מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
משילות מול דמוקרטיה: השגות על העלאת אחוז החסימה
חוק המשילות אשר עולה השבוע לקריאה שנייה ושלישית בכנסת נועד בבסיסו לשמור על היציבות השלטונית. במדינת ישראל נדיר כי ממשלה מצליחה לסיים את כהונתה במועד הקבוע בחוק; המחוקק נחלץ אפוא לחזק את רסן השלטון ולהחליש את הקוראים עליו תיגר
מאת: רון שביט
בין השינויים המוצעים ראוי לתת את הדעת במיוחד להעלאת אחוז החסימה. כוונת החוק להזניקו באחת מ-2% ל-3.25%. מדובר על דרמה חוקתית של ממש, אשר שוברת מסורת של 66 שנה בה נשמר בישראל אחוז חסימה נמוך. למרבה הצער, תפנית כה מהותית אינה עוברת דרך הסדנה הדמוקרטית של דיון ציבורי עמוק ונוקב.
אחוז חסימה נמוך נועד לשקף באופן מיטבי ורחב ככל האפשר את אוכלוסיית הבוחרים. בחברה הישראלית המפולגת לשסעים על רקע אידאולוגי ועל רקע מגזרי, יש לכך חשיבות רבה בוויסות המתחים ובשמירה על המסגרת המחייבת את כולם – מיעוט כרוב. ייצוג נאות של חתכי החברה מעודד מעורבות אזרחית ומחזק את הלגיטימציה של השיטה הדמוקרטית.
לפעמים כדאי ללמוד מן ההיסטוריה: מתמטית קיים שיעור חסימה גם ללא קביעתו הפורמאלית והוא 0.8% (הואיל וקיימים 120 חברי פרלמנט). המחוקק מדור החלוצים פסק כי החסימה החוקית תהיה גבוהה ממנו אך במעט, קרי אחוז בודד. זו היא תולדה של הפסיכולוגיה הפוליטית של תקופת היישוב, אשר התמודד עם אוכלוסייה מועטה מספרית, אך מפולגת ומפוצלת. באופן טבעי חלחלה בלבו ההכרה כי ללא הסדרים, פשרות והתחשבות במיעוט, לא ניתן יהיה לבנות חברה חדשה ושורדת.
לאורך שנות קיומה של המדינה ההין הפרלמנט לערוך שינוי בכלי רגולטורי רגיש זה רק פעמיים ובכל פעם באופן מינורי בלבד. ב-1992 עלה אחוז החסימה ל-1.5% וב-2004 ל-2%. לא מדובר במקריות ואף לא מרתיעה מפני "נקמתן" של הסיעות הקטנות (אשר הן הנפגעות האפשריות משינוי האחוז כלפי מעלה). בית המחוקקים לא אווה להקריב את "הייצוגיות" על מזבח "המשילות"; על כן הוא טיפל בנושא באופן כירורגי ולא באבחת סכין.
אין ספק שמספר רב של מפלגות אינו תוצאה רצויה לפרלמנט כלשהו. יחד עם זאת, ניתן לווסת זאת על ידי הגדלת שיעור החסימה בצורה מתונה בלבד וכן על ידי כלים חוקיים אחרים (כמו מניעת פיצול סיעתי). עלינו להישמר מפני בלימת מפלגות בעלות פוטנציאל של שלושה מנדטים להיות מיוצגות בבית הנבחרים. זה רף שחשוב לשמור על מנת שלא להדיר קבוצות בחברה הישראלית משמאל ומימין, אשר עלולות להתייאש מהמשחק הדמוקרטי ולחפש לעצמן נתיבי ביטוי בלתי לגיטימיים.
המגזר הערבי למשל מיוצג בכנסת על ידי שלוש מפלגות: שתיים מהן בנות ארבעה מנדטים ואחת בת שלושה מנדטים. החוק החדש עלול להביא את המגזר לתת-ייצוג ולייאוש מהשיטה הקיימת. סיטואציה כזו עומדת בסתירה לאינטרס הישראלי-ציוני, שהרי היא תצמצם משמעותית את חופש הביטוי והבעת הדעה של חמישית מאוכלוסיית המדינה ותעצים את המתח ואת הקיטוב המפעפעים בלאו הכי. גם ההתייחסות ל"מגזר" כאל מקשה אחת, שאין לה זכות אופרטיבית למגוון דעות והשקפות אינה יכולה להיות גישה קבילה במדינה דמוקרטית מתוקנת.
