מה שמחבר בין פרשות אדם ורטה ואחינועם ניני הוא לא רק ההשתקה של דעות שונות, אלא הפיכת כל פרשה כזו לקמפיין משולב ומתוכנן היטב, ולא משנה כמה אנשים טובים וחפים מפשע נרמסים בדרך
מאת רחל ליאל
בתקופה האחרונה אנחנו עדים לשורה של התקפות על חופש הביטוי, הפחדה וסתימת פיות. הקרבן הראשון היה המורה אדם ורטה, שהואשם בבגידה משום שהעז לחלוק עם תלמידיו את דעותיו הפוליטיות, כדי לדון בהן.
הקמפיין הקיצוני בחומרתו נגד ורטה, שבית הספר "אורט" התכוון לפטרו, העיד כאלף עדים עד כמה חוששים גורמים פוליטיים מהטלת ספק וערעור על הדוקטרינה המונחתת מלמעלה. ממה אתם מפחדים? הרי הטלת ספק, שאלת שאלות וריבוי דעות הם הבסיס לידע האנושי. מה אנחנו מעדיפים, תלמידים שזוכרים את מה שלימדו אותם או כאלה שיודעים לחקור ולהגיע למסקנות לבד? למרבה המזל, שר החינוך שי פירון היווה את הקול השפוי ומנע את פיטוריו של אדם.
עוד לא חלפה סערת ורטה וכבר ניצבנו מול קמפיין חדש, הפעם נגד הזמרת אחינועם ניני, שסירבה לקבל פרס מטעם אקו"ם משום שאלו העניקו פרס מפעל חיים ליוצר אריאל זילבר. ניני הסבירה חזור והסבר שהיא לא קוראת להחרמת זילבר או לביטול הפרס, אלא פשוט מביעה את עמדתה האישית בדרך הצנועה ביותר האפשרית – ויתור על הפרס שלה. למרות זאת היא ספגה בשל בחירתה מתקפות קשות מכל עבר, חלקן אישיות ומכוערות במיוחד. אז לזילבר מותר לקבל פרס למרות דעותיו, ולניני אסור לוותר על הפרס בשל דעותיה? הצביעות חוגגת.
מה שמחבר בין הפרשות הוא לא רק ההשתקה של דעות שונות, אלא הפיכת כל פרשה כזו לקמפיין משולב ומתוכנן היטב. אנשי הימין הקיצוני הבינו את השיטה: קח מאבק של אדם אחד, חבר אותו באופן מעוות למאבק אחר ואז תטען שמאחורי שניהם עומדים גורמים שמנסים להרוס את המדינה. כך תיצור סחף בדעת הקהל, המבוסס על הפחדה ושקרים, ותשיג את ההשתקה שרצית – ולא משנה כמה אנשים טובים וחפים מפשע נרמסו בדרך. הממשלה, מצידה, במקרים רבים שותקת, ולמעשה נותנת תמיכה שקטה לספינולוגים לשסות מגזרים וקהילות אלו באלו.
Tags: אדם ורטה, אחינועם-ניני, אם תרצו, אריאל-זילבר, הקרן-החדשה-לישראל, השתקה, חופש-ביטוי
האמת היא שלא שמתי לב לכך שהספינים מתוזמנים, אבל לכאורה את באמת צודקת.
ובאמת, זה הדבר הנכון ביותר לעשות, להשתמש בנשק ובכוחות של האוייב נגד עצמו.
במשך שנים, אנחנו, הנאמנים לשלמות ארץ ישראל, סבלנו מרדיפה מתוקשרת, שהתחילה ברגע שאדם פרטי החליט להתנקש בחייו של יצחק.
לאחר מכן התחילו בתקשורת למצוא כל מיני מופרעים ולהסיט את כל העם נגד החרדים…
הגיע זמן שיועצי תקשורת ישתמשו בה להגנה על ידי התקפה.
נ.ב.
אם מחפשים ספין חדש.
אחותי אמורה לקבל בעוד שבוע תעודת הוקרה על כך שקיבלה את הציונים הכי גבוהים של מכללת לוינסקי (אם אני לא טועה), היא גם אמורה להציג את הסטודנטים ולשאת את הנאום – אך את המענק בסך 10,000 שקל לא תקבל כי היא נמצאת בקבוצת נשים חרדיות ולא במכללה הכללית.
לטענתם נעשו הקלות לקבוצה זו אך אינם יכולים לפרט אלו הקלו….
אקווה שימצא יועץ תקשורת להשיג עבורה את המענק הנשדד.
אותה פעולה שמבצעים בני אדם יכולה להיגרם ממניעים וממוטיבציות שונות. כך, לגבי הביקורת על אדם ורטה ועל אחינועם ניני. אפשרי שהביקורת תונע מתוך מטרה לייצר ספין, אבל גם אפשרי שהמניע והמוטיבציה, לא יהיו ספין אלא פשוט ביטוי לדעה ולעמדה האמיתית של המבקרים.
נשאלת השאלה, מדוע את מפרשת זאת כספין דווקא? האם לא ייתכן שבני אדם בעלי השקפה, אידיאולוגיה יגיבו לאירועים באופן עקבי עם ההשקפה שלהם?
ייתכן ובני אדם בעלי דעות ניציות [מה שמכונה באופן לא מדויק בישראל "ימניות"] מגיבים לאירועים באופן עקיב. הם באמת מתנגדים להתנהלות אדם ורטה והם באמת מתנגדים להתנהלות אחינועם ניני. לשם כך אין הכרל ליצר ספינים. מספיק לבטא אמונות וסברות באופן עקבי לפי תפישת העולם.
אין הכרח להיות נץ לשם כך. קודם כל, אעל מנת לבקר את ורטה וניני אין הכרח להיות נץ קיצוני אפשר גם להיות נץ מתון. שנית, אין הכרח להיות נץ בכלל ואפשר להיות יונה או שמאל ולבקר את ורטה ואת ניני ללא סתירה. ייתכן שאדם יונה וליבראל בדעותיו יחלוק על הטענה בדבר אי מוסריות הצבא כפי נוסחה ע"י ורטה או שיסכים עם ורטה בדעה אבל יחלוק עך כך שמורה מעלה אותו כדעתו הפרטית בפני תלמידיו.
ייתכן שיונה וליבראל יחשוב שניני לא הייתה צריכה לוותר על הפרס כי מוצדק לתת לזילבר פרס על מפעל חיים כמוסיקאי. אדם יכול להיות מחויב לזכויות אדם באופן כללי אבל לפרש את זכויות האדם באופן שחולק על ורטה וחולק על ניני.
אם כבר מדברים על פגיעה בחופש הביטוי אז משום מה ברשומה שלך לגבי אותו אירוע עצמו, מצוינת הפגיעה בחופש הביטוי של ניני ולא מוזכרת הפגיעה בחופש הביטוי של זילבר. זילבר קיבל סנקציה של הורדה בדרגה של יוקרת הפרס בשל הדעות שלו. האם זו לא פגיעה בחופש הביטוי? גם אם תיטען הטענה שזו פגיעה מוצדקת בחופש הביטוי זו עדין פגיעה.
הרי ההתנהגות של ניני לא צמחה בחלל ריק. כל האירוע התחיל מפגיעה בחופש הביטוי של זילבר.
מצד שני להעביר ביקורת על ניני זו לא פגיעה בחופש הביטוי. זה חופש הביטוי עצמו. חופש הביטוי הוא החופש להעביר ביקורת על בני אדם לרבות על זמרות שמוותרות על פרס לרבות אחינועם ניני. אני מסכים שביקורת צריכה להיות מכובדת, לא פוגענית, לא מתלהמת. אבל ניני אינה חסינה מביקורת ולא כל ביקורת היא התקפה. ביקורת אינה השתקה. אם מצפים מהמבקרים לא לבקר אז מצפים מהם לשתוק.
