מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
הווייה אורווליאנית במשרד החינוך
שפה חדשה הוכנסה לשימוש במשרד החינוך, שפה המטשטשת משמעויות ויוצרת מיסוך למסר האמיתי הטמון בה, כדי לגרום להתקבלותה החיובית בציבור
מאת: דליה בלומנפלד
משרד החינוך – מכבסת המלים ככלי בהפרטת החינוך
"טשטוש השפה הוא גיהנום למשפטנים וגן עדן ליזמים עסקיים" (דברי חוקר חינוך)
שפה חדשה הוכנסה לשימוש במשרד החינוך, שפה המטשטשת משמעויות ויוצרת מיסוך למסר האמיתי הטמון בה, כדי לגרום להתקבלותה החיובית בציבור.
תפקידו של החינוך הוא לחדד את החשיבה. המלים והשפה הן אמצעי הביטוי של החשיבה. החתירה לדיוק בשימוש במלים חשובה לצורך הבעת החשיבה בבהירות ככל הניתן.
העובדה שמשרד החינוך משתמש בשפה מטשטשת יוצרת ניגוד מובנה בין התפקיד שייעד לעצמו לבין תפקידו של המורה המחנך לחשיבה.
להלן ניתוח של שלושה מושגים שימושיים באוצר המלים של משרד האוצר כדוגמא: חינוך ציבורי, בתי-ספר ייחודיים, בחירה מבוקרת.
בחירה מבוקרת
כשנותנים לאדם לבחור, מעניקים לו זכות לשקול אפשרויות העומדות בפניו ולבחור אחת מהן. מאפשרים לו בחירה על דעת עצמו. אך ביקורת על הבחירה נותנת כוח לגורם אחר לבקר את הבחירה ואף לשלול אותה. ואם כך הוא, היא כבר לא בחירה. שם התואר "מבוקרת" בתוספת השם "בחירה" יוצר סתירה במשמעות הביטוי. אוקסימורון.
משרד החינוך פרסם תדריך וגם סרטון המבהיר מהי הבחירה המבוקרת בחינוך. הרשויות המקומיות יספקו להורים מידע על בתי-הספר שאליהם יוכלו לרשום את ילדיהם. מאחר שנתוני התלמידים עומדים לנגד עיניהן, הן יהיו אלה שימליצו להורים לאן לרשום ילדיהם. ניתן להבין מכך שהרשויות יבצעו מיון לבתי-הספר השונים בשיתוף ההורים ובהסכמתם. האם זוהי בחירה? לא. אם היו מנגישים להורים את כל המידע הנדרש ואז שולחים אותם הביתה להחליט לאן לרשום ילדיהם, זו היא בחירה. אבל היא לא מבוקרת. הוספת התואר "מבוקרת" מפקיעה את המילה "בחירה" ממשמעותה. זו איננה בחירה.
בתי-ספר ייחודיים
בסרטון על הבחירה המבוקרת מוצגים בתי-הספר הייחודיים כאפשרות הפתוחה לכל התלמידים. אם בעבר בתי-ספר אלה נועדו למספר מסוים של תלמידים שסוננו בתהליך מיון, מעתה יהיו פתוחים לכל התלמידים ללא מיון.
במילה "ייחודי" משתמשים כאשר רוצים להוציא משהו מהכלל ולהבליט אותו. ההבלטה בהיבט מסוים היא הייחודיות. משרד החינוך פועל במגמה להפוך את כל בתי-הספר היסודיים לייחודיים. אבל אם כולם יובלטו, אף אחד מהם לא יבלוט. אם הייחודי הופך לכלל, לנורמה, הוא כבר אינו ייחודי. הפיכתו לנורמה מפקיעה אותו מייחודיותו. בתהליך שמשרד החינוך מבצע, כל בתי-הספר היסודיים ייקראו "ייחודיים", אך הם לא יהיו באמת ייחודיים, כי אם כולם "ייחודיים", הם כבר אינם ייחודיים.
