מה הייתי אומר לאדם ורטה, לוּ אני מנהל ביה"ס

דני זמיר, ראש המכינה הקדם צבאית ע"ש רבין, מעמיד עצמו במקום מנהל בית הספר אורט גרינברג בטבעון במה שנעשה "פרשת אדם ורטה"

 

איזהו גיבור? ההופך שונאו אוהבו[1] (שיחת מנהל בית הספר עם המורה אדם ורטה)

לו אני מנהל בית הספר אורט גרינברג בטבעון, והיה מתגלגל לידי העתק מכתבה של התלמידה ספיר סבח לשר החינוך דרך (ח"כ לשעבר)  בן ארי, הייתי קורא למורה אדם ורטה לשיחה.

תחילה הייתי מראה לו את המכתב ושואל אותו לעניין האמור בו ובמיוחד לעניין הטענה כי אמר לתלמידיו אמירות קשות נגד אי מוסריות גורפת של צה"ל ואי קיומן של זכויות היהודים בישראל, ולהקשרי השיחה בכיתה ואופן ניהולה.

לאחר שורטה היה מבהיר את התמונה ומכחיש (כפי שהכחיש) את האמירות הגורפות המיוחסות לו ע"י התלמידה, ובד בבד מודה בכשלונו בעניין הלגלוג על דברי ספיר האחרים, הייתי קורא לספיר ושואל אותה למה כתבה את המכתב מה הביא אותה לפנות לשר החינוך.

מאחר וקראתי את דבריה ובהנחה שהסבריה בפורומים השונים היו זהים למה שהיתה אומרת לי הייתי קורא שוב לאדם ואומר לו כך:
"אדם יקירי, אין חולק על כך שאתה ככל הנראה מורה מצוין ואיש חינוך מעולה רגיש חושב ואכפתי ואני יותר מאשר שמח להיותך חלק מהצוות החינוכי בבית הספר כאן, אתה קול חשוב בהצמחת בוגר מעורב ביקורתי אכפתי. אני, כמנהל בית הספר, אדרוש מהנהלת בית הספר ומהנהלת אורט לתת לך גיבוי חד משמעי כנגד התנכלויות בן ארי וצאן מרעיתו. ההתקפה הפוליטית שמוביל בן ארי ושות' נגדכם, היא מעשה בזוי וצבוע, חלק ממסע השתקה והפחדה שמסתייע במנהלים פחדנים ובמנכ"ל רשת לא ראוי, כלפי הציבור החילוני המתון בעמדותיו.  מסע שנועד להעביר מסר חד משמעי לכל מורי ישראל בבתי הספר החילוניים – דיר באלכום מלהציע כחלק מהמהלך החינוכי ראייה ביקורתית של המוסכמות – לרבות חשיבה הומניסטית ולא לאומנית. כן אדם. ×–×” בנפשנו. לכן קולך חשוב, ולכן אנחנו איתך עד סוף הדרך."