חופש הביטוי של מורים לדעתי קיים אבל יחסית לאזרחים רגילים חופש הביטוי של מורים צריך להיות יותר מוגבל בזמן שהם ממלאים את תפקידם כמורים. ביחסי מורה-תלמיד כאשר המורה מתבטא הוא חייב יותר להכפיף את התבטאויותיו למטרה של חינוך והוראה. עליו להכפיף את הביטוי לתפקידו כמורה, לפונקציה הפדגוגית והדידקטית.
אני מסכים שמורה צריך לעודד ספקנות וביקורתיות ביחס לדעות ועמדות בקרב תלמידיו. אבל על מנת לעודד שיח ביקורתי וספקני אין צורך שהמורה יציג את הדעה כדעה שלו. מספיק שהוא יציג את הדעה מבלי לומר שהיא שלו ואז יעודד את תלמידותיו ותלמידיו להגיב על הדעה באופן ביקורתי.
יחסי מורה-תלמיד אינם יחסים שוויוניים. למורה יש סמכות, אוטוריטה. לכן, חשוב שהוא יימנע מלהציג את דעתו ולומר שזו דעתו על מנת שלא תהיה הטיה בשל סמכותו.
אבל מכך לא נובע שהוא צריך לשתוק ולןא לעודד שיח ביקורתי. הוא יכול להציג את הדעה לומר לתלמידות "מה דעתכן על הדעה הבאה…" מבלי לומר שהוא חושב שזו הדעה הנכונה. הוא יכול להגיב על דעות תלמידיו מבלי לציין שהוא באמת חושב כך.
על מנת שתלמידים ילמדו לנתח ולהגיב על דעות הם לא חייבים לדעת האם מי שאמר את הדעות באמת חושב כך. הם צריכים לנתח ולבקר את הדעות לגופן במנותק ממי שאמר אותם. כאשר קושרים בין תוכן הדעה לגופה לבין הטוען שטען אותה אז עלול להיות כשל של אד המונינם [argumentum ad hominem].
הימנעות מאד הומינם זהו הניתוק בין התייחסות לדעה להתייחסות לבעל הדעה. התייחסות לגופו של עניין לעומת התייחסות לגופו של אדם. לכן, אין צורך שהמורה יאמר שזו דעתו. מספיק שיציג תכנים של דעות ואז יאמר: הבה נתייחס לתוכן עצמו.
המורה צריך להיות שותף פעיל בשיח ולייצר בעצמו תגובות ודעות חדשות לשיח. אבל לשם כך אין צורך שהוא יגיד שהוא באמת מאמין בזה. אלא לומר משהוא כמו "אבל מצד שני אפשר לטעון כך וכך, מה דעתכם?"
הוא צריך לייצר דעות כאלה בפני תלמידיו בין אם הוא מאמין בנכונתם ובין אם הוא לא מאמין בננכונתם מפני שלצורך עידוד חשיבה ביקורתית אין זה משנה במה המורה מאמין. השאלה איך מבקרים ומנתחים דעות.
כתבת:
"נשאלת השאלה, מדוע את מפרשת זאת כספין דווקא? האם לא ייתכן שבני אדם בעלי השקפה, אידיאולוגיה יגיבו לאירועים באופן עקבי עם ההשקפה שלהם?"
סביר שאתה צודק בהקשר של התגובות הראשוניות עצמן, לפחות חלקן בודאי אמיתיות וכנות.
הסחריר (הספין) הוא בבולטות התקשורתית.
מנסיוני במאבק שאני שותף בו. ראיתי כיצד עזרה ביעוץ תקשורתי גרמה לידיעות אמיתיות לבלוט בתקשורת והעדר יעוץ כזה גרם לידיעות אחרות לבלות בתקשורת טרם זמנן.
אז אסור לזלזל ביועצי הסחריר (Spin Doctors).
על מורים ודבריהם בפעם אחרת, או שלא.
מאמר חשוב. מארגן מקשר בין האירועים במבט רחב ומארגן אותם. מה שחשוב הוא לא לשתוק ולהביע דעה גם אם עלולה להיות עליה ביקורת. אם לא יהיה חופש ביטוי, מה יישאר לנו?
האם היתה מתפרסמת הכתבה הבאה ללא "קידום תקשורתי"?
http://www.themarker.com/technation/1.2241366
המטרה של קידום הכתבה, ככל הנראה, להראות ש"תורת החילחול" עובדת…
חשוב שנדע ונפנים שהמידע העיתונאי שאנחנו מוזנים בו הוא מידע מעובד לצרכי המעבדים.
"יש פה אנשים שזו הצורה שבה הם מנהלים. יש כאן מהצד של הנהלת הדסה ונשות הדסה יועצי תקשורת, חברות לניהול משברים ועורכי דין, שבונים סיפור חלקי – לא את הסיפור המלא והאמיתי – ומנסים לירות 3 שנים אחורה כי 3 שנים לא עשו מאומה. אין לי יועצי תקשורת ולא חברה לניהול משברים אבל יש לי את האמת. יועצי תקשורת מנצחים אותי בזמן הקצר אבל האמת מנצחת לטווח הארוך. "
דברי מי שהיה מנהל הדסה – מור יוסף – כאן:
http://www.themarker.com/news/health/1.2241964
אני מסכים שפעמים רבות יש ספינים תקשורתיים וייתכן שגם במקרה הזה. השאלה שלי הייתה מהו הבסיס שדווקא במקרה הזה?
מכך שפעמים רבות יש סחרירים לא נובע שבכל פעם יש סחריר תקשורתי. ומכאן גם לא נובע שבמקרה הזה היה סחריר.
מכך שבמקרה הזה היה סחריר תקשורתי לא נובע שכל מי שהסכים עם תוכן הסחריר הוא שותף לסחריר.ייתכן והוא מסכים לדעה שאחרים מביעים אותה ממניעי סחריר אבל הוא עצמו, לא מונע ממניעי סחריר.
ייתכן שחלק מהדעות לאותו אירוע מונעות ממניעי סחריר וחלק לא [נראה שבזה אנו מסכימים]
יש להיזהר מקולקטיביזציה, לכרוך יחד את מי שמטרתו, יעדו ותכליתו הוא סחריר ומי שמטרטתו, יעדו ותכליתו הוא הבעת דעה בתם לב. רצוי להתייחס לבעלי דעה באופן שמבחין ביניהם אינדיבידואלית.
שאלה
מה עושים במקרה הבא?
מצד אחד מישהו שתומך ברוצח רבין ומנסח את התמיכה הזאת בסגנון שגובל בהסתה ואולי יותר מכך.
מצד שני, מישהו שרואה ברצח – רצח, וברוצח – רוצח, ובמי שתומך בו ומגן עליו – אדם מסוכן לדמוקרטיה.
הראשון תובע את זכות הדיבור שלו והשני מסרב להיות איתו על אותה במה.
איך צריכים תומכי חופש הדיבור להתייחס "לסימטריה" הזאת?
איך צריכים להתייחס לפוליטיקאים בעלי עמדות גזעניות גלויות בעליל, שהם אפילו מתפארים בהן, כשהם באים להגן על הסימטריה הזאת, ועושים ממנה מקפצה לקידום הרעיונות שלהם, שכוללים אידיאולוגית את הזכות לרצוח?
