מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
פרשת אולמרט – חשבון נפש ציבורי
פרשיות השחיתות החמורות המתרגשות עלינו מנתבות לתחושות ציבור מנוגדות. מן הראוי לנתב אותן לכיוון שיחזק את הדמוקרטיה
מאת: רון שביט
פרשת הולילנד מדגימה כל מה שלא קדוש בארץ הקודש
סיפורי שוחד חוזרים על עצמם בפרשיות שונות, וגורמים נזקים לסביבה, לתחבורה ולמדינה. ומי שמשלם את המחיר הוא הציבור מאת: יהונתן קלינגר
לכאורה הייתה כאן רעידת אדמה ציבורית. ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, הורשע בבית המשפט המחוזי בעבירת שוחד. למעשה, הציבור גילה אדישות יחסית לסנסציה, וכותרות העיתונים נטו אל עבר המשבר במשא ומתן עם הפלסטינים. פרשת אולמרט הייתה לעוד ידיעה מרכזית חולפת.
העניין הציבורי המינורי בפרשת אולמרט מעלות תמיהות: האם קהו חושינו? האם הפכנו אדישים? או שמא אנחנו מיואשים מהפוליטיקה ומהפוליטיקאים?
כדי להתמודד עם הקושיות הללו עלינו לחזור אל מנהרת הזמן הפוליטית. במחצית השנייה של שנות ה-70 געשה הארץ מאוסף פרשיות בעלות גוון פלילי בצמרת. נקודת האפס המשמעותית הייתה פרשת אשר ידלין, מבכירי תנועת העבודה, שעמד להתמנות לנגיד בנק ישראל. ידלין הורשע בקבלת שוחד, ונגזר עליו מאסר בפועל. התפתחות טרגית מקבילה נקשרה בשמו של שר השיכון דאז, אברהם עופר, שנחשד במעשי שחיתות עת כיהן בחברת "שיכון עובדים". החקירה לא מוצתה כיוון שעופר התאבד, לאחר שהכחיש את המיוחס לו. שיא הדרמה הגיע עם גילוי עיתונאי של דן מרגלית (כן, אותו מרגלית שיצא למאבק חורמה תקשורתי נגד אולמרט) על חשבון בנק בלתי לגיטימי בארה"ב בבעלות ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, ורעייתו לאה. רבין נאלץ להתפטר בעקבות החשיפה.
צירוף המאורעות יצר תחושה שהצמרת הפוליטית הסתאבה אנושות. האמון הציבורי בשלטון תנועת העבודה קיבל מכת מחץ, והיא איבדה את ההגמוניה בבחירות 1977. רבים קשרו את המהפך לסיאוב ולרבב, בנוסף לרפלקס מנטלי מושהה למחדלי מלחמת יום כיפור.
אין ספק, שבאופן פסיכולוגי היו שנים אלה בבחינת קו פרשת מים. לא ניתן לשחזר תדהמה באותה עוצמה, ועל כן ההתייחסות הציבורית לאירועים דומים שבאו לאחר מכן הייתה מינורית יותר.
שנות ה-80 זימנה פרשייה מרכזית נוספת: השר אהרון אבוחצירא ממפלגת תמ"י הורשע במרמה וריצה עבודות שירות. כבר אז החלה הציבוריות הישראלית להתרגש פחות מגילויי שחיתות, אך השיאים עדיין היו לפנינו.
שנות ה-90 היו עסיסיות לא פחות. השר לשעבר, אריה דרעי, מש"ס נקשר במספר תיקי חקירה מתחילת העשור ובסופו גם הורשע בשוחד ונשלח לכלא. בשנת 1997 נפל דבר בישראל ומשטרת ישראל המליצה על הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, על מעורבותו לכאורה בפרשת "בר-און – חברון" (חשד לזיקה בין הצבעת ש"ס בעד הסכם פינוי חברון למינוי רוני בר-און כיועץ המשפטי לממשלה ועסקת טיעון מקלה לדרעי). הפרשה הסתיימה באי העמדה לדין של ראש הממשלה, אך היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, לא חסך את שבט ביקורתו מנתניהו.
לדרגת השפל הנמוכה ביותר הגענו בעשור הראשון של שנות ה-2000. נשיא המדינה משה קצב ירד בבושת פנים מהזירה הציבורית ב-2007 לאחר ששמו נקשר עם עבירות מין חמורות. הוא הורשע באונס, וערעורו לעליון נדחה. אופי העבירות היה לסנסציה דרמטית ביותר, שכן הציבור כמעט הסתגל לעבירות צווארון לבן, אך לא לעבירות מין כה חמורות בדרגים כה גבוהים.