מדוע מתעקש משרד החינוך להשתמש במינוח המטשטש את השכל הישר? מסיבות של פרסום ויחסי ציבור. הוא מעוניין למשוך את ציבור ההורים להצטרף ליוזמה ולקבל אותה ללא ביקורת. בית-ספר ייחודי נחשב יוקרתי, ולא כל תלמיד התקבל אליו כי הופעלו בו תהליכי מיון. משרד החינוך הולך להיטיב כביכול עם כל ההורים ולאפשר לכל התלמידים ולא רק ל"יחידי סגולה" להירשם לבתי-ספר ייחודיים. מה שלא נאמר להורים, אך משתמע מכך, שהם ישלמו כסף עבור תוכניות לימוד נוספות של ילדיהם, כפי שנהוג בייחודיים. הפיכת כל בתי-הספר ל"ייחודיים" כוללת בתוכה את המסר הסמוי שעל ההורים לשלם כסף עבור חינוך ילדיהם, והם ישלמו בשמחה, כי הם רוצים את הטוב ביותר עבור ילדיהם, ובית-ספר ייחודי הוא הטוב ביותר. אבל האמת היא שהוא לא הטוב ביותר כי כולם כאלה, אך בכל זאת ישלמו. לאמיתו של דבר, הם ישלמו עבור הנורמטיבי, לא עבור הייחודי. אבל, לא חשוב. העיקר שישלמו. וכך מפריטים את החינוך וגורמים להורים לשתף פעולה עם ההפרטה, למרות החוק הקובע שהחינוך הוא חינם.
תהליך זה של הרגלת הציבור לממן תשלומים ישירים על חינוך, שמסופק חינם על ידי המדינה, דומה לתהליך השירות הרפואי הפרטי (שר"פ) בבריאות והתשלום עבור ביטוחים משלימים, והוא מבהיר את חוסר התוחלת בתשלומים אלה. הם לא ישפרו לא את החינוך ולא הבריאות. הם יזהמו את העיסוק הטהור לשמו בחינוך ובבריאות בהכנסת שיקולי רווח כספי לתחומים אלה. הציבור יורגל לשלם עבור שירות שקיבל בעבר בחינם, ומאחר שהציבור מוכן לשלם, אפשר להעמיס עליו עוד ועוד תשלומים.
תופעת הייחודיים בחינוך היא שילוב של תשתיות ציבוריות ותקציבים ציבוריים עם כספים פרטיים, וככל שיוכנסו יותר כספים פרטיים, תקטין המדינה את תקציבי השתתפותה בתחומים אלה. חוזר תשלומי הורים בחינוך שיצא לאור לאחרונה, מטיל על ההורים את תשלום התקורות של בית הספר בו לומדים ילדיהם. זהו חידוש המדגים את התופעה. בבתי ספר מוכרים שאינם רשמיים, משרד החינוך הוא זה שמשלם את התקורות. חוזר תל"ן זה מעביר את חובת התשלום מהמדינה להורי התלמידים. (סעיף 2.2.2 בחוזר) אין לכך לא סיבה ולא הצדקה, אך אם ההורים מוכנים לשלם, למה לא לגבות מהם תשלום?
חיזוק החינוך הציבורי
האמירה המטשטשת, בהא רבתי, שבה משתמש שר החינוך היא "חיזוק החינוך הציבורי". אמירה זו מבטאת מטרה אסטרטגית, אולי המשמעותית ביותר, של שר החינוך. מי שמבין אותה לעומק, יורד לעומק מטרותיו.
המושג "חינוך ציבורי" נתפש בציבור כחינוך שמספקת המדינה. המדינה היא האחראית לחינוך והיא מספקת אותו לאזרחיה. זו משמעות נכונה, אבל לא מדויקת משפטית: "החינוך הציבורי" אינו חינוך ממלכתי. חוק חינוך ממלכתי שנחקק ב-1953 קובע שחינוך ממלכתי הוא זה הניתן על ידי המדינה.
זה לא מקרה או פליטת פה ששר החינוך הנוכחי משתמש במושג "חינוך ציבורי". הוא אינו מתכוון לחינוך ממלכתי. הוא רוצה לבטל את החינוך הממלכתי, הניתן על ידי המדינה, ולהפוך אותו לחינוך ציבורי. כלומר, להוציא מהמדינה את הבעלות ואת האחריות על החינוך ולהעביר אותן לידי "הציבור". הציבור לדידו הם: רשתות חינוך, עמותות, תאגידי חינוך, ועוד.