אין סתירה בין חופש הביטוי לנאום על במה לבין הזכות לחירות של אדם אחר, לא להיות איתו על אותה במה. הראשון מממש את חופש הביטוי שלו והשני את זכותו לחירות. החירות והחופש של אדם לא להיות על במה מסוימת.
חופש הביטוי לנאום על במה אינו כולל גם את הזכות שבני אדם אחרים יהיו איתו על אותה במה.
מכך שטוענים שיש לבני אדם חופש ביטוי לא נובע שחופש הביטוי זו זכות מוחלטת שגוברת על כל דבר אחר או שאף פעם אסור להגביל את חופש הביטוי.
פילוסופים ומשפטנים כאשר הם מדברים על זכויות אדם הם מדברים על "זכות לכאורה" [במבט ראשון prima facie]
אבל היות וזכויות מתנגשות זו בזו ונמצאות ביחסי קונפליקט זו עם זו, אז בלתי אפשרי שכל זכות לא תהיה מוגבלת. במקרה של התנגשות, אז אחת הזכויות חייבת לסגת מפני הזכות השנייה.
במקרה של התנגשות צריך לבצע איזון בין הזכויות המתנגשות ולהכריע איזו זכות עדיפה.
"זכות לכאורה" היא הכרה בזכות לפני שהכרענו בקונפליקט.
אם חופש הביטוי מתנגש עם זכות אחרת וחופש הביטוי גובר, אז במקרה הזה הזכות לכאורה לביטוי הפכה להיות גם הזכות המכרעת, הזכות האקטואלית.
אם חופש הביטוי הוכרע ונסוג מפני זכות אחרת, אז חופש הביטוי הוא עדיין זכות לכאורה אבל במקרה הזה חופש הביטוי הוא זכות לכאורה שלא הפך לזכות מכרעת או זכות אקטואלית.
לכן, מכך שמסכימים לחופש הביטוי לא נובע מכך שבכל מקרה ספציפי חופש הביטוי גובר על כל ערך ונורמה מתנגשים. אפשר לתמוך בחופש הביטוי כזכות לכאורה, אבל לתמוך גם בזכויות אחרות ואז לא תהיה סתירה בין טענה שבאופן כללי יש זכות לכאורה לחופש ביטוי אבל במקרה מסוים העדפנו זכות אחרת שהתנגשה בחופש הביטוי.
אז כן, יש חופש ביטוי אבל גם יש זכות לחיים. זכותם של בני אדם לבטא דעות ועמדות אבל גם זכותם של בני אדם לחיות ולא למות. יש מצבים שחופש הביטוי מתנגש בזכות לחיים כמו בהסתה לרצח או שידול לרצח.
כך ידועה אמרתו של שופט בית המשפט העליון של ארה"ב אוליוור וונדל הולמס בפסק הדין Schenck v. United States
ב- 1919 כאשר קבע כי חופש הביטוי אינו כולל את הזכות לצעוק "אש" בתיאטרון.
אם במקרה מסוים אנו מעדיפים לצנזר ביטוי או להפליל ביטוי בשל חשש לחיי אדם זה לא אומר שאנו מתנגדים לחופש הביטוי. אנו מסכימים לחופש ביטוי כזכות לכאורה וגם לזכות לחיות כזכות לכאורה ובמקרה זה העדפנו את הזכות לחיים על פני חופש הביטוי.
הסתה לגזענות פוגעת בכבוד האדם. עלולה ליצור הרגשת השפלה. במקרה זה חופש הביטוי מתנגש עם כבוד האדם והמשגה דומה חל על מקרה כזה.
התשובה לטענת הסימוריה היא שלפעמים אין סימטריה. לא הרי פרסום ביטוי במצב, בסיטואציה בנסיבות ובתנאים מסוימים כפרסום ביטוי במצב, סיטואציה, נסיבות ותנאים אחרים. גם התכנים של הביטויים הם לא אותו דבר ולא סימטרים. לא כל ביטוי אומר את אותו דבר לכן, לא כל ביטוי משפיע אותו דבר על הנמענים של הביטוי. למשל, רמת הסיכון, המסוכנות לחיי אדם יכולה להיות שונה. הפגיעה בכבוד האדם יכולה להיות שונה בין המצבים.
תאכלעס ירמיהו
עכשיו אתה מוכן לישם את זה על מקרה אחינועם ניני?
האם מישהו שכבוד האדם חשוב לו, והוא מתנגד לגזענות, והוא מתנגד לרצח, להסתה לרצח, לתמיכה ברצח – יכול היה שלא להתנגד למתן פרס מכובד כלשהו לאדם שבכל הזדמנות מטיף לגזענות ומביע תמיכה ברוצח?
(איך האדם יבחר להביע התנגדותו למתן הפרס, זו שאלה משנית ובתנאי שהוא לא עובר לפסים אלימים, (שגם זה נחוץ לפעמים, כי את הנאצים להבדיל, אי אפשר היה להוריד במחוות אחרי שלא הצליחו למנוע את עלייתם))
בתגובתי הקודמת עניתי על השאלה ששאלת איך להגיב לבני אדם שטוענים שכמו שאנחנו טוענים לחופש ביטוי אז גם הם טוענים לחופש ביטוי ולכן צריך להיות חופש ביטוי להסתה לרצח או לגזענות. איך להגיב לטענמת הסימטריה בחופש הביטוי?
התשובה, שהצעתי הייתה שאין תמיד סימטריה ואין סתירה בין לטעון לחופש ביטוי וגם להצדיק את הגבלתו לפעמים.
השאלה האם ניני נהגה נכון או האם ראוי או לא ראוי שזילבר יקבל את הפרס היא שאלה אחרת. לא עליה השבתי.
אני חושב שאין סתירה בין התנגדות לגזענות להסכמה לתת פרס לזילבר.
אין סתירה מפני שזילבר לא קיבל פרס בשל אמירותיו הגזעניות. הוא קיבל פרס בשל כשרונו המוסיקאלי והערכת היצירות המוסיקאליות שלו.
אדם יכול להיות גזען ויוצר ומוסיקאי מוכשר ללא סתירה.
מי שתומך במתן פרס לזילבר לא בהכרח תומך בגזענות שלו וייתכן שהוא מתנגד לה וסולד ממנה. הוא מעריך לחיוב את יצירותיו האמנותיות.
אין סתירה בשל עיקרון ההפרדה בין היוצר ליצירה. סוגיה דומה היא השמעת היצירות המוסיקאליות והעלאת האופרות של ריכרד ואגנר שהיה תיאורטיקן של אנטישמיות שהיא סוג של גזענות.
מכך שמעריכים לחיוב יצירות אמנות של אמן לא נובע שמסכימים לדעותיו, עמדותיו והשקפותיו של האמן.
כנ"ל לגבי דעותיו על מי שביצע רצח-יגאל עמיר
לגבי הנקודה האחרונה, אם אני מבין נכון, הוא לא הביע או מביע תמיכה במעשה הרצח אלא רק מתייחס לשאלת העונש.
אפשר ללא סתירה להתנגד לרצח אבל לטעון שהעונש לא צריך להיות חמור כמו שאחרים טוענים.
אפשר שיהיה קונצנזוס שהרצח הוא פסול מוסרית ולהיות חלוקים על שאלת הענישה הפלילית.
ובכל מקרה הפרס לא ניתן על דעותיו הפוליטיות. אילו זילבר היה מקבל פרס עבור דעות ראויות בתחום המוסר הפוליטי אז ברור שכל מי שמתנגד לגזענות או לדעותיו על יגאל עמיר יתנגד גם לפרס.
היות והפרס לא היה על דעות ראויות במוסר פוליטי אלא על יצירות אמנות אז אין סתירה בין השניים.
ירמיהו
אתה מתחכם.