כמובן שגם בצדה הימני של המפה חיוני למנוע מצב בו ייפקד מקומן של דעות קוטביות, (כל עוד הן מקבלות את כללי השיח הדמוקרטי). כך לדוגמה, העלאת אחוז החסימה ב-1992 הוריד לטמיון את כלל הצבעותיהם של תומכי "התחייה", אשר הייתה מפלגה ימנית קיצונית, אך עדיין ניהלה את מאבקיה האידאולוגיים בכלים כשרים. ירידתה מהמפה הציבורית מחקה באותם ימים קטע בפסיפס הדעות ששיקף את פניה של החברה הישראלית.
הנה כי כן, עלייה מתונה בלבד של אחוז החסימה תחת העלייה הדורסנית המוצעת, היא לאו דווקא אינטרס של קבוצה פוליטית כזו או אחרת. הוא בראש ובראשונה אינטרס ציבורי כולל לשמירת אופייה של ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית השייכת באופן שוויוני לכלל אזרחיה. אסור שאינטרס עליון זה ייפול קורבן למשחקי משילות שלוחי רסן.
ד"ר רון שביט הוא מומחה למנהיגות פוליטית ולפסיכולוגיה פוליטית
תגיות: אחוז-החסימה, המפלגות-הערביות, חוק המשילות, חקיקה, חקיקה אנטי דמוקרטית, יציבות-שלטונית, מעורבות-אזרחית, מפלגות
קישור קבוע
12 תגובות
Email This Post
9 במרץ, 2014 בשעה 7:54
מאמר מצויין – בעקר בשל העובדה שדבריך מעלים את החשיבות של ייצוג מעוטים בחברה שלנו מה שמבהיר שמדובר בעצם בחוק שאינו דמוקרטי בעליל, והסובלים ממנו יכולים להיות המיעוטים משני צידי המתרס!
9 במרץ, 2014 בשעה 9:30
מאמר מפתיע
בדרך כלל דוקטורים וכאלה הם בעד העלאת אחוז החסימה, פתאום יש לנו כאן אחד שמעלה בעיות שלא חשבתי עליהן. אחרי קריאת המאמר אני מתחיל לחשוב פעמיים האם העלאת האחוז הוא באמת טוב כפי שחשבתי עד כה.
9 במרץ, 2014 בשעה 10:20
מאמר מבריק
נותן חומר למחשבה על נקודות אפלות שלא חשבנו עליהם.
9 במרץ, 2014 בשעה 10:22
שנון ורהוט
מאמר שנון
טוב שיש מי שמעיר ומאפשר לנו לחשוב על נושאים שלא נתנו עליהם את הדעת.
9 במרץ, 2014 בשעה 11:00
מאמר חשוב. ישר כח!
9 במרץ, 2014 בשעה 13:26
סליחה, לא קונה
כמו כל דבר בדמוקרטיה, היא אינה אידאלית ויש לה בצד היתרון הבסיסי של הגדרת הציבור כמקור הסמכות השלטונית בחברה, חסרונות לא מעטים ולא מבוטלים.
יצוגיות היא רק אחד העקרונות שהדמוקרטיה אמורה להתחשב בו, ומשילות אינה דווקא ההיפוך של היצוגיות, במקרים רבים היא השלמה טבעית לה. יצוגיות ומשילות ניתנים לויסות בדרכים שונות, למשל: באמצעות המערכות המפלגתיות.
ההנחה שמפלגה שיש לה 7% תומכים או 20% תומכים מייצגת זרם מונוליטי בחברה היא הנחה שגויה. ריבוי הזרמים והדעות בכל מפלגה גדולה, הוא פונקציה ישירה של מספר חבריה ותומכיה. ומכאן שאף פעם איננו נמצאים במצב שמכלול הדעות בציבור מקבל ייצוגיות שווה בכנסת. רוב הטלטלות העוברות על הדמוקרטיה הישראלית בגין "המפצים" התכופים המתחוללים בעיקר במרכז הפוליטי, או בגוש בלתי מזוהה ובלתי מזדהה רחב של בעלי זכות הצבעה, מדגימים היטב מציאות שבה התאגדות קוניוקטורלית, ולא ייחוד אידיאי או סקטוריאלי, קובעים תוצאות פוליטיות גם כאשר אחוז החסימה הוא 2%.
