת. כך יכולת המימון של ההורים הופכת אמצעי מיון לבתי-ספר, תופעה המונעת שוויון הזדמנויות.
פרסום החוזר משקף התעלמות שר החינוך מהתנגדות להגדלת המימון הפרטי במערכת החינוך, המגדיל פערים ומונע שוויון הזדמנויות, כפי שבא לביטוי למשל מתגובות הציבור לטיוטא שפורסמה.
Tags: אוטונומיה-בית-ספרית, בחינות-בגרות, חוק אחריות המדינה לחינוך ציבורי, חינוך ממלכתי, חינוך-ציבורי, למידה משמעותית, רפורמה-בחינוך, שי-פירון
25% אחוזי בחירה ע"י ביה"ס+הורים איננו חידוש וקיים שנים רבות, לפחות מאז שנות ה-80. היו הרבה בתי ספר שניצלו את האפשרות הזאת וזה כשלעצמו לא יצר שום העדר פיקוח.
העובדה שבתי הספר לא ניצלו את האפשרות ל 25% בחירה מוכיחה שהם לא רצו בכך. לא רצו את האוטונומיה.
כעת מכריחים אותם ב 30% "בחירה".
ל-1
האמירה: "וזה לכשעצמו לא יצר שום היעדר פיקוח" אינו ברור. מי שמפקח או אמור לפקח הוא משרד החינוך. אם בית ספר בחר בעבר להשתמש באחוזים אלה כדי להנהיג בבית ספר לימודים בנושא השלום בין ישראל לבין שכניה, למשל, על משרד החינוך היה לאשר זאת. אישור או אי אישור, הוא פיקוח. אם משרד החינוך אישר, היה עליו להעביר תקציב לצורך לימודים אלה. משרד החינוך לא העביר כספים, אם לא הונהגו לימודי שלום.
החידוש ברפורמה החדשה הוא שמשרד החינוך לא יאשר ולא יתערב. כמו כן, יעביר תקציב בלי לבדוק אם הונהגו לימודים אלה. זוהי בעצם העברת כספים לבית-הספר בלי רגולציה. דה רגולציה.
בתי ספר רבים ניצלו את אחוזי הבחירה.
תכניות הבחירה היו בפיקוח, והמשרד מימן את השעות.
הבעיות האמיתיות:
כניסת גורמים חיצוניים, שהמימון של הפעולה שלהם היה תלוי ברצון הטוב של בעלי הון, זו למעשה הפרטה.
העברת תכנים בסיסיים למתכונת הנ"ל.
כניסת אינטרסנטים שונים ומשונים בדלת האחורית הנ"ל.
תכניות הבחירה אמורות להיות תכניות של המשרד או תכניות שצוות ביה"ס מפתח. הרעיון הוא בין השאר, לאפשר למורים/הורים/תלמידים לתרום ליצירת תכני הלימוד ולא להיות רק מבצעי הנחיות מלמעלה.
בפועל היו מזמינים גורמים מן החוץ.
אחד המפורסמים הוא חמיצר למשל.
לא ברור איפה כתוב שעכשיו משה"ח לא יתערב.
למרבה הצער ממשלת רבין לא רק שלא הבינה את העניין הזה, ולא רק שלא הכניסה למערכת הכללית תכניות קיימות שאפילו זבולון המר אישר, היא הוציאה יותר ויותר תכניות בתחומים שונים למיקור חוץ.
תחת מסווה של רפורמות מוביל השר את המערכת לאבדון הוא מאמין באמת ובתמים כי ככל שיהיה יותר רע במערכת יהיה יותר טוב עולב במורים מפריח ססמאות פוגע בפרנסתם מדבר על למידה משמעותית ססמא ריקה מתוכן לא יודע כמה זמן ישאר במשרד אבל מה שבטוח תצטרך המערכת אחריו שיקום משמעותי