זילבר תומך בכהנא, מתחבר בפועל עם ה"חברים" (ראה להלן), והדברים שאמר על עמיר הם יותר מאיזה התפלפלות על העונש.
להציף את הטיפוס הזה, לתת לו במה, ולחלק לו פרס על מה שיצר לפני שנים רבות, ועוד עכשיו כשהוא "עסוק" עמוק במשנתו הפוליטית ה"חביבה" – וכל זה בתירוץ שצריך להבחין בין האדם ליוצר?
מי קיבל את הפרס – האדם או היוצר? מי לקח את הכסף – היוצר של אז או הכהניסט של היום? מי ראה בפרס לגיטימציה למה שהוא אומר עכשיו?
אז מה הפלא שהדיון הציבורי התנהל תחת איזה הנחה בדויה של סימטריה של חופש הביטוי?
אני רוצה לראות שאיזה תומך נלהב של לה-פן מקבל פרס בעל סטטוס כמעט ממלכתי על "היצירה" שלו. בצרפת זה לא יקרה.
וזה אותו הדבר לגבי התלמידה ספיר סבח. חוץ מזה שהמכתב שלה לשר החינוך חשף אינטרסים שלא בטוח שהיא התכוונה לחשוף, וחוץ מזה שבעקבות התלונה שלה נעשתה בדיקה ונעשה שימוע (שחייבים להקשיב בעיקר להתפתחות המפתיעה בסוף
http://www.holesinthenet.co.il/holesinthenet-media-story-14659)
וחוץ מזה שהיא גרמה למורה שלה טרדה מיותרת ובלתי צודקת –
אחרי שהוחלט לגביו מה שהוחלט,
מה אנחנו רואים?
החברים שאיתם בדיוק מסתובב זילבר, שמצהירים על עצמם כממשיכי כהנא, באים להתסיס ולשמר את המומנטום, לקדם את עמדותיהם המוצהרות – הגזעניות בגלוי והיא מוצגת כקרבן שזקוק להגנה. גם זה אפקט ה"פרס לייוצר ולא לאדם".
וכשמחברים את היוצר הגזען שמסתובב בחבורתו של הח"כ לשעבר הפורש חסותו על ספיר – אז רק מהנפשות הפועלות שחוזרות ומופיעות בשני הסרטים, לגיטימי להסיק את מה שנכתב כאן במאמר.
כל השאר בלבול מושגי (כפי שהסברת) , בורות (חסרים עוד הרבה מורים כמו ורטה ואמנים כמו ניני שהיא אחת השגרירות האפקטיביות לטובת מדינת ישראל, וכשהיא שם בחוץ היא צריכה להסביר את ה"סימטריה") וציניות מחושבת היטב.
אני לא מתחכם. אולי אני בדעה שונה משלך אבל לא כל דעה שונה משלך היא התחכמות.
השאלה שלך הייתה האם יש סתירה בין אדם שמתנגד לגזענות לבין תמיכתו בפרס לזילבר. התשובה שלי הייתה שאין סתירה.
מכך שאין סתירה לא נובע שמוצדק לתת את הפרס לזילבר מפני שדעה שמתנגדת למתן הפרס לא בהכרח מתבססת על סתירה בין תמיכה בפרס לגזענות.
יכול להיות שמבין תומכי הפרס יש התומכים בכך ממניעים ומטעמים גזעניים אולי הם רבים מבין תומכי הפרס אולי הם הרוב, אבל מכך שאפשר לתמוך במתן הפרס מטעמים גזעניים לא נובע שאלה הטעמים היחידים שיכולים לתמוך במתן הפרס.
גם ליבראל, הומאניסט ואנטי גזענות יכול לתמוך במתן הפרס ללא סתירה. אתה תחשוב שהוא טועה אבל בין לחשוב שהוא טועה לבין לייחס סתירה לעמדתו האנטי גזענית יש עוד מרחק.
מכך שאתה מפרט לי מי הוא היום זילבר מהן דעותיו ומהי סביבתו אין כל חידוש עבורי ואין בכך הפרכה לעמדתי. הרי אני לא הכחשתי שהוא גזען. כל הטענה שלי הייתה שניתן להתנגד לגזענות ולצדד בפרס למרות גזענותו. כך שאין טעם לפרט לגבי גזענותו שהרי עובדה זו לא הייתה במחלוקת.
זילבר קיבל את הפרס. אותו זילבר שהוא גם גזען וגם יוצר. אבל את הפרס הוא קיבל על יצירתו ולא על גזענותו.
אפשר לגנות את זילבר על גזענותו ולשבח אותו על יצירתו האמנותית ללא סתירה.
לגבי יצירה לפני שנים רבות זה לא קשור. זו שאלה של הקריטריון האמנותי והמוסיקאלי? האם יש התיישנות על יצירתיות? האם קריטריון הפרס הוא גם פעילות ויצירתיות נוכחית? אם הטענה היא שצריכה להיות התיישנות על יצירתיות איכותית שהייתה לפני שנים רבות, אז הקריטריון הזה צריך לחול על כל היוצרים שיצרו יצירות איכותיות לפני שנים רבות והפסיקו וגם אילו זילבר היה מפיץ דעות ליבראליות והומניסטיות.
אני לא שמעתי שזילבר דיבר בשבחו של עמיר מעבר לשאלת הענישה. נכון שאם לא שמעתי מכאן לא נובע שהוא לא אמר דברים כאלה אבל אני לא יכול להתבסס על מה שלא שמעתי. אתה יכול להציג קישור?
לגבי התלמידה ספיר סבח איני חולק על דבריך.
לא טענתי שלא לגיטימי להסיק את מה שנכתב במאמר, אבל מעצם התבטאויות ימניות בפרשת ורטה ובפרשת זילבר לא נובע בהכרח שמדובר בספין. אמנם, אפשרי שהיה ספין אבל ייתכן שיש בני אדם שהשקפתם והאידיאולוגיה שלהם גורמים להם להביע דעות כאלה הן בפרשת ורטה והן בפרשת זילבר גם מבלי שהם יונעו לייצר ספין.
במקרה של זילבר אין אפילו מקום להתלבטות.
האיש איננו הבטהובן, הבך או אפילו הווגנר של איזשהו ז'אנר ביצירה הישראלית.
אין כאן דילמה. לא מגיעים לו כיבודים. נקודה. (וזה בלי קשר לאפקט ההרסני שכיבודים כאלה יוצרים בכך שהם נותנים חיזוק לאיש ולחבורה שלו). בוודאי שלא הייתי רוצה לתת לו כיבודים שתמיכה כלכלית בצידם שמי יודע איך הוא ינצל אותה ולאיזה מטרה.
וגם אם נניח שהיה מדובר במן בטהובן ישראלי – אני ליתר ביטחון אבחר בכבוד האדם ולא בכיבודים ליוצר גזען.
כל מי שתמך בכיבודים לזילבר ידע בדיוק איפה מתבוסס היום האיש מבחירה חופשית, כיצד הוא מנצל כל מקרופון כדי למכור את מרכולתו ובחברת מי הוא מופיע לעיתים מזומנות.
לא שאלתי " האם יש סתירה בין אדם שמתנגד לגזענות לבין תמיכתו בפרס לזילבר". השאלה היתה: "איך צריכים תומכי חופש הדיבור להתייחס "לסימטריה" (המזויפת) הזאת?" (תגובה 8 ). ואתה הסכמת שאין סימטריה.
אני כאדם אעדיף את כבודם של אלה שזילבר רומס בקול גדול ואת אלה שמדברים בשמם, על פני כיבודים שמתבססים על הבחנה מלאכותית בין דר' גייקל ומיסטר הייד.