המהלך של הכללת כל בתי הספר הפרטיים (כמו בתי-הספר הדמוקרטיים) במערכת החינוך, ששר החינוך פועל לממשו, משמעותו חיזוק החינוך הציבורי. מערכת החינוך כבר לא תהיה ממלכתית של המדינה, אלא של הציבור, בניגוד למה שחושבים רבים מהאזרחים. המדינה מסירה בעלותה ואחריותה מבתי-הספר.
ומה המטרה של חיזוק החינוך הציבורי? הקטנת תפקידיה של המדינה בחינוך והפקרת החינוך לידי הכוחות בשטח. תפקיד המדינה יצטמצם להבטחת הזכות לחינוך, והיא תשמש הכוח המסדיר את המערכת כשאחרים פועלים בה. החינוך יהפוך לזירת פעילות של גופי חינוך וגופים עסקיים, ואילו המדינה תשמש כרגולטור.
וכמו שלמדנו מתחומי אסדרה אחרים איכותו של החינוך לא תהיה מובטחת במבנה כזה של "חינוך ציבורי".
החלפת החינוך הממלכתי בחינוך ציבורי אינה חיזוק איכותו החינוכית וכאן נכנסת מערכת החינוך לשדה מוקשים שסכנותיו מרובות. אבל על כך – אולי – במאמר אחר.
תגיות: בחירה-מבוקרת, בתי ספר ייחודיים, הפרטת-החינוך, חינוך-ציבורי, פתיחת-אזורי-רישום, שר החינוך, תשלומי-הורים
קישור קבוע
20 תגובות
Email This Post
17 באפריל, 2014 בשעה 15:33
הבלבול בין ציבורי- ממלכתי -פרטי והיותו כר פורה להתנערות המדינה מאחריות והעברתה לידיים פרטיות, מודגם היטב במקרה של בתי החולים בירושלים.
במשך שנים המדינה לא השקיעה בהם גרוש.
בי"ח הדסה היה אמנם בית החולים של "מנהיגי הציבור", אבל מה הקשר?
כשהצטבר הגרעון בהדסה לכמיליארד ש"ח והסתבר שתרומות לא יכולות להמשיך ולממן אותו, הוא הוצג כבי"ח פרטי – כאילו כדי לאמר שאין זו אחריות הממשלה (מדינה).
אבל בי"ח הדסה וכנ"ל ש"צ אינם בתי חולים פרטיים.
אה, אז ציבורי – וגם כאן המשיכה הממשלה לטעון להעדר אחריות.
מה זה ציבורי? חל"צ = חברה לתועלת הציבור.
או בלשון פשוטה – חברה ציבורית, שאיננה בתחום האחריות של הממשלה, ולכן כביכול לא יכלה הממשלה למנוע את הגרעונות ולא אחראית לכסותם.
אבל מה מתברר?
גם לבתי החולים הממשלתים, יש "גרעונות כרוניים" שאותם בלית ברירה מכסה הממשלה.
וגם לקופות החולים יש גרעונות כרוניים.
ומה מתברר?
במדדים בינלאומיים מערכת הבריאות הציבורית בישראל נחשבת די יעילה.
אין ממה לקצץ.
אבל הממשלה – היא תקצץ. ועוד איך תקצץ.
דבר ראשון החל מסע מיוחצן היטב לשפיכת התינוק עם המים. כל הרופאים בהדסה ללא יוצא מן הכלל מוצגים כשיילוקים מוצצי דם. (נו טוב, חוץ מאלה שמטפלים באראש הממשלה).
אף אחד לא חולם לקצץ בשב"ן שיונק מעטיני המערכת הציבורית כספים שלנו הציבור היישר לתוך פיותיהם הפועים של עגלי הזהב.
השב"ן במערכת הבריאות (= תשלומי הורים במערכת החינוך) הוא אכן גורם משחית בהגדרה.
(ואם תשאלו – אז מה עם שערי צדק? גם הוא יפול. בינתיים יש מנהל שמצליח במסגרת החוק לגייס תרומות בדרכים לא לגמרי קונבנציונליות, כפי שהעיד בעצמו לתכנית המקור. מעדותו שלו עצמו עולה שמדובר באמצעים לא שיטתיים ולא שגרתיים, שתלויים במניפולציות שהוא נאלץ להפעיל. ולאן זה מוביל את ביה"ח? לפיתוח מחלקות רווחיות, לצפיפות קשה במחלקות הפחות רווחיות ובחדר המיון
ולהפניית המקרים הקשים לאן? להדסה כמובן).
