מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
חזות קשה
יעקב אפרת מדע"מ רואה עתיד רע לשני הצדדים לרגל המשבר בשיחות בין ממשלת ישראל בראשות נתניהו לבין הממשלה הפלסטינית בראשות אבו מאזן
בנפול הרשות הפלסטינית, ייפול הימין הישראלי
משבר השיחות בין ישראל והפלסטינים לא הפתיע איש, לא בקרב הציבור הישראלי ולא בקרב הציבור הפלסטיני. שני הצדדים איבדו מזמן את האמון בפתרון של שלום על בסיס שתי מדינות, ומטרתן היחידה של השיחות היא לרצות את הבית הלבן. הרשות וישראל תלויות לחלוטין בתמיכה אמריקאית, מה שהזין את האשליה של אובמה וקרי, שניתן לאלץ את הצדדים להגיע להסדר על ידי כיפוף ידיים.
…
ההשלכות הפוליטיות של מדיניות מכוונת זו התבטאו בכל חומרתן בבחירות האחרונות: הבית היהודי של נפתלי בנט קיבל 12 מנדטים, ישראל ביתנו של ליברמן התחברה לליכוד, שעליו השתלט הימין הקיצוני בדמות יריב לווין, דני דנון, זאב אלקין ונציג "זו ארצנו", משה פייגלין. יאיר לפיד קרא את המפה, הבין אותה, ולא היסס להצטרף לקואליציה הימנית ביותר שידעה ישראל עד כה.
הציבור בישראל מצביע נתניהו כי נושא השלום נמחק מהאג'נדה הלאומית וכל מי שממשיך לדגול בשלום מוצא עצמו בשוליים. מי שרוצה להתחבב על הציבור חייב לפנות ל"מעמד הביניים", שנוטה ימינה, ואשר שנאתו לערבים אינה פחותה משנאתו למושחתים שהשתלטו לו על המדינה. לכן מפלגת העבודה הלכה לבחירות עם נבחרת "חברתית" בהנהגת יחימוביץ, שהסתירה את הנושא המדיני, ובכך אפשרה לימין להתחזק עוד יותר. כאשר השמאל מנסה להיות חברתי ולהסתיר את עמדותיו המדיניות, הוא נתפס כמזויף. זאת הסיבה שמפלגתו של יאיר לפיד גרפה כל כך הרבה קולות. אצל לפיד "מה שאתה רואה הוא מה שאתה מקבל", הוא סולד מערבים, חרדים ומושחתים, בדיוק כמו מר ישראלי מרעננה.
תגיות: אבו מאזן, ברק-אובמה, ג'ון קרי, דע"מ, ממשלת נתניהו
קישור קבוע
תגובה אחת
Email This Post
13 באפריל, 2014 בשעה 22:48
עמיר פרץ אמר: "בלי שלום לא יהיה צדק חברתי".
המסקנה של רבים בציבור – לא יהיה לא זה ולא זה.
שלי יחימוביץ ניסתה להפוך את הפרדיגמה המנוונת, בתקווה לפרוץ דרך חדשה.
אמרה: "בלי צדק חברתי לא יהיה שלום".
האמנם? אולי היא צודקת?
במצבנו סימן שאלה חיובי, עדיף על סימן קריאה שלילי.
אבל השמאל לא מסתדר כנראה עם סימני שאלה.