באופן לגמרי אומלל התחברה הפרשה הזאת עם פרשת הז'אן דארק הישראלית וחשפה בפנינו את החבורה הגזענית בכל הדרה. מגיע לצוות שהחליט על הפרס שהחלטתו תהיה מחוברת לעד לפיאסקו הזה. (דרך אגב, מי הם, מישהו יודע? או שהם נחבאים אל הכלים?)
אין לי כרגע זמן לשוטט ברשת ולמצוא קישורים. כל אחד יכול לעשות את זה בעצמו, אפילו טוב ממני.
לגבי הספין אני נוטה להסכים איתך. השאלה היא אם זה העיקר, כי ספין או לא ברור שיש פה חבורה שמחפשת הזדמנויות לקדם את האג'נדה שלה – אג'נדה שהחבורה הזאת מאמינה בה ומקדמת באופן עקבי בכל שיטטה אפשרית.
ההערה על הקישורים היתה בקשר להתבטאויות של זילבר שתומך בעמיר.
לצדד באמירות גזעניות זה מנוגד לכבוד האדם. אבל להכיר באיכות של יצירות ויוצר שיש לו דעות גזעניות לא מנביע צידוד באמירות הגזעניות לכן ההכרה הזאת לא פוגעת בכבוד האדם.
לכן, איני רואה במתן הפרס פגיעה בכבוד האדם. זאת אם מבינים שמתן הפרס אינו מהווה לגיטימציה ואישור לגזענות.
בני אדם חופשיים [וגם עושים זאת בפועל] לגנות את זילבר על גזענותו. הגינוי את זילבר על גזענותו נראה לי מספיק על מנת לבטא את הסלידה מגזענות. להוסיף על זה שלילה עקרונית של פרס על יצירותיו האמנותיות נראה לי מיותר ולא רלבנטי. למה לא להסתפק בגינוי לגזענות עצמה?
הדבר דומה לכך שלא נסתפק בגינוי לאמירות הגזעניות אלא גם נוסיף "חוץ מזה אתה מכוער מבחינה אסתטית". התוספת הזאת מיותרת והיא בגדר תגובה חסרת פרופורציה ולא מידתית. אין צורך בנוסף לגינוי הגזענות וגינוי הגזען להוסיף עלבונות ועונש של "שלילת פרסים". לדעתי צריך להיצמד לדברים הרבנטיים לגינוי ולא לדברים שלא רלבנטים לגינוי.
אפשר לומר לאדם, אנו מגנים אותך על אמירות גזעניות ומעריכים אותך כיוצר.
לעומת זאת הטלת עונש של שלילת פרסים על כל דבר שהוא נראית לי מנוגדת לכבוד האדם. לכן, אני רואה במתן הפרס בחירה בכבוד האדם.
כבוד האדם הוא לא רק כבוד האדם של אנשים יפים הוא לא רק כבוד האדם של שרהלה שרון. כבוד האדם הוא גם כבוד האדם של זילבר. כבוד האדם של גזענים. את הגזענים צריך לגנות אבל יחד עם הגינוי צריך לשמור על כבוד האדם שלהם. לא להוסיף על הגינוי גם עלבונות וביזויים כמו שלילת פרסים על דברים שלא קשורים לגזענות שלו אלא קשורים לצדדים האנושיים שלו שאינם גזעניים.
לדעתי כאן נבחנות זכויות אדם וכבוד האדם. זכויות אדם וכבוד האדם לבני אדם מקוממים.
כאן נבחנת ההבחנה ההומניסטית בין גינוי חריף לגזען וגזענותו והכרה באנושיותו לגבי הצדדים החוץ-גזעניים שלו.
לגבי הסתירה שאלת כך
"האם מישהו שכבוד האדם חשוב לו, והוא מתנגד לגזענות, והוא מתנגד לרצח, להסתה לרצח, לתמיכה ברצח – יכול היה שלא להתנגד למתן פרס מכובד כלשהו לאדם שבכל הזדמנות מטיף לגזענות ומביע תמיכה ברוצח?"
השאלה האם הוא יכול גם לטעון לכבוד האדם וגם לצדד בפרס אני מבין אותה כשאלה האם הוא יכול ללא סתירה. לא זה מה ששאלת?
אני רואה בבחירה לתת פרס בחירה בכבוד האדם ולא בחירה שמעדיפה כיבוד אמן על פני כבוד האדם.
אני לא מסכים שהכיבוד במתן הפרס יוצר אפקט הרסני. ייתכן שאף להיפך: האירוע הזה נותן הזדמנות לגנות שוב את הגזענות של זילבר [כפי שאכן עשו] כך שיש אפקט אנטי גזעני.
בכך שנותנים פרס על איכות היצירות האמנותיות לגזען אנו מבטאים את הערך המורכב: הגזענות ראויה לגינוי והגזען ראוי לגינוי [וזילבר אכן חטף ובצדק על הגזענות שלו] אבל אנו מחויבים לכבוד האדם גם של גזענים ולכן נגנה אותו על על הגזענות וניתן לו פרס על יצירות אמנות.
זהו מסר ערכי מורכב אבל לא סתירתי.
שוב, מכך שמצדדי הפרס ידעו בדיוק מי הוא זילבר לא נובע שהם תומכים בגזענות ובשלילת כבוד האדם. עובדת גזענותו אינה שנויה במחלוקת.
אני שמעתי את זילבר ברדיו מתבטא בעניין עמיר והוא אמר שהוא לא תמך ברצח אלא בהבחנה שעושים בין רוצח זה לרוצחים אחרים.
ירמיהו הנסיון שלך למצוא את הקו המדויק שמפריד בין ה"אדם" לבין ה"יוצר" ראויה אולי להערכה.
אבל אתה שוכח שבדמוקרטיה השברירית בישראל – אריאל זילבר נהנה מחופש ביטוי בלתי מוגבל, מה שמאפשר לו לעסוק בהסתה גזענית והוא משפיע על ציבורים הרבה יותר גדולים מאשר אדם ורטה.
לא נגזלו ממנו שום זכויות אדם או אזרח למרות שהוא מטיף בעצם הטפות אנטי דמוקרטיות.
קבלת פרס איננה זכות מוקנית בדמוקרטיה והשיקולים נתונים לקבוצה זו או אחרת שבוחרת את מקבלי הפרס.
הדילמה בין ה"אדם" ל"יוצר" היא דילמה מלאכותית.
הדילמה האמיתית היא האם אנחנו טפחים על כתפו של הגזען ואומרים לו "נו, טוב, אבל לכתוב שירים אתה יודע, אז לצורך העניין נתעלם מהנזק שאתה גורם לדמוקרטיה שבחסותה אתה מנסה להפיץ את תורתך"
או שאנחנו אומרים לו "נו טוב לכתוב שירים אתה יודע אבל הנזק שאתה גורם בחסות חופש הביטוי גדול יותר" ולכן נניח לך לנפשך ופרס לא תקבל.
ואם אתה תמים לחשוב שהגינויים על גזענותו בעקבות קבלת הפרס הזיזו לו ולחבריו או הרחיקו ממנו מישהו – אז למיטב ידיעתי זה לא עובד ככה.
גינויים לא שווים כלום. המבחן הוא מבחן המעשה.
לא הפרדתי בין האדם ליוצר אלא בין היוצר ליצירה.
או בין האדם-הגזען לבין האדם-היוצר. זה אותו אדם אבל לאדם אחד יש היבטים שונים ותכונות שונות.
אם חושבים שלא צריך להיות לו חופש ביטוי לדעות גזעניות אז הדרך לטפל בכך היא במישור המשפטי. למשל להעמידו לדין על הסתה לגזענות. זו דרך המלך להתמודדות משפטית עם ביטויים גזעניים.