רוצים מערכת חינוך כזאת?
שי פירון יסדר לכם.
17 באפריל, 2014 בשעה 17:05
עוד שני מושגים אורווליאנים: "למידה משמעותית", "ישראל עולה כיתה". ויש עוד הרבה מושגים כאלה
המילון האורווליאני הולך ומתעשר תחת שרותו של שי פירון. לרפורמה החדשה הוא קורא "למידה משמעותית". האם עד היום הלמידה לא הייתה משמעותית? מורים מוחים החליטו להפגין מול משרד החינוך על יחסו למורים. עבודת המורה הייתה משמעותית והיא משמעותית. לעומת זאת, הלמידה המשמעותית ברפורמה זו היא עדיין חסרת תוכן ומשמעותה אינה מובנת.
מושג אורווליאני נוסף: י"שראל עולה כיתה". כאילו עד היום ישראל נשארה כיתה, והנה הגיע שר חדש והוא מעלה אותה כיתה. השר מוחק את העבר ומתייחס אליו כפסול, תופעה מעניינת לגבי אדם דתי שומר מסורת העבר. הבעיה היא שהרפורמה הזו לא תעלה את ישראל כיתה, אלא להיפך. מעיון בתכניה אנו למדים כי הפדגוגיה נפגעת. אנו נראה זאת במבחנים הבינלאומיים הבאים.
17 באפריל, 2014 בשעה 19:47
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/573/288.html?hp=1&cat=479
מורה ללא משמעות: השאירו אותנו מחוץ למשחק
כל הרפורמות בבתי הספר נעשות מבלי לשמוע את אנשי השטח, המודעים למצב. משם גם צריך להגיע השינוי למען חינוך ילדינו. "ככל שמדובר במורים בזירה הציבורית, כבר מזמן אבד מעמדנו"
20 באפריל, 2014 בשעה 0:51
גם "יש עתיד" הוא מושג אורווליאני
🙂
20 באפריל, 2014 בשעה 19:01
אחד השורשים
בתקופת ביה"ס התיכון שלי* לימודי הוראה היו ברירת המחדל של מי שלא יכלו ללמוד משהו עם דרישות אקדמיות גבוהות יותר.
___________________
* 1949 – 1953
20 באפריל, 2014 בשעה 22:20
לקסי
מה ענין שמיטה להר סיני? ה-newspeak האורוואליאני הוא מבית מדרשם של ניאו ליברלים שרוצים לבצע מהפכה בחינוך וצובעים את השפה בצבעים ורודים כדי להפכה למקובלת בציבור. יש מי בציבור שמסכים לכך בלי להבין באמת את המתרחש. המורים הם רק כלי משחק בידי קובעי המדיניות הזו. אין פה מקום לזלזל בהם או לחשוד בכישוריהם הירודים.
21 באפריל, 2014 בשעה 0:07
דליה,
חלק מ"המורים הם כלי משחק" הופעל דרך הזלת ערכו של המקצוע.
המסלול היה שכר נמוך, סלקציה שלילית של הרבה מהפונים להוראה וחוזר חלילה.
עברו כמה שנים רעות עד שהחלה אקדמיזציה של המקצוע והשבת מעט "צבע ללחייים".
בינתים נתקבעו נזקים והעובדה ש"כל אחד מכיר" מורה שאינו ראוי תורמת הרבה.
אני מכיר מקרוב מורה טובה ואידיאליסטית שלימדה בבית ספר (שנחשב טוב) של מערכת החינוך. היא קובעת ש"לא תיתן לילדיה לדרוך שם".
אסור שההתנגדות למה שעושים השושנים וממשיכי "הכל חינוך" תגרום להערכה שאין צורך בניעור יסודי של מערכת החינוך הממלכתי שיובשה בדרך להפרטה.
אלה לא רק תקציבים, אבל גם מאלה דרוש הרבה מאוד.