לכן, אם דמותו של מנהיג היא המסר של מפלגה בינונית או גדולה, ודמות זו משודרגת באמצעים מלאכותיים של תקשורת מגוייסת או הון עתק של גופים אינטרסנטיים מבית ומבחוץ העורכים באמצעותה שטיפת מוח לציבור, וכך משפיעים על התוצאות בבחירות פי כמה יותר מהשאלה מהו אחוז החסימה, הדאגה המוחצנת לגבי העיוות הדמוקרטי בהעלאת אחוז החסימה הופכת לדמעות תנין ולמגוחכת.
העובדה הפשוטה בבחירות האחרונות למשל, היא שיש עתיד, שקבלה 19 מנדטים (קרוב ל- 16%), ירדה בסקרים 6-8 חודשים מאוחר יותר, לכדי 14 מנדטים (שהם פחות מ- 12%). אילו יכלו אותם ארבעה אחוזים להתפלג מהמפלגה ללא קושי, יכלו גם לקצר את חייה של הממשלה ואולי גם של הכנסת, עד כדי בדיחה. ובעצם, אם אנו מניחים לרסיסי מפלגות מזדמנים להכתיב את אופיים ומהותם של החיים הפוליטיים, אנו לא רק פוגעים במשילות. כל הרעיון שמישהו נרתם לחיים הפוליטיים לא משום שהוא חותר לנהל מאבק לשינוי ממשי במציאות, אלא מפני שהוא יכול כי יש לו מספיק כסף או יש לו מוטיב אחר, ןוהתנאים מקלים עליו בהגשמת גחמה – הוא רעיון עיוועים.
שום מפלגות-רסיס של 3-4 חכ"ים, אינן יכולות להביא לשינוי של ממש (ואם כן, אזי זו ברוב המקרים תוצאה של הזניית הדמוקרטיה), משום שדמוקרטיה היא תהליך של הדברות והתפשרות בין הכוחות החזקים ביותר, משמע הנפוצים ביותר, בכל נושא. ברגע שאלה הגיעו להסכמה, לרסיסי המפלגות אין סיכוי של ממש.
דווקא ניהול אינטנסיבי של החיים הדמוקרטיים במפלגות ולא רק בכנסת, תורם להבלטת דעות שונות, לאפשרות של קבוצות לא גדולות להשפיע מבפנים על גוש פוליטי מכריע, ולייצר איזונים בין בעלי מטרות משותפות, שלא יושגו בדיון פורמלי בין גושים המוגדרים כיריבים אידיאולוגיים או פוליטיים, משום אובדן הדימוי הכרוך לעיתים בפשרנות עיניינית.
בעצם העובדה שאנשים אינם יכולים להסתפק ליצירת מסה קריטית פוליטית ברעיון שולי או ביזרי, רק משום שהם לשון מאזניים קואליציונית, כאשר רוב הציבור סבור שמדובר בעניין תפל, יש תרומה חשובה לחיים הדמוקרטיים, שאף פעם אינם פשוטים ומובנים מאליהם. אבל אם קבוצה מצומצמת תצליח לגייס לצידה תמיכה רחבה במפלגה גדולה, יתרחש הדבר לאחר דיון במפלגה, שיקבל חשיפה ציבורית ותקשורתית רחבה שתקנה לנושא מקום במודעות הציבורית הרחבה. באופן זה יכולה קבוצה קטנה יחסית למנף את עצמה הרבה מעבר לכוחה הפוליטי הממשי בכנסת, דווקא בהיותה חלק מגוש פוליטי ומגוון גדול.
מאידך גיסא, אם אנו רוצים לשים את הדגש על זכותו של פרט כזה או אחר להתמודד לכנסת, ראוי לשנות את שיטת הבחירות מן היסוד ולכלול בה מרכיב של בחירות אישיות, שבהן מועבר חלק מתשומת הלב הציבורית מרעיונות ואידיאולוגיות, לאישיותם של הנבחרים האמורים להגשים רעיונות ואידיאולוגיות אלה כהבטחה לבוחרים.
9 במרץ, 2014 בשעה 13:38
ניסיון לפגוע בדעת מיעוט
מאמר חשוב המחדד את החשיבות של אחוז חסימה נמוך בצורה סבירה כדי לא לפגוע בדמוקרטיה וכדי שישמעו גם דעות הקצה מימין ומשמאל.
9 במרץ, 2014 בשעה 14:39
האם אנחנו חווים את קץ הדמוקרטיה בישראל?