הדרך של שלילת פרסים בשל הפעילות הלא-גזענית שלו היא לא דרך טובה כי מתנתק הקשר בין הדבר שבו רוצים לטפל ושהוא עשה לבין התגובה למעשה הזה.
אין זכות כללית לכל אמן או מוסיקאי לקבל פרס. אבל, יש זכות לאמן/מוסיקאי שיבחנו את השיקולים למתן הפרס בשיקולים אמנותיים, מוסיקאליים, אסתטיים, מקצועיים ושלא יערבו מין בשאינו מינו. שהשיקול לתת או לא לתת פרס יעהיה שיקול עניני ולא שיקול זר.
אין לו זכות לקבל פרס אבל יש זכות שלא ישללו לו אפריורי את האפשרות לקבל פרס לפני ששוקלים את השיקול האמנותי.
אם לא היו נותנים לו פרס משיקולים מקצועיים, זה היה עניין אחר. אני לא טוען שזילבר היה צריך לקבל את הפרס או היה צריך לקבל משיקולים מקצועיים. אני טוען שהשיקול בדבר התבטאויותיו הגזעניות לא הוא שצריך לשלול. אם צריך לשלול לפי טעמים אחרים, אמנותיים לזה לא התייחסתי.
אני חושב שההתמודדות עם ביטויים גזעניים צריכה להיות ע"י פרסום ביטויים נגדיים, ביטויים מגנים.
ובמקרים המתאימים לכך, הגשת כתב אישום פלילי על הסתה לגזענות כפי שהיה למשל בעניין הרב עדו אלבה.
השאלה עד כמה משפיעים גינויים היא שאלה אמפירית. אבל גם השאלה עד כמה משפיעה החלטה לא לתת פרס היא גם שאלה אמפירית. למה החלטה לתת פרס תשפיע לרעה בעוד שגינויים לא ישפיעו? שאלת ההשפעה לרעה נראית לי ספקולציה בלתי מבוססת בממצאים מחקריים-מדעיים הן לגבי מתן/אי מתן הפרס והן לגבי גינויים.
גם החלטה לא לתת פרס היא לא "מבחן המעשה" מפני שזילבר יכול להמשיך להתבטא כך גם ללא הפרס. לא ברור אם גינויים לא יעצרו אותו למה אי מתן פרס יעצור אותו.
מה שכן ברור הוא שהחלטה לא לתת פרס מכאיבה אישית לאמן, למוסיקאי. אז, אם הוא לא מוכשר מספיק כאמן וכמוסיקאי אז אין מנוס מכאב זה. אבל, להכאיב על בסיס ספקולציה עובדתית בדבר היעילות, האפקטיביות של אי מתן הפרס והנזק שבמתן הפרס וספקולציה נוספת שגינויים נגד הגזענות לא יועילו, אינו מוצדק לדעתי. אין תשתית עובדתית לכך.
אם כבר נאמרות ספקולציות בדבר הנזק החברתי שבמתן הפרס אז לגיטימי שייאמרו ספקולציות הפוכות שאולי האירוע הזה דווקא תרם למאבק בגזענות כי התגובה הציבורית לאירוע כללה גם גינויים לגזענות וגם מסר כזה הועבר. זילבר גם נפגע מהגינויים האלה והוא אמר את זה במפורש וגם הפגיעה הזאת הועברה. כך שההשפעה העובדתית, האמפירית היא יותר מורכבת.
הנחת היסוד בויכוח שלכם שגויה.
אריאל זילבר אינו גזען.
הוא אוהב את הארץ ודוגל בשיטה שהמדינה שלנו היא מדינה יהודית.
כל עם אחר מוזמן לכבד את הנקודה הזו אחרת אין מקומו כאן.
זו לא אמירה גזענית למרות שהספינים התקשורתיים מעדיפים להציג אותה ככזו.
בקשר ליגאל אמיר – הוא לכאורה רוצח – אין חילוק בינו לבין כל רוצח אחר. מי שסובר כך אינו נחשב לגזען.
ירמיהו
דווקא נבדקו השפעות שונות כבר לפני הרבה שנים, אולי אצליח למצוא דוגמאות באינטרנט.
היה לי חלק בבדיקות האלה והממצאים פשוט מבהילים.
אבל טענת הנזק היא שולית בין טענותי.
יש דבר כזה שנקרא קשר אסוסציאטיבי, ולכן אי אפשר לחתוך אדם לשניים ולהגיד כאדם הוא גזען שפל אבל כאמן הוא ראוי לפרס.
זה לא עובד ככה.
בדיוק כפי שאי אפשר לעשות סימטריה בין הגזען לבין המתנגד לגזענות ולהגיד – שניהם ממשים את זכותם לחופש ביטוי והכל בסדר, כאילו התוכן לא משנה בכלל – הרי יש חופש ביטוי.
אז לא. הכל לא בסדר.
תשאל את עצמך בבקשה אם הגזענות שזילבר מבטא היא בקונצנזוס הישראלי או בשוליו.
התשובה שלי – בקונצנזוס (בדוק).
אם לא היה בקונצנזוס – לא היה מקבל את הפרס למרות הניתוח הלוגי שאתה עשית ושמעניין רק בודדים.
בעצם, השורה התחתונה בטענה שלי – מתן הפרס מלמד על הקונצנזוס הישראלי.
יכול להיות שבחברה דמוקרטית אידיאלית, עם שולי שוליים של תמיכה בגזענות, היו נותנים פרס כזה – כי מי ישים לב לשטויות שהאיש מדבר.
זה לא המצב כאן – והתגובות ואופי השיח הציבורי רק מחזקים את טענתי.
אלא היא למעשה הקריטריון היחיד להכריע בסוגיה.
כאן אני מסכים עם עמדתו של אחד מאבות הליבראליזם ג'ון סטיוארט מיל שטען שעיקרון הנזק [עיקרון ההגנה העצמית] הוא הקריטריון לגבי הצדקה להגביל בני אדם הגבלות חוקיות-משפטיות, הגבלות פיזיות [בעיקר פליליות, עונשיות] וגם הגבלות של סנקציות חברתיות.
ג'ון סטיוארט מיל, ממניחי היסוד לליבראליזם טען שההצדקה להגביל את חירות היחיד היא לפי עיקרון הנזק או עיקרון ההיזק [the harm principle] . ההצדקה לדעתו להגביל את חירות הפרט, את חופש הפעולה שלו בין אם ע"י חקיקה ובין אם ע"י ביקורת ציבורית, היא על מנת למנוע מהיחיד לגרום נזק לאחרים.