רמזים: יוקרת המקצוע, מספר התלמידים בכיתות, סביבה פיסית, יש בודאי נוספים.
21 באפריל, 2014 בשעה 1:55
לקסי
מנערים את מערכת החינוך הממלכתי. הופכים אותה לחינוך ציבורי. כלומר, מפריטים אותה. האם ההפרטה תשפר אותה? התפיסה הרווחת אצל מקבלי החלטות ששיפור החינוך הממלכתי הוא על ידי הפרטתו. אתה מדבר בשפה אחת, אך הם מדברים בשפה אחרת. זה מה שחשוב להבין פה.
21 באפריל, 2014 בשעה 5:49
לקסי - הבעיה היא עם "אני מכיר".
התמונה הרבה יותר מורכבת.
1. בשנים שאתה למדת בתיכון לימדו הרבה מורים עם תואר ד"ר – כי היתה בערך רק אוניברסיטה אחת בארץ, והיא היתה נגישה למעטים. חלק מהמורים בעלי התארים לא עשו אותם בארץ (זה נכון עד היום לגבי רופאים – ישראלים ועולים).
2. מאוחר יותר היתה באמת אקדמיזציה של המקצוע (במקביל להקמת החטיבות) ועדיין היחס היה – "זה מקצוע למפרנסת שנייה, לאימהות" וכו'. חלק מהמורים שהלכו לעשות השלמה אקדמית לא חזרו לבתי הספר. מסלולי ההוראה באוניברסיטאות הם על הפנים ולא משתווים לסמינרים הטובים.
3. בשנות ה- 80 וה- 90 כשהסתובבתי בבבתי-ספר בכל הארץ (בין אילת לכרמיאל), בערים, בעירות פיתוח, במושבים, קיבוצים וכו' – גיליתי פער עצום בין הדימוי הירוד לבין המציאות (חטיבות ומעלה).
דווקא בפריפריה מצאתי מערכות חינוך מעניינות מאוד ומורים יצירתיים ואכפתיים.
זה היה במסגרת ניסוי שחייב חתכים של כל החברה הישראלית, לא על בסיס "אני מכיר" "אני הכרתי".
נו? אז מה?
אז האמת היא שהיו שרי חינוך המר ואחריו נבון שנלחמו למען המערכת ואחריהם – אסון מתגלגל, במקביל לאורגיית ההפרטה שתפסה תאוצה בשנות ה- 90.
אין כמובן מקום לעשות אידיאליזציה, ויש והיה מקום לשיפור גם בתקופות הטובות יותר. אבל הדג מסריח מהראש.
אם אתה רוצה לבנות על ידע אישי – אז קצת אחריך למדתי ביסודי והיה לנו חדר אוכל שתלמידים ומורים אכלו בו צהריים וזה היה כשישראל קלטה עלייה ועדיין לא תמו המעברות ואנחנו למדנו בכיתה של 50 תלמידים. אבל כסף לארוחת צהרים חמה מחושבת לפי כל אבות המזון – היה. וכסף לחלוקת ספרים – היה. ושיעורי מוסיקה וציור – היו עד סוף כיתה ח'.
היתה הוויה של למידה. וכן, רוב המורים לא היו מועמדים לפרס נובל, אבל רובם היו מורים מקצועיים אמיתיים.
הדג מסריח מהראש.
21 באפריל, 2014 בשעה 6:06
מתאם גבוה בין ההשקעה הפיזית לבין רמת החינוך וההוראה
שכחתי להוסיף
במהלך עשר שנים של שיטוט ברחבי מערכת החינוך בארץ (צריך לאמר – עברית וערבית), גיליתי מתאם גבוה בין ההשקעה הפיזית בביה"ס לבין איכות העבודה החינוכית.
לפעמים באופן פרדוכסאלי – מבנים ישנים שעוד נבנו כשהתייחסו לחינוך ברצינות, הלכו ביחד עם אווירה רצינית יותר מצד כל הנוגעים בדבר.
בהרבה מקומות, עיריות כמו למשל קרית גת השקיעו בתשתית הפיזית (דוד מגן) ובהתאם גם במורים ובצרכים השוטפים והיו תוצאות.
מצד שני ראיתי בתי-ספר שכבר מרמת התכנון הפיזית הראשונית ואחר כך ביצוע ותחזוקה – היה ברור לאן הם מובילים.