חוסר אמון בקואליציה לשיא – יוחתם מסמך התחייבויות מיוחד
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4496699,00.html
תגובות למסמך שנחשף ב-ynet: "קואליציה דיקטטורית"
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4496747,00.html
9 במרץ, 2014 בשעה 14:59
מסכים עם הדעה. פרופ' אשר כהן, חוקר מדעי המדינה אמר פעם שאין דבר כזה שיטת בחירות שהיא הכי טובה באופן מופשט [אבסטרקטי]. שיטת בחירות נמדדת בהיותה הכי טובה לאותה חברה/תרבות שבה היא מתקיימת. יכולה להיות שיטת בחירות אחת שהיא הכי טובה לחברה/תרבות א' ואותה שיטת בחירות תהיה רעה לחברה/תרבות ב' אבל שיטה שונה ממנה תהיה הכי טובה לחברה/תרבות ב'.
טיבה של שיטת בחירות היא אפוא, יחסית לחברה ולתרבות ולא מוחלטת [אבסולוטית] לכל העולם.
שיטת בחירות יחסית ואחוז חסימה נמוך [שהוא מגביר את היצוגיות] זו שיטה מתאימה לחברות שסועות פוליטית ואידיאולוגית, רוויות מתחים וקונפליקטים פוליטיים-אידיאולוגיים.
בחברה משוסעת, שיטת בחירות יחסית ואחוז חסימה נמוך הוא חלק מטיפול הולם בבעיה של לנהל מדינה למרות השסעים. זהו חלק מפלורליזם שוויוני כלומר לקיים דו קיום בין תרבויות ותרבויות משנה ובין השאר ע"י דמוקרטיה קונסוציונאלית.
דגם הפוליטיקה הקונסוציונאלית הוצע לראשונה ע"י לייפרט (Arend Lijphart, the poitics of accomidation) וכן הנ"ל כתב גם consociational democracy in world politics vol 21 pp 207,
אליעזר דון יחיא מכנה את המודל הזה "הפוליטיקה של ההסדרה" בנימין נויברגר מכנה זאת "פלוראליזם שוויוני"
בניסיון להסביר תפקוד יציב של משטר דמוקרטי, בתנאי שסע פוליטי חברתי עמוק. על פי הדגם הקונסוציונאלי, הרוב נמנע מלהפעיל את כוח ההכרעה שלו [למרות שהוא יכול] בייחוד כאשר הרוב הוא מצומצם, על מנת להימנע מהכרעה בנושאים שנויים במחלוקת, קונטרוברסלים, מחלוקת אידיאולוגית עזה ובמקום זה מתפתחת פוליטיקה של פשרה, מיקוח, ויתורים הדדיים, מודוס ויונדי. כולם מכירים בכך שיש קווים אדומים שאין לחצותם והכל למען השלמות החברתית והיציבות ותפקוד של משטר דמוקרטי. מנגנון אחד כזה הוא "וטו הדדי" כאשר לכל קבוצה יש וטו על נושאים שבציפור נפשה. מרכיב נוסף הוא אוטונומיה לקבוצות שונות לנהל את ענייניהן.
אחד הביטוים לדפוסים קונסוציונאלים בפוליטיקה הישראלית היו שיטת הבחירות היחסית הנותנת לקבוצות השונות את חלקן היחסי בעוגת השלטון להבדיל מבחירות רוביות לפיהן "המנצח זוכה בכל והמפסיד מפסיד הכל".
המטרה היא לרסן מחלוקות לצורך השגת לגיטימציה להחלטות ולכן נשמר עיקרון היחסיות [פרופרציונאליות] בייצוג. כל קבוצה מקבלת נתח בעוגה השלטונית והתקציבית. הטענה היא שכל עוד הפוליטיקה המתנהלת היא כזו, אז יש סיכוי סביר שהצדדים יעדיפו שיתוף פעולה למרות היריבות על פני מאבק או שבירת הכלים.
[על מודל שלטוני זה אשר כהן, ברוך זיסר, בין הסכמיות שבירה לשבירת ההסכמיות: תמורות ביחסי דת ומדינה- בין קונסוציונאליזם להכרעה בתוך מאוטנר, שגיא, שמיר (עורכים) רב תרבותיות במדינה דמוקרטית ויהודית, ע' 676]
בנימין נויברגר, המיעוט הערבי: ניכור לאומי והשתלבות פוליטית בתוך ממשל ופוליטיקה במדינת ישראל, יחידה 11, ע' 117]
הנימוק להעלאת אחוז החסימה הוא בין השאר, נימוק של יציבות. אבל היציבות הזאת שמדובר בה היא יציבות בתוך המערכת הפוליטית-מפלגתית-פרלמנטרית. מלבד היציבות הזאת צריך לדבר גם על היציבות בחברה הכללית, החוץ פרלמנטרית.