ואז הייתי אומר לו עוד משהו, שיחד עם כל ×–×” יש כאן סוג של "פאול". כשתלמיד בוחר ללכת החוצה, במיוחד כשהוא בוחר בנושא של אי הסכמה פוליטית חינוכית עם מורה נערץ של השכבה או הכתה שלו, יש לי – אם אני המורה ×”×–×” – בעיה.
יכול להיות שספיר באה עם אג'נדה פוליטית וחוסר נכונות לשמוע מראש.
יכול להיות שנימוקיה קלושים ופתיחותה לנהל דיאלוג- אפסית.
אבל האופן שבו הדברים התגלגלו מצביע על כך שמשהו עמוק וקשה ברובד הלא מדובר והלא מודע הביא לקונפליקט הזה והוא לא הפער הפוליטי ולא הרווחים שהפיק בן ארי מהעניין.
אני אומר את זה אדם מהמקום האישי שלי, מי שרוב חייו הבוגרים אומר לשותפיו, חבריו, תלמידיו, פקודיו וחניכיו דברים שלא פעם מקפיצים אותם, ולמרות זאת מנסה בכוחותיו הדלים להאיר זוויות אחרות להסבירן ולנמקן, גם בקבוצות שקשה לנהל בהן שיחה לא טעונה ו/או בעלות עמדות פוליטיות מובהקות השונות משלי.
גם במקומות האלו וגם בשיחות האלו, אם מישהו משותפיי לשיחה מרגיש מודר, מודח, מבוזה, לא אהוב או מאוים בגלל דיעותיו זה פאול שלי, לא שלהם, קל וחומר כמחנכים בבית ספר תיכון.
בסוף, זו משימתנו כמחנכים וכמורים: לאהוב את התלמידים, להכיל אותם תוך הצבת גבולות, ואת מי שקשה לאהוב ולהכיל הכי חשוב להיאבק עליו, לעטוף אותו באהבה, לא לוותר.
אני, אדם, הייתי שואל את עצמי האם משהו באופן בו עניתי, צחקתי, הגבתי גרם לספיר להרגיש שאני מתנשא עליה שאני לא סופר אותה, שאני בז לה.
שלא נתבלבל אדם, לא מדובר כאן בהכרח במציאות העובדתית. המציאות העובדתית המדויקת פחות חשובה כאן.  חשובה ההרגשה, חשוב המסר הלא מילולי.
בסופו של יום, המורה, המחנך,  תמיד אחראי. גם כשהתלמיד קשה, עוין, לא קשוב מפריע. המורה, המחנך, אחראי לאפשר לו את המקום את המרחב את החיבוק את השייכות. אני, מנהל הבית ספר, איתך אדם מבחינת הגיבוי מול הרשעות של בן ארי, אבל אני גם איתך כמורה ומחנך שצריך לקום מהכשלונות שלו, כשלונות שיש לכל אחד מאיתנו בדרך הסיזיפית של שיחות ולימוד עם אנשים צעירים ושל התבגרות
איתם, צמיחה כמחנך שיכול להכיל גם תלמידים שחושבים ופועלים מאד אחרת כמו ספיר.


[1]"איזהו גיבור שבגיבורים? … מי שעושה שונאו אוהבו…" (אבות דרבי נתן כ"ג)

 

Print Friendly, PDF & Email

Tags: , ,

17 Responses to “מה הייתי אומר לאדם ורטה, לוּ אני מנהל ביה"ס”

  1. דליה הגיב:

    לדעתי, חסר במאמר ההקשר של האווירה הציבורית הכללית וחוסר מידע לגבי המתרחש בבתי הספר. האווירה הציבורית הכללית היא גזענית ומעודדים אותה מלמעלה מרשויות השלטון. האווירה הזו מקלה על תלמידים והוריהם לצאת נגד מורה ולהתלונן נגדו. כל מה שלא בקונצנזוס נתפס כבגידה במולדת. האווירה הכללית מעודדת שיתוק החשיבה הביקורתית. ואדם ורטה פועל נגדה, וכך יאה.
    ענין שני הוא התנהלות משרד החינוך. שר החינוך אינו סופר את המורים. הוא מתעלם מקיומם. לתלמידה שלא כתבה בחינת בגרות הוא שלח מכתב תגובה. למורים שלה הוא כלל לא התייחס. מורים מתחננים לשר החינוך שייפגש איתם על ענייני עבודה. הוא אפילו לא טורח לענות להם. לגבי מקרה ורטה, שר החינוך שתק זמן רב. שר החינוך מחק את המורים. הם לא קיימים לדידו. רק הלחץ הציבורי הכריח אותו לומר כמה מלים חוורות על מקרה ורטה. זה מעמד המורה בישראל. העובדה שנעשה לורטה פעמיים שימוע היא אות אזהרה למורים, לא לחנך לחשיבה ביקורתית כפי שורטה עושה.