21 באפריל, 2014 בשעה 10:15
דליה ואנונימי(ת),
ברור שהדג מסריח מהראש, ברור שרבות ורבים בעדה המחנכת רואים את תפקידם כשליחות.
ברור לא פחות שהמערכת צריכה ניעור.
מרירות ההתנגדות לכל מילת צורך בניעור כזה אינה משרתת את המטרה ומצדיקה את המהרסים והמחריבים מבתי ההפרטה והכל חינוך.
אין כאן מצב של שמירה על הסכרים שמא ייפרצו, הם נפרצו מזמן.
העמדת פנים ש"הכל בסדר" מזיקה.
חג שמח :-|)
21 באפריל, 2014 בשעה 13:09
לקסי
לימור לבנת שהחדירה את רעיון הפרטת החינוך באמצעות דו"ח דוברת, הצדיקה אצ הרפורמה במסר שהמורים גרועים. זה פזמון נדוש המייצג רק חלק קטן מאוד מאוד מהאמת. היום אלפי מורים מועסקים כמורי קבלן. האם אתה חושב שהם יכולים לבצע עבודתם נאמנה, אפילו אם הם טובים ? שר החינוך הבטיח אמנם שתוך שנתיים לא יהיו מורי קבלן, אבל מסרב להיפגש עם המורים לאחר השנתיים הללו. ומורי קבלן יש ויהיו. הדג מסריח מהראש. אין לתלות את האשם במורים.
21 באפריל, 2014 בשעה 16:40
לקסי (11 )
ניעור זה ניעור.
והרס זה הרס.
לא ברור לי איפה בתגובות שלי יכולת ללמוד על בעתת ניעור.
השאלה היא איפה תופסים בשביל לנער, כי אם לא מחזיקים בפינה אחת לפחות זו השלכה לכל הרוחות – לא ניעור.
21 באפריל, 2014 בשעה 19:24
המנוולים העיקריים הם הראשים הפוליטיים, לית מאן דפליג.
מאידך הצגת המורים כולם כטליתות שכולן תכלת אינה עוזרת.
וכשאני כותב ניעור אני מנסה להיתלות באילן גדול, אחד שומפטר, שכתב מה שכתב על הרס יוצר.
ומשנתליתי באילן איני מכוון לכך שתבואנה ותתלינה אותי על ענפיו.
21 באפריל, 2014 בשעה 21:45
לקסי
מה שאתה אומר על המורים נכון גם לגבי רופאים ועוד ועוד.
הבעיה היא בהכללה :-).
אין לי מושג מי זה שומפטר ולפיכך אין חשש שאנסה לתלות אותך על ענפיו.
21 באפריל, 2014 בשעה 22:29
http://en.wikipedia.org/wiki/Joseph_Schumpeter
22 באפריל, 2014 בשעה 0:01
1. ועדיין לא הבנתי לאיזה מן "ניעור יסודי" אתה מתכוון.
2. הרמזים שהזכרת – כולם "אוחזים" בהם…לפחות בפה.
22 באפריל, 2014 בשעה 0:27
תרגום יפה ל-newspeak שיחדש. https://www.facebook.com/pages/Newspeak-%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%AA-%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%93%D7%A9-%D7%91%D7%99%D7%95%D7%9D/188585221303039
22 באפריל, 2014 בשעה 0:34
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%95%D7%96%D7%A3_%D7%A9%D7%95%D7%9E%D7%A4%D7%98%D7%A8
לא הבנתי מה הקשר של שומפטר לענייננו. אני לא מכירה את התיאוריה שלו. מה זה "הרס יוצר"?
27 באפריל, 2014 בשעה 20:26
מי דואג לזכויות המורים (שלא יעבדו חלילה בכיתה קטנה מ- 40 תלמידים)?
אורוול- אלא מה. במקום להקטין את התקן (נדמה לי שזו אפילו מחויבות שמופיעה בהסכמים עם העובדים?) – מגדילים אותו ומבטיחים שהמיוחסים בעלי הממון לא יוכלו לחרוג ממנו, כי זה לא שוויוני……
אבל הם יחרגו ועוד איך – תחת הגדרה אחרת.