עדיין גם עבירות השחיתות הכספית לא פסו. ב-2008 הורשע השר לשעבר, שלמה בניזרי, בקבלת שוחד ושנה לאחר מכן הורשע גם שר האוצר לשעבר, אברהם הירשזון, בגניבה ובמרמה. הירשזון ובניזרי כבר הספיקו להשתחרר מהכלא.
הציבור הישראלי אם כן ראה כמעט כבר הכול ושוב לא ניתן להפתיעו או לרגשו. ראשי המדינה בדרגים הגבוהים ביותר נחקרו בפלילים, הורשעו והוכנסו לכלא במגוון עבירות. אחרים (ויש עדיין רבים שלא הוזכרו במגילה הארוכה שלעיל) ריצו עבודות שירות או זוכו. חדשות לבקרים אנחנו שומעים על חקירות של פוליטיקאים בשלטון המרכזי, פקידות בכירה, ראשי ערים ועוד.
ובכן, גם תחושת קבס לא יכולה להימשך לאורך זמן. לאן הדבר מוביל מבחינה ציבורית? דומה כי יש לכך שתי תשובות אשר שתיהן דרות יחד ב"קופסה השחורה" של הציבוריות הישראלית:
האחת, תחושת סיפוק ממיצוי הדין עם בכירי השלטון. אבן יסוד לדמוקרטיה בת-קיימא הוא שלטון החוק שממנו נגזר השוויון בפני החוק. הפרשיות השונות ובראשן הרשעותיהם של נשיא מדינה וראש ממשלה מבטאים את חוזקה של אבן יסוד זו כסלע חסון. מותר להזכיר כי ברוב מדינות העולם לא ניתן לחקור, להביא לדין, להרשיע ולהכניס לכלא את ראשי המדינה מבלי שהדבר יוביל לריסוק המשטר.
התחושה השנייה והמהופכת היא שחיקה הולכת וגוברת באמון הציבורי במערכות השלטון. אחד מביטוייה הוא האדישות לאירועי שחיתות חמורים. לכך יכולה להיות השפעה שלילית מאוד שכבר מורגשת במערכות הבחירות האחרונות: ירידה בשיעורי ההצבעה מתוך הרגשה ש"כולם מושחתים", ועל כן אין כביכול ערך להצבעה כזו או אחרת. זה מצב סיכון חמור שאין להתעלם ממנו.
מוטלת עלינו כחברה שוחרת דמוקרטיה לחזק את התחושה הראשונה ולהקהות את התחושה השנייה. חשוב שנזכיר לעצמנו מדי יום: על אף הפרשיות החמורות שמתרגשות עלינו, קיימים בפוליטיקה הישראלית גם איים של שפיות, של ערכים ושל שליחות ציבורי לעילא. הם לא זוכים בדרך כלל לכותרות, אך הם עדיין חלק מהוויית חיינו.
מכאן שחובתנו לטפח את הראוי טיפוח לא פחות מאשר להלקות את עצמנו על הראוי לגינוי. עלינו לזקוף את ראשנו על חוסנו של המשטר במקביל להשפלת מבטנו על נפילות מנהיגיו. עלינו להחליט לחזק בקלפי ומחוצה לה אך ורק שלוחי ציבור שלא נפל בהם רבב. זו האמירה הפוליטית החזקה ביותר שניתן להשמיע במציאות שכזו. מעל הכול – אסור לנו ליפול לאדישות ולציניות שהן אויבות הדמוקרטיה. עדיין היא הנכס הגדול ביותר של כולנו.
ד"ר רון שביט הוא מומחה למנהיגות פוליטית ולפסיכולוגיה פוליטית
תגיות: אהוד-אולמרט, דמוקרטיה, רון-שביט, שחיתות
קישור קבוע
10 תגובות
Email This Post
6 באפריל, 2014 בשעה 7:35
הכותב היה צריך לציין שאולמרט הורשע על עבירות בתפקיד אחר ולא כראש ממשלה. אגב גם הירשזון לא הורשע על עבירות בתפקיד שר אוצר אלא בתפקיד אחר. לא שזה מוריד בחומרה של הדברים אבל בכל זאת.
6 באפריל, 2014 בשעה 12:35
נראה שבשלל תפקידיו אולמרט התנהל בצורה לא תקנית מאחורי הקלעים. נראה שעבר עבירות בתפקידיו השונים. החשוב הוא שעבריינותו נחשפה סוף סוף והציבור רואה זאת נכוחה. הרי מזה שנים רבות הוא הצליח להתחמק.