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    "האווירה הזו מקלה על תלמידים והוריהם
    לצאת נגד מורה ולהתלונן נגדו".

    נראה לי שהמשפט הזה בתגובתה של דליה קולע במיוחד למקרה של ספיר ואדם.

    מענין גם למה שילבה ספיר בתלונה את הטענה שאדם מתנגד ל"עוז לתמורה". מה אכפת לה מזה?
    רצתה להכתים אותו עוד יותר בעיני שר החינוך? ההנהלה?
    מאיפה התמצאות שלה בנושא ומאיפה הרעיון?

  3. אמיר יובל הגיב:

    כנראה ששוחרי דמוקרטיה טובים כמו דני זמיר מבינים שיש מקום לשקול טקטיקות פדגוגויות מוצלחות יותר. אלא שזה משחק לידי הכהניזם כפי שעשתה רשת אורט. במקום למקד את הטיפול בתלמידה ובהוריה שמניחים שדמו של מורה מותר, במקום להעמיד את התלמידה על הנחותיה המסוכנות לדמוקרטיה ולשרותה הקרוב בצה"ל, עוסקים בשאלה מהן זכויות העובד והאזרח של אדם ורטה. הסכנה נמצאת במקום אחר: הברית בין התלמידה הנהלת אורט והכהניסטים צריכה להזיז הצידה את כל השיקולים הפדגוגיים החשובים כשלעצמם.
    מתוך חיבת ציון ולא מתוך חיבת משחקי לשון אני מבקש לומר שוב: מדינות פירון מובילה לפרוניזם!!! (מדעת או שלא מדעת …)
    אמיר יובל

  4. רביב נאוה הגיב:

    צריך לקחת ברצינות תלונה של תלמידה שנפגעה ממורה ועם זאת, ללגלג על תלמיד משום שהוא קורא "מוות לערבים" ו/או מאשים את המורה שלו בבגידה זו תגובה חינוכית הולמת. הרבה יותר הולמת מלהתייחס לאמירות כאלה כהבעת עמדה פוליטית לגיטימית. ואם התלמיד נפגע קצת, לא נורא. זה רק אומר שקרה שם איזשהו תהליך חינוכי. בית הספר הוא המקום לעשות טעויות כאלה וללמוד מהן.

  5. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    אגרת שר החינוך בנושא אדם ורטה:

    ב' אדר א' תשע"ד
    גננות, מורים ומנהלים
    אנשי מטה ומחוזות המשרד
    משפחת החינוך,
    שלום רב,
    סוגיית המורה אדם ורטה העלתה מחדש את שאלת תפקידו של המורה לעת הזאת.
    מצד אחד, חברה שסועה, המנהלת ויכוח פוליטי-אידיאולוגי נוקב, מבקשת לשמור על בתי הספר כאיים של למידה, מנותקים מהשפעות של מורים או של זרמים אידיאולוגיים, המבקשים לשתף את התלמידים בדעותיהם ובכך למנוע מהם חשיבה עצמאית וביקורתית, לצמצם את מרחב הבחירה שלהם ולטשטש את הגבול שבין למידה לבין תעמולה.
    מן הצד השני, אם חפצי למידה משמעותית אנחנו, אם אנחנו רוצים שהטובים שבצעירים יבחרו בחינוך, בהוראה, עלינו להרחיב את מקומו ואת סמכותו של המחנך מ"סוכן להעברת ידע" לאדם המייצר דיון מעמיק, תוסס ומסעיר, המפגיש את תלמידיו עם דילמות קיומיות, המבקש להכינם לחיים של משמעות, ובעיקר לחיים של אחריות ומעורבות חברתית. בתי הספר אינם פועלים בפלנטה אחרת, לכן בית הספר הוא אחת הזירות אשר בהן יש לעסוק במכלול הדילמות המאפיינות את החברה הישראלית.
    המציאות הישראלית מחייבת אותנו למצוא איזון ראוי בין שתי הגישות. על בית הספר להיות מקום שיש בו שיח אקטואלי ורלוונטי, פתוח ומעורר, אך בה בעת עלינו להיזהר מלהפוך את בית הספר לזירת התגוששות, למרחב המטשטש את הזכות של הצעירים לבחון, לשקול ולבנות לעצמם השקפת עולם עצמאית.
    בטרם אביע את עמדתי בסוגיה, אני מבקש להדגיש:
    1. סוגיות מעין אלה מחייבות דיון מעמיק. ההשטחה המאפיינת את השיח הישראלי מורגלת בתגובה מהירה, כאן ועכשיו, בטרם נגלה אחריות, נלמד את הנושא לעומק, נקשיב לקולות השונים. עתה, משלמדתי את הסוגיה לעומקה, בחנתי את כל צדדיה, אני מרגיש שביכולתי להתייחס לנושא בצורה מסודרת. כמו כן, אני סבור שהיה ראוי לאפשר לתהליך להסתיים, ורק אז להשמיע קול בפרשה זו.
    2. אני מאמין במורים. גם כשהם טועים. מורים טובים הם מורים שאינם מוותרים על זכותם להשמיע קול. יחד עם זאת, על המורים לדעת שלעתים חובתם היא לכבוש את נבואתם, לשתוק. השתיקה והזעקה אינן סותרות זו את זו, ותבונתו של המורה מחייבת למצוא את האיזונים הראויים בין המצבים השונים. יש רגעים שאסור להחשות ויש רגעים שגבורת הרוח מחייבת בחירה מצומצמת של מילים, ופעמים עלינו לבחור בשתיקה. כל אחד מאיתנו עלול להתבטא התבטאות שאינה במקומה. בעולם שבו הלמידה המשמעותית עומדת במרכז השיח, בחברה המבקשת להעצים מורים, התרחשו ועוד יתרחשו תופעות דומות.

    אמון! אמון! אמון! אני מאמין במורים ובמנהלים.

    אסור שכל התבטאות אסורה תהפוך לפרשייה מסעירה ומטלטלת, אבל באותה מידה אסור שכל בירור, התראה או אזהרה יהפכו מיד למלחמת שמד בחופש הביטוי ובזכויות אדם.
    3. מתוך ניהול שיח שוטף עם רשת אורט, ידוע לי בבירור שמלכתחילה לא הייתה כוונה לפטר את המורה.
    ולגופם של דברים:
    1. חברה מקוטבת צריכה לשמור על איזון. הבעת דעות קוטביות, גם אם חריפות, היא מעשה חינוכי הכרחי, ובתנאי שהמורה מציג את מכלול הדעות, תוך מתן לגיטימציה ראויה לעמדות השונות. צריך לזכור שבכיתה יושבים תלמידים ממשפחות ומקהלים מגוונים ועלינו לאפשר להם להרגיש שהכיתה היא גם "הבית" שלהם.
    2. יש תחומים שבהם יש להיזהר כפליים, משום שהעיסוק בהם כולל חומרי נפץ תרבותיים שאסור לנו להגיע אליהם:
     פגיעה דתית, עלבון באמונתו או באלוהיו של הפרט או של הקהילה
     הכחשת שואה
     ערעור על הלגיטימיות של צה"ל ועל היותו צבא העם, המגן על קיומנו בארץ הזו ועל זכות קיומה של מדינת ישראל.
    בנושאים אלה יש להיזהר. מותר לבקר אותם, להעיר אודותם, אבל הם שייכים לליבת הקיום של הפרט ושל הכלל, לכן אל לנו לערער על עצם מרכזיותם בחיינו.
    3. יש להבחין בין אמירה ערכית או אינפורמטיבית המציגה עמדות שונות ומגוונות לבין שימוש בביטויים כגון "אני הפגנתי", "אני הייתי", "אני צעקתי". אני סבור שדווקא מורים אהודים וכריזמטיים צריכים להיזהר מביטויים כגון אלה. צריך לזכור שהצעירים הללו, שיש בהם עוצמה ותאווה לדעת, יכולים לאבד איזונים ולאבד את חוש הביקורת.
    4. חלק מהתבטאויותיו של המורה אדם ורטה היו לא ראויות, אחרות היו לגיטימיות, גם אם הן אינן ערבות לאוזניי או לאוזניהם של רבים בחברה הישראלית ואחרות, ראוי להן שיישמעו במהלך שיעורי אזרחות או שעת מחנך כחלק מחינוך עמוק וראוי המציג דילמות, המבקש להפגיש את הלומד עם מכלול הדעות ומעורר דיון ער ופתוח. צה"ל הוא צבא מוסרי. צה"ל הוא צבא המתמודד עם אתגרים קשים ועושה כל שביכולתו כדי שלא לאבד את צלם אלוהים שבאדם. רבים וטובים בישראל תרמו מרוחם, מנפשם ומגופם לצה"ל. אנו גאים ושמחים בהם ואל לנו לפגוע בהם, ובנו.
    אבל גם אם טעה המורה, אין מקום לפיטורים. אנו חברה חסונה היכולה להתמודד במתינות גם עם התבטאויות כאלה ואחרות.

