נשבענו לזכור את השואה ואת מתיה, אך שכחנו את החיים, את עשרות האלפים ההולכים ודועכים אך עדיין נאבקים על הישרדותם. עדיין נאבקים לאוכל, לחימום ולקורת גג. לזכור את החיים דורש מאיתנו לשנות את עצמנו ואת מה שאנחנו מספרים לעצמנו
מאת: יניב יורקביץ
לזכור את מה שנוח
זיכרון הוא כמו אור כבה. הוא הישארות בתודעה גם לאחר היעלמות מן המרחב והזמן. כשאנחנו בוחרים לזכור, אנחנו בוחרים להמשיך לקיים בתודעה ולתת תוקף תודעתי ומושגי למושא הזיכרון. תוקף הזיכרון וחשיבותו נעוצים אך ורק בהחלטה ובמאמץ שלנו לקיימו. כך עם אנשים שאהבנו ואינם עוד. ישנו עוד זיכרון – זיכרון שאיננו יכולים להרפות ממנו. זיכרון שהבחירה לקיים אותו אינה בידינו מפני שהוא נטבע בהכרתנו ונחרט בתודעתנו באופן בלתי מחיק. כך הם הדברים שאנו בדרך כלל היינו רוצים לשכוח.
ביום השואה אנחנו נשבעים "לזכור ולא לשכוח" וכך למעשה בוחרים בחירה אקטיבית לזכור משהו שאולי היינו מעדיפים לשכוח. אבל צלקות לא נמחות מן העור. צלקות הן לא גיר על הלוח, צלקות הן החריטה על כריכת הספר. על כל סיפור ניתן לכתוב אינספור ספרים אשר כל אחד יספר את הסיפור אחרת.
בכל יום שואה אנחנו נשבעים "לזכור ולא לשכוח". ובכל פעם אנחנו בוחרים לספר את סיפור ההשמדה. סיפור נורא בו קהילות שלמות נמחו. קהילות שלהן הייתה תרבות שלמה של שירים תפילות, ספרות, שפה וסיפורים שאת עיקרם, רובנו לא מכירים. למה? כי נשבענו לזכור את הדבר הלא נכון.
נשבענו לזכור את שנעשה לנו אך האדם אינו מה שעושים לו אלא מה שהוא עושה. כשאנו זוכרים את שנעשה לנו, אנו בוחרים לזכור את עושי הפעולה, הנאצים. אם היינו נשבעים לזכור את אחינו ואחיותינו הנרצחים היינו נשבעים לזכור את מה שהם היו בחייהם ולא במותם. היינו זוכרים את תרבותם, את יצירתם, את שפתם ותפילותיהם. היינו מספרים על היידישפיל והכליזמר, היינו זוכרים את הקהילות ומעלים על נס את שהשיגו, את אנשי הספר והמדע, את הרבנים והמחנכים. היינו נושאים עיניים אל יאנוש קורצ'אק, פרימו לוי ואלי ויזל לא פחות מלאנטק צוקרמן ומרדכי אנילביץ'.
אבל יותר מכל היינו זוכרים את מי שלא שפר עליהם מזלם למות כדי להיזכר. מי שאור הזרקורים מדיר מאלומתו. אלו שנשארו בחיים. מי שבשבילם זה אינו רק זיכרון אלא צלקת, גם בנפש וגם בבשר. אלו שאבדו שם ואיבדו שם וממשיכים גם לאבד כאן כל יום מעט. הם אלו ששכחנו בשבועתנו. בכל שנה ובכל יום. הם עשרות האלפים ההולכים ודועכים אך עדיין נאבקים על הישרדותם. עדיין נאבקים לאוכל, לחימום ולקורת גג.
נשבענו לזכור את מה שעשו לנו אך לתת למה שעשו לנו להגדיר אותנו זו חולשה של אופי וכשל באנושיות. הזיכרון החשוב, זה שיש לו משמעות, הוא הזיכרון של מי אנחנו וזה נקבע באקטיביות של מעשינו בכל יום ולא בפסיביות של ההיסטוריה הקוראת. לזכור את המתים לא דורש מאיתנו יותר מיום בשנה, טקס וכמה שירים עצובים ברדיו הממלכתי. לזכור את החיים דורש מאיתנו לשנות את עצמנו ואת מה שאנחנו מספרים לעצמנו. כי זו לא האמת. אבל אנחנו בחרנו לזכור משהו אחר וזה מי שאנחנו עכשיו.
כי ביום הזה נשבענו לזכור
ועל דבר לא לסלוח.
נשבענו לזכור
לזכור את מה שנוח.
Tags: יום הזיכרון, יום הזיכרון לשואה, ניצולי השואה
נהיה מדינת מופת כשכל הזקנים בישראל ידעו שהם מוגנים מפני חרפת העוני, וגם כל ילדיה ותושביה והבאים בשעריה. עד אז נמשיך להיות מדינה שהולכת מדחי אל דחי ושממשלתה מסיטה כסף מסעיף לסעיף וקוראת לזה תוספת של מיליארד ש"ח לניצולי השואה.
עד שלא נשנה את השלטון, ניצולי השואה כמו שאר נפגעי שלטון האלפיון העליון ימשיכו לחכות לניסים שלא יבואו. תחת השלטון הנוכחי הסיכוי היחיד להעלמות תופעת ניצולי השואה העניים בפרט והעניים הזקנים בכלל הוא מותם.
מעבר לכך במקום להישבע ולטייל ובמקביל לקיומם של זקנינו בכבוד כדאי להרחיב את לימודי ההיסטוריה הכללית, ההיסטוריה של עם ישראל ולימודי מלחמת העולם השנייה והשואה. גם טובי הצועדים באושוויץ הם בורים מוחלטים.
מאמר מעניין ומקורי.
"נשבענו לזכור את מה שעשו לנו אך לתת למה שעשו לנו להגדיר אותנו זו חולשה של אופי וכשל באנושיות.".
משפט מפתח שהגיע הזמן להעמיק בו, בעיקר במערכת החינוך.
איננו מתאמצים לזכור שאת הזוועות עשו אנשים; חלקם אפילו בעלי רמה גבוהה. כל מפקדי האיינזצגרופן דוקטורים. לכן איננו זוכרים שלקח השואה איננו שנהיה חזקים. הלקח העיקרי שנהיה מוסריים.
כפי שכתבת, טבעו של אדם להשאר בתחום הנוחות. לא נותרו שנים רבות כדי להתאמץ מעבר למה ש"קל" ולעשות מעשה למען הניצולים. יישר כוח.
כל כך נכון וכל כך נכון. עבורי אישית, יניב מבטא היטב את מה שאני אומר לחברים ולקרובים כבר שנים. זה מדהים עד כמה אנו מוכנים להתאמץ כדי להעלות את זיכרם של המתים ועד כמה אנו כמדינה מוכנים להתאמץ כדי להקשות על החיים מלהגיע למה שמגיע להם בדין ובזכות.