6 באפריל, 2014 בשעה 15:20
צריך לחכות עד לערעור של אולמרט בעליון
6 באפריל, 2014 בשעה 16:16
ואללה אני מסכים לפםקה האחרונה. יש גם פוליטיקאים טובים. אז למה לא שומעים עליהם בתקשורת? הרי מושחתים זה כבר לא חדשות אבל פוליטיקאי ישר…
6 באפריל, 2014 בשעה 16:58
למגיב/ה מס' 2 וגם לחגית
למגיב 2 – בכל זאת חשוב להזכיר לגבי איזה תפקיד התבצעה העבירה שמדברים עליה. צריך לדייק. זה נשמע שראש ממשלה היה עבריין בתפקיד ראש ממשלה ולמעשה התפקיד היה אחר. וחגית – את צודקת שצריך לחכות לתוצאות של הערעור לפני שמתנפלים!מגיע לו את מה שמגיע לכל אזרח, לא??
6 באפריל, 2014 בשעה 21:15
לא אדישים
אני לא מסכימה שהציבור אדיש. בכלל תסביר לי בבקשה איך אפשר להתייחס ל"ציבור" בצורה של הכללה כזאת. התקשורת מלאה כל הזמן בעניינים של אולמרט.
6 באפריל, 2014 בשעה 21:56
שמו של אולמרט נקשר, במספר תפקידים שמילא, בפרשיות המעוררות חשד לאי עמידה בטוהר המידות. העובדה שעד עכשיו זוכה בחלק מהן בבית המשפט, אותי לא שכנעה שידיו נקיות מכל עבירה. עליך לזכור שהוא עורך דין ובקי ברזי המשפט כדי להשתמש בהם לטובתו. הוא יצא נקי משפטית, אך לא ציבורית. ראה משפט טלנסקי למשל. כך שלחכות לערעור שיוכיח אם הוא זכאי או לא, זה מיותר לדעתי. ציבורית הוא לא זכאי. ומזמן הוא לא כמו כל אזרח. הוא ניצל היטב לטובתו האישית את תפקידיו הציבוריים. נכון שהצדק צריך להיראות עד אחרי הערעור, אך יש להבחין בין ההיבט המשפטי וההיבט הציבורי.
6 באפריל, 2014 בשעה 23:06
כולנו זוכרים איך אולמרט הזמין את רן ארז
להדליק נר של חנוכה בבית ראש הממשלה, ואפילו לקבל סופגנייה.
מעניין מה נסגר באותה פגישה בארבע עיניים שלאחריה רן ארז הסכים לסיים את השביתה הגדולה של המורים בלי שום הישג ממשי.
האם לכאורה רן ארז קיבל מסרים מאיימים שלדוגמא תפתח תיבת פנדורה כנגדו או קיבל לכאורה סוג של מעטפות.
אחרי כל משפטי השחיתות שעליהם שמענו אי אפשר שלא לומר "הכל אפשרי במדינתנו", "והמציאות עולה על כל דמיון".
מושחתים נמאסתם!!!
אני מקווה שיום אחד תפתח אותה תיבת פנדורה ונגלה כולנו את הסיבות העיקריות שבגללן המורים נדפקו ברפורמת עוז לתמורה.
ומה היו האינטרסים האמתיים לבצע את הרפורמה הזו ששחקה את המורים ואת מערכת החינוך עד עפר.
זה הרי בלתי נתפס בהשוואה לוועדי עובדים אחרים שבאמת דואגים לאלו ששלחו אותם להיות נציגיהם. בהזדמנות זו תודה מיוחדת לשופט רוזן, שידע לשים סוף לשחיתויות.
זו הכרעת דין חשובה מאוד, שאולי תתחיל לנקות את האורוות.
7 באפריל, 2014 בשעה 11:13
האומץ של בתי המשפט ראוי לציון
אכן שלל הפרשיות משנות ה-70 המתוארות במאמר, מסבירות את "העדר ההפתעה" בנושא של אולמרט. יחד עם זאת, צודק הכותב כי יש לשבח בכל דרך את האומץ והנחישות של בתי המשפט בישראל. בהחלט לא מובן מאיליו להרשיע ראש ממשלה לשעבר או נשיא לשעבר. בלי ספק עם כל הצער, זה הפן החיובי של הפרשת ההרשעה האחרונה ויש סיבה להיות גאים בכך.
9 באפריל, 2014 בשעה 8:29
מאמר מרתק
אני מקווה שיום אחד תפתח אותה תיבת פנדורה ונגלה כולנו את הסיבות העיקריות שבגללן שחיתויןת אלו מתאפשרות.
ההארות של רון שביט מאפשרות לראות בברור ובבהירות יתר גורמים אלו.
מאמר מסוג זה חשוב ביותר.יחד עם זאת גאוה לצדק בישראל.