    בימים הקרובים אפנה לשורה של אנשי מקצוע ואנשי רוח ובכירים במשרד החינוך, לשמש צוות בדיקה שיבחן את מערכת היחסים הראויה שבין פוליטיקה לבין חינוך. אני מאמין שעלינו להתייחס לסוגיית אדם ורטה כהזדמנות, כמקפצה להעמקת השיח הפורה והמפרה בכיתה, לחידודם של כללי ההוראה הרלוונטית והמשמעותית. כשתסתיים עבודתם, נגבש המלצות תואמות.

    גם את הפרשה הזו אפשר ורצוי להפוך לשיעור חינוך.
    שלכם,
    הרב שי פירון
    שר החינוך

  6. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    האגרת של שר החינוך מלמדת כי המסר הוא שעל המורים לשתוק.יש לזכור כי אדם ורטה נעזר בעורכי דין רציניים ונראה כי שילם להם כסף. שכרו של מורה אינו מאפשר לו לשלם כסף לעורכי דין. עדיף שישתוק במקום שיתעמת עם תלמידה שמבינה לאן נושבת הרוח ומשתמשת בכך.

  7. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    עופי לי מבית הספר ולכי לעבוד אצל בן ארי בהפצת עקרונות פשיסטיים. מי את שתתלונני נגד מורה? איזו השכלה יש לך. מי באמת שלח אותך? בשירות מי ועבור מי את עובדת?
    את זאת שצריכה להתנצל ומיד.

  8. רביב נאוה הגיב:

    פירון הוא האחרון שמאמין שהנהלת אורט לא רצתה לפטר/להפטר מאדם ורטה.

    מנכ"ל אורט הוא האחרון שעוד טוען את זה.

    הם עשו לו שני שימועים סתם בשביל הכיף.

  9. ל רפי הגיב:

    שימוש בטרמינולוגיה "חשיבה ביקורתית" ככסות עיניים לזכות להשמיץ, לבטל או לפגוע בדעותיו ואמונותיו של הזולת, היא דרך נלוזה של תעמולה, סילוף עובדות ונסיון להפוך שיח לגיטימי לשטיפת מוח ואינדוקטרינציה חד- צדדית ומסולפת. לא ורטה ולא אף אחד במחנהו האידיאולוגי נושא באמתחתו מונופול על האמת, הצדק או המוסר. ואם יש מקום, במיוחד במערכת החינוך, לבקר דעות "ימניות", יש מקום לבקר גם דעות "שמאלניות". הבעיה של ורטה וגם של חלק מהמגיבים כאן, היא שאינם מכירים בכלל יסודי זה ובאפשרות שדווקא בעלי הפלוגתא שלהם "צודקים" בוויכוח הציבורי המתנהל במדינה בשאלות עקרוניות ואידיאולוגיות ובכלל זה בעניין דרכי הפתרון הראויות לסכסוך הישראלי-ערבי ובשאלת ארץ ישראל ומקומה בסכסוך ובפתרונו, או למשל יחסי דת ומדינה . משאין הם מכירים באפשרות שהחכמה לא ניתנה דוקא להם מדאורייתא, הם חסרי יכולת חשיבה ביקורתית אמיתית, והשימוש שהם עושים במושג זה, הוא מניפולטיבי, דמגוגי ומטעה.
    מכאן אני מגיע לכשל לוגי בסיסי של המאמר ושל חלק גדול מהמגיבים עליו עד כה. אין בדברים שפורסמו עד כה על השימוע שנעשה לורטה כדי להעיד על תקינות דבריו, ואין באיגרת שר החינוך שמפרסם אחד המגיבים כדי להסביר את עמדתו העקרונית של משרד החינוך בשאלה של האופן הנכון בו יש לנהל שיח פוליטי תקין ומאוזן במסגרת מערכת החינוך הממלכתית. שני הדברים אינם ראויים. לדעתי, מורה במערכת חינוך ממלכתית אינו שליח-ציבור של השקפה אידיאולוגית או עמדה פוליטית שאינה נחלת רוב רובו של הציבור, ואלה שהם כן נחלת הציבור, חייבים להיות מוצגים לתלמידים כמורשת. הוא מלמד ומחנך שרשאי להתיחס לכל נושא דיון בקונטקסט של חלופה, של אפשרות או של בחינה עובדתית או לוגית, בתנאי שהוא מציין זאת מראש, אינו נוקט עמדה אישית ומציג גם את הביקורות על העמדה הראשונה ממנה החל הדיון – זו החשיבה הביקורתית האמיתית.
    המאמר מנסה לקבוע שדבריו של ורטה היו ראויים, ורק התנהלותו הפדגוגית הייתה לקויה "במעט" – אני כופר בכך. ורטה ככל שניתן להעריך ממה שפורסם, מלכתחילה לא ביקש ללבן נושא, לעשות כמתבקש הפרדה ברורה בין נתונים ועובדות לבין דעות ופרשנויות, ובוודאי שלא ביקש להציג באופן הוגן ומאוזן את שתי העמדות היסודיות המבדילות גושים גדולים בציבור הישראלי, שאנו מכנים אותם "ימין" ו"שמאל". בכך, כמורה, הוא מעל בתפקידו. כפדגוג הוא כשל בעבודתו, וכמחנך הוא מצטייר כבלתי ראוי. דומה שעד לרגע ×–×” הוא אינו מכיר ואינו מודה בשגיאותיו, ואם כך ×—×–×§×” שעליו שיחפש וימצא את המעמד והזמן הראויים לחזור על שגיאות אלה.
    לטעמי, מערכת החינוך הממלכתית אינה במה לתעמולה משום סוג שהוא. היא אינה מסגרת לניצול מרות, לשם כפיית דעות חד צדדית, והיא אינה הזדמנות לגייס תומכים לאידאולוגיה כזו או אחרת, רק משום שלמישהו נתנה הזכות לכנות עצמו מורה.
    אני מניח שאילו אמר ורטה לתלמידיו משהו בנוסח הבא:
    יש שתי דעות מרכזיות בישראל הנוגעות ליחסים עם הערבים ולוויכוח הלאומי בין התנועה הלאומית היהודית (הציונות) לבין התנועה הלאומית הערבית בשאלת ארץ-ישראל: הדעה המכונה "ימנית" וגורסת שלעם היהודי זכות על ארץ ישראל, שהיא מולדתו ההיסטורית, ממנה הוגלה ואליה חזר בכדי להקים בה מדינת לאום יהודית ריבונית, והוא חותר לממש זכות זו שנמנעה ממנו במשך כמאה דורות. לערבים תביעה על ארץ ישראל בעיקר מתוקף ישיבתם בה במספרים לא מבוטלים במאה השנים האחרונות. הקהילה הבינלאומית ביקשה לפתור סכסוך זה באמצעות חלוקת הארץ, בסדרה של החלטות שהתחילה בהצהרת בלפור 1917. הצהרה זו הופרה ע"י הבריטים, כאשר הקימו על 77% בקרוב משטח ארץ ישראל, שנתנה להם כמנדט ע"י חבר הלאומים לצורך מימוש החלוקה בין שתי התנועות הלאומיות הנ"ל, את ממלכת ירדן. סדרת הבגידות הבריטיות והבינלאומיות הסתיימה בתוכנית החלוקה מ- 1947, תוכית אותה קיבלה התנועה הציונית ודחתה התנועה הלאומית הערבית. מאז מתנהלת מלחמה בעוצמות שונות ובאמצעים שונים בין שתי התנועות הלאומיות כאשר מטרת הציונות היא ייצוב מדינה יהודית בעלת משטר דמוקרטי בארץ ישראל המערבית, שיש לה גבולות ביטחון סבירים, ומטרת התנועה הלאומית הערבית היא חיסול המדינה היהודית, בין אם בדרך צבאית ובין אם באמצעות מהלכים פוליטיים, כלכליים ואחרים, ובכלל זה שינוי אופייה ממדינה יהודית למדינת כל אזרחיה, דהיינו ממדינת לאום יהודית למדינה חסרת זהות אתנית מוגדרת.
    במסגרת מאבקים בין שתי התנועות התחוללה מלחמת ששת הימים שלאחריה שחררה ישראל את אזורי איו"ש מהכיבוש הירדני תחתיו היו במשך 19 שנים, למן 1948 ופלישת ירדן לארץ ישראל המערבית, כחלק ממהלכי מלחמת השחרור. ישראל שולטת באזורים אלה עד עצם היום ×”×–×”, אך לא סיפחה אותם אליה, למעט ירושלים. שטחים אלה מוחזקים על ידה כפיקדון לצורך ניהול מו"מ עם התנועה הלאומית הערבית על הסדר מדיני-ביטחוני, שיאפשר מימוש מטרת היסוד של הקמת מדינת לאום יהודית ומדינת לאום ערבית בשטח הכולל של המנדט הבריטי מ- 1917, תוך התחשבות בשאיפות שני הצדדים וצרכי הביטחון שלהם. את התנועה הלאומית הערבית מייצגת מאז הסכמי אוסלו (1993) הרשות הפלשתינאית, המאגדת מספר אירגונים של ערבים שהתגוררו בשטחי ארץ ישראל רבתי בחלקם קודם להצהרת בלפור ובחלקם הגדול הגיעו אליה לאחר ההצהרה. רשות זו היא כיום הנציג העיקרי של הארגונים הערבים, שבתמיכת הליגה הערבית מהוים ראש ×—×¥ למאבק הלאומי הערבי נגד מדינת היהודים. תביעתם הפורמלית מתמצית כיום בדרישה להקמת מדינה ערבית נוספת בשטח א"×™ רבתי, בתחומי איו"ש ורצועת ×¢×–×”. דהיינו: שתי מדינות ערביות – ירדן ופלשתין – סה"×› ×›- 80% משטח המנדט הבריטי. בתביעתם זו הם כופרים בצורך בגבולות ביטחון לישראל (בזכות השלום שיבוא…), הם מבקשים שליטה בירושלים המזרחית, הם דורשים זכות שיבה לפליטים שברחו משטחי ארץ ישראל המערבית במלחמת העצמאות ומסרבים להכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי.
    במהלך 40 השנים שחלפו מאז שוחררו אזורי איו"ש ועזה מכיבוש בידי מצרים וירדן, שלט בשטח המשוחרר צה"ל, והתחוללו בו וממנו