מיל כותב אני מצטט:
"מטרתה של מסה זו היא לקבוע עיקרון אחד פשוט מאוד, שהוא הראוי להנהיג באורח מוחלט את התעסקויותיה של החברה עם היחיד במה שנוגע לכפייה ולפיקוח, בין אם האמצעי המשמש אותה הוא כוח פיזי, בצורת עונשים חוקיים, ובין אם הוא כפייה מוסרית באמצעות דעת הקהל. העיקרון הוא שהתכלית היחידה המעניקה לבני המין האנושי, כיחידים או ככלל, את הרשות להתערב בחירותם של אנשים מביניהם לפעול, היא הגנה עצמית. שהמטרה היחידה אשר למענה אפשר להפעיל כוח בצדק כלפי כל חבר בקהילה מתורבתת בניגוד לרצונו היא כדי למנוע לכפות עליו בצדק עשייה, או הימנעות מעשייה, מפני שיותר טוב יהיה בשבילו כך לעשות, מפני שזה יעשה אותו יותר מאושר, מפני שלדעת אחרים יהיה זה חכם, או אף צודק, לנהוג כך. אלה הם נימוקים טובים לנזוף בו, לדון איתו בהיגיון, לשכנעו, להפציר בו, אבל לא להכריחו או להביא עליו רעות כלשהן אם הוא נוהג אחרת. כדי להצדיק זאת, צריך להעריך כי ההתנהגות שממנה רוצים להרתיעו תביא רעה על מישהו אחר. החלק האחר בהתנהגותו של כל יחיד אשר לגביו הוא חייב בדין וחשבון לחברה הוא זה הנוגע לאחרים. בחלק הנוגע רק לעצמו, עצמאותו היא מוחלטת, מתוקף זכות. ביחס לעצמו, ביחס לגופו ולנפשו שלו, היחיד הוא ריבון"
[מיל, על החירות, עמ' 53-54]
העיקרון היחיד, לפי מיל, המצדיק התערבות הוא הגנה עצמית. הגנה עצמית מפני נזק. מניעת נזק לאחרים.
[על עיקרון הנזק של מיל, אלעזר וינריב, זכויות, בתוך בעיות בפילוסופיה של המוסר, כרך ב', יחידה 6, עמ' 164-166]
אמנם אי מתם פרס אינו הגבלה על החירות אבל לדעתי גם פגיעות שהן לא פגיעות בחירות כגון פגיעות בכבוד האדם באמצעות "חרם פרסים", הן פגיעות שההצדקה להן צריכה להיות תלויה בנזק שיתרחש אלמלא הפגיעה.
עיקרון הנזק מוצדק שיחול לא רק על הפגיעה בחירותו אלא על הפגיעה בכבודו וביחד ב "כבוד האדם וחירותו"
אם הנזק אינו הטעם למנוע את הפרס איזה עוד טעם יש?
אם אין חשש מנזק [או שהחשש הוא שולי] אז למה זה חשוב אם יש קשר אסוציאטיבי או לא?
אפשר להפריד בין היבטים שונים של האדם פשוט מפני שהאדם הוא יצור מורכב ויש לו היבטים שונים. כפי שאדם יכול להיות גזען וספורטאי מצטיין כך הוא יכול להיות גזען ואמן איכותי או מוסיקאי מוכשר.
מעצם העובדה שאין סתירה לוגית בין השניים אז ניתן לעשות את ההפרדה הזאת. הדבר לא שונה מכל מצב שפלוני עושה פעולה רעה ופעולה טובה ומגנים אותו על הרעה ומשבחים אותו על הטובה.
זה נקרא להכיר במורכבות חיי אנוש.
בהנחה שדעות זילבר הן דעות כהנא ותנועת כך, אז אני לא חושב שדעות אלה הן בקונצנזוס. תנועת כך נפסלה בשלב כלשהו מלהתמודד בבחירות לכנסת ובהמשך אף הוכרזה בתור ארגון טרור.
תוצאות מערכות הבחירות לרבות הבחירות האחרונות, לא מראות שעמדות כהנא קיבלו רוב.
בית המשפט הרשיע נאשמים בעבירה של הסתה לגזענות.
מצד שני פרסים ניתנים גם לנשות ואנשי שמאל מובהקים. פרס ישראל שהוא חשוב יותר מפרס אקו"ם ניתן לשולמית אלוני, ליגאל תומרקין.
לכן, התמונה של החלטות ודעות בישראל היא מורכבת יותר מאשר דעות זילבר.
התמונה היא לא כזאת שנותנים פרסים רק לבעלי דעות כאלה.
אם אתה מתכוון לדעות מסוג אחר, אנא פרט לאיזה דעות ספציפיות אתה מתכוון שהן לדעתך בקונצנזוס.
אבל אם לדעתך שאלת הנזק היא שולית אז למה זה משנה מהו הקונצנזוס כאשר השאלה האם מתן הפרס יזיק באופן כזה שיחזק את הקונצנזוס היא לדעתך שולית.
כתבתי שבעית הנזק היא שולית – בין טענותי. (בכוונה לא חשבתי להיכנס כאן לדיון הזה)
מהתחלה התיחסתי לבעית הסימטריה.
עמוס קינן כתב פעם שהתקשורת רואה את תפקידה – לאזן בין האמת לשקר.
חברה שמתיחסת באופן סימטרי לעמדות של ניני ולעמדות של זילבר, חברה שיש בה קונצנזוס שעל-פיו יש כביכול סימטריה בין א' שמוצג כקיצוני בשמאל לבין ב' שמוצג כקיצוני בימין – המרכז שלה הוא גזעני.
1. למה "כביכול"? כי כבר הסכמנו שאין סימטריה בין גזענות לבין כבוד האדם (שלילת גזענות ואפליה).
2. איך זה הופך את המרכז לגזעני? צריך לענות על השאלה הזאת?
ברור שאם המרכז, הקונצנזוס, לא מבחין בהבדל בין גזענות לבין התנגדות לגזענות אז הוא עיוור לסכנת הגזענות במקרה הטוב או שותף לגזענות במקרה הפחות טוב.
מי שמרחיק עצמו משני ה"קצוות" האלה – מגלה אדישות ביחס לגזענות ורתיעה מפני מלחמה בגזענות – בפועל הוא תומך בגזענות.
זה כרגע מצב המרכז בישראל. (כמובן שאנשים יתכחשו אם ידחפו אותם לקיר, אבל המבחן הוא מבחן המעשה).
בעצם אתה המחשת היטב את התופעה הזאת בתגובה האחרונה שלך.
כמו שכבר אמרתי למעלה – בתנאים אחרים – כשמצד אחד יוצר יוצא דופן יחיד במינו, ומצד שני חברה שבה המרכז הקונצנזוס מקיא את הגזענות באופן ממשי –
אפשר שיהיה מצב שגם אם ליוצר היחיד הזה בדורו יש נטיה לאידיאולוגיה נגיד נאצית, יחליטו בכל זאת שאין בזה אלא קוריוז ויתעלמו מזה.
גם בתסריט כזה – אני לא שם.
כאדם חופשי עם כל ההבנה למורכבות הקוסמוס בכלל והמין האנושי בתוכו – אין מצב שאסכים לשחק את משחק הדר' גייקל ומיסטר הייד.
ועכשיו על הנזק – דווקא בגלל שאנחנו מכירים את מורכבות המין האנושי ואת המהירות שבה יכול ציבור נורמאלי להפוך לאספסוף רצחני – דווקא בגלל שראינו עד איפה שזה אפשרי – מי שנכווה ברותחין – כדאי לו להיזהר בצוננין.
מי שתומך במתן הפרס לא בהכרח מתייחס באופן סימטרי לדעה גזענית ולדעה לא גזענית. לא בהכרח מתייחס באופן סימטרי לליבראליזם ולגזענות.
בין שתי דעות הפוכות, אפשר שיהיה משהוא משותף ביניהן וגם הבדל ביניהן בעת ובעונה אחת. אפשר להכיר ביחס משותף לשתי דעות הפוכות וגם בהבדל ביניהן, ללא סתירה. נכון שיש משהוא משותף, אבל יש גם הבדלים וההבדלים שוללים את היחס הסימטרי.
אדם שמתנגד לגזענות ומסכים לתת פרס לגזען לא מתייחס באופן סימטרי מפני שעם הדעה המתנגדת לגזענות הוא מסכים ועם הדעה של הגזען הוא לא מסכים.