כאשר קבוצות נדחקות מהמערכת הפוליטית ולא יכולות להשתמש בכלים החוקתיים והחוקיים, הפרלמנטרים, הכלים הלגאליים והלגיטימיים, הן עלולות לפנות לכלים היחידים שנותרו בידיהם: האלימות והשימוש בכוח, האינתיפדה והמהומות.
לכן, מהלכי הגברת המשילות כמו העלאת אחוז החסימה הם מהלכים מסכני יציבות כאשר מדובר בחברה הישראלית בכללותה .
שיטת בחירות יחסית ואחוז חסימה שאינו גבוה מדי הם כלים חיוניים לשמירת היציבות של הדמוקרטיה הישראלית שעד עתה הצליחה להתקיים חרף שסעים פוליטיים ואידיאולוגיים.
אפשרות אחרת היא שמפלגות קטנות תתאחדנה ותקמנה "בלוק" רק לצורך הבחירות ואחרי שתעבורנה את אחוז החסימה מיד אחרי הבחירות הן תתפצלנה בחזרה.
כאן יש שתי אפשרויות: או שמהלך כזה יצליח ואז מה הועילו חכמים בתקנתם? אותו פיצול מפלגתי ימשיך להיות כשהיה.
אפשרות שנייה היא שתהיה מניעה חוקית-משפטית או סוציולוגית-פוליטית להתאחד ולהתפצל מיד אחרי הבחירות ואז מהלך כזה עלול להפחית את הייצוגיות וחזרנו לבעיה של חוסר ייצוגיות בחברה משוסעת.
9 במרץ, 2014 בשעה 20:43
החוק הוא מקסם שווא
אין בעיה של חוסר יציבות רק ממשלה אחת נפלה באי אמון וגם אז ראש הממשלה הקים ממשלה צרה.
בבחירות האחרונות מספר רב של קולות הלך למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה. אם אחוז הקולות שילכו למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה יהיה גבוה זה ישפיע על לגיטימיות של התוצאה אם למשל המפלגות בכנסת קיבלו למעשה 70 60 או 50 אחוז מהקולות.
תוצאה נוספת אובדן אמון בבחירות ואי הגעה לבחירות, תרחיש שהוא סביר במיוחד לאור הירידה באחוז המצביעים בבחירות האחרונות.
חוקרים במדע המדינה טוענים שצעד זה לא יתרום דבר כי הוא לא פתר את השסעים. המפלגות יוכלו להתאחד לגוש אחד שהוא יהיה סופרמרקט פוליטי. למעשה המאבק יעבור מהכנסת לתוך המפלגות שם כל גוש ינסה למשוך את המפלגה לפי השקפתו. השלטת מרות של יו"ר מפלגה שסועה כל כך תהיה אפשרית רק בדרך אחת – דיקטטורה פנים מפלגתית.
הליכוד אנו כבר רואים כבר מגמה כזו והחוק רק יקצין אותה.
10 במרץ, 2014 בשעה 0:40
ירמיהו – תודה. תגובה מצוינת שצריכה להופיע לטעמי כמאמר נפרד, ככה כמו שהיא – גם אם זה לא עומד בכלללים של המערכת.
10 במרץ, 2014 בשעה 1:01
כדי להפתיע אותי נחוץ משהו יותר דרמטי משלושת הקופים
לקסי, אנחנו לא חווים את קץ הדמוקרטיה.
מה שקורה כאן הוא רק עוד דוגמה שממחישה את נכותה של הדמוקרטיה הישראלית.
ומכיוון שמרגיש לפחות לחלק מהציבור ושליחיו שאפשר לחיות עם הנכות הזאת – אז חיים איתה.
http://www.blacklabor.org/?p=48241
העלאת אחוז החסימה לא תרפא את הכשלים החיסוניים, שמנטרלים את יכולת ההכרעה הדמוקרטית של החברה הישראלית בתחומים המכריעים ביותר. שלושת החוקים הם רק עוד הוכחה.
הנכות הדמוקראטית רק מעמיקה ומעודדת את השסעים בחברה הישראלית. היא לא תוצאה שלהם.