להסכים להתנגדות לגזענות ולהתנגד לגזענות זה לא יחס סימטרי. נכון שהוא מסכים לתת פרסים גם לגזענים וגם ללא-גזענים אבל זה לא אומר שהיחס הוא סימטרי. זה אומר שיש מצבים שהיחס יהיה אותו יחס. אבל לא בכל המצבים. אם האחד הוא מסכים ועל השני הוא חולק.
יש הבדל בין ליבראל שמסכים לפרס לגזען שמסכים לפרס. נכון המסקנה שלהם אותה מסקנה [לתת את הפרס] אבל הנימוקים הם שונים. הם נבדלים בביסוסים, בצידוקים ובטעמים [reasons] לתת את הפרס.
הגזען מסכים לפרס מפני שהוא לא רואה מה לא בסדר בעמדות של זילבר.
הליברל מסכים לפרס "למרות" דעותיו של זילבר.
הגזען מסכים לפרס מתוך מחויבות פרטיקולארית ללאום היהודי. הגזען לןמשל, יסכים לפרס לזילבר ויתנגד לפרס לערבי. הגזען הוא סלקטיבי בחלוקת הפרסים.
הליבראל מסכים לזילבר כי הוא מסכים לתת פרסים לכולם. גם לערבים וגם לגזענים יהודים. בניגוד לגזען הפרטיקולארי אז הליבראל הוא אוניברסאלי. הלייבראל מסכים לפרס בגלל מחויבות כללית לזכויות אדם והגזען מסכים לפרס בגלל מחויבות ספציפית לזכויות יהודים בלבד.
הגזען מסכים לפרס כי הוא מפלה לטובה יהודים, הוא לא שוויוני. הליבראל מסכים לפרס כחלק ממחויבותו לשוויון.
אולי מה שמבלבל הוא המחויבות לשוויון. שוויון זכויות. הליבראל מחוייב לשוויון אבל מכך לא נובעת סימטריה בין גזענות לליבראליזם.
הגזען מסכים לפרס כי הוא נושא פנים ליהודים. הליבראל מסכים לפרס מתוך עמדה של אי משוא פנים.
הגזען מסכים לפרס מתוך חוסר מחויבות לזכויות אדם. הליבראל מסכים לפרס מתוך מחויבות לזכויות אדם.
מכאן נובע, שנכון שיש משהוא משותף בין הגזען לליבראל. במסקנה, בשורה התחתונה שניהם מסכימים לפרס. אבל תהום פעורה ביניהם. הבסיס המוסרי, האתי, הנורמטיבי, הערכי, האידיאולוגי הוא שונה מאוד ואף הפוך ומקוטב. תורת המידות שלהם שונה.
גם אם יש ליבראלים [למשל אתה] שמתנגדים לפרס לגזענים אני מניח שגם אצלם יהיה משהוא משותף לגזענים. למשל, גם ליבראלים וגם גזענים, שניהם יסכימו שאסור להוציא להורג גזענים. האם זה אומר שיש סימטריה כללית? לדעתי לא. מכך שלפעמים גזענים וליבראלים מסכימים זה לא אומר שיש הרבה דברים אחרים שהם לא מסכימים.
גזען וליבראל לא חייבים להיות חלוקים על כל דבר שהוא כדי שלא תהיה סימטריה.
בזמנו החליט הועד המנהל של רשות השידור לא לצלם כל אירוע בהשתתפות מי שהיה אז חבר כנסת, מאיר כהנא, למעט אירועים בעלי ערך חדשותי מובהק.
כהנא עתר לבג"צ [בג"צ 399/85 כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא(3) 255] ובית המשפט העליון, קיבל את העתירה של כהנא ופסל את החלטת רשות השידור.
בפסק דין זה כתב השופט אהרון ברק:
"חופש הביטוי הוא גם החופש לבטא דעוות מסוכנות, מרגיזות וסוטות אשר הציבור סולד מהן ושונא אותן…אכן הגזענות בשקר יסודה, אך אמת זו תצא לאור רק באותה התמודדות חופשית של רעיונות ודעות" [שם, עמ' 270, 279]
כלומר, בית המשפט העליון מפי השופט ברק, סבר שביטוי גזעני הוא חלק מחופש הביטוי.
האם מכאן נובע שיש סימטריה בין ברק, בית המשפט העליון לבין גזענים? סימטריה בין ברק-בית המשפט העליון לבין כהנא?
לדעתי, אין סימטריה כי נכון שגם גזענים וגם ברק ובית המשפט העליון שניהם מסכימים שיש חופש ביטוי לביטויים גזעניים.
אבל, יש גם הבדל משמעותי ביניהם. הגזען מתבטא בביטוי גזעני כי הוא חושב שזו האמת.
ברק מסכים לחופש ביטוי גזעני למרות שהיא לדעתו שקר.
כל הרעיון של זכויות אדם הוא שגם לבני אדם שליליים יש זכויות אדם. זכויות אדם אינן רק הזכויות של בני אדם יפים, טובים ומוסריים. זכויות אדם הן גם זכויות של הרעים, המכוערים והמצדדים בעוולות.
חוסר הסימטריה בין הגזענים לליבראלים מתבטא לא בהכרח ולא תמיד בדעות הסופיות שלהם. הוא מתבטא בשאלה מהן העקרונות המוסריים שעליהם הם מתבססים.
כאן, יש תהום ביניהם. כאשר בודקים את העקרונות אז העקרונות של הליבראל שונים מאוד מעקרונות הגזען. אבל, עקרונות שונים לפעמים מייצרים מסקנה זהה.
הטעות של טענת הסימטריה היא שטענת הסימטריה נשענת על עמדות מעשיות בלבד ומתעלמת מהעקרונות. עקרונות שונים לפעמים מנביעים עמדה מעשית זהה. אבל העקרונות עדיין שונים.
יכול להיות שהמוסיקה של העמדות המעשיות של הליבראל מזכירה למישהוא עמדות גזעניות. אבל זו טעות אקוסטית. צריך להקשיב למילים ולא למנגינה.
העמדה המעשית של הליבראל המצדד בפרס, היא נגזרת מעקרונות של כבוד האדם, ריסון הכוח ואילו העמדה המעשית של הגזען המצדד בפרס נגזרת מעקרונות של שלילת כבוד האדם והיעדר ריסון לכוח.
כדי להבין את ה א-סימטריה בין הגזען לליבראל צריך להבין את ההבדל בעקרונות היסוד של כל אחד מהם. אפילו אם באופן מעשי כרגע שניהם אומרים אותו דבר אז העקרונות הם שונים.
עבור הגזען או הלאומן טובת העם היא מעל הכל. עבור הליבראל טובת האדם והאנושות [לפעמים גם בעלי חיים וחיות אחרות] הם מעל הכל.
עבור הגזען טובת העם היא מעל טובת האדם. עבור הליבראל טובת האדם מעל טובת העם.
הגזען דוגל ב ,זכות הכוח" והליבראל ב "כוח הזכות"
[על ההבחנות האלה ראה ורד לוי-ברזילי, 17 שיחות עם אסא כשר, עמ' 24-25]
מכאן, שחברה שמוכנה לתת פרס לגזען בשל איכות היצירות האמנותיות והמוסיקאליות שלו אינה חברה שבהכרח מתייחסת באופן סימטרי לגזענות ולליבראליזם. ברמה העקרונית יש הבדל גם אם לפעמים ברמה המעשית יש זהות.
כמובן, לפעמים גם ברמנה המעשית יהיה הבדל. למשל, הליבראל יטען שחובה לחנך לליבראליזם ואסור לחנך לגזענות. הגזען יטען שחובה לחנך לגזענות ואסור לחנך לליבראליזם. כאן יהיה הבדל גם במסקנה ובדעה המעשית ולא רק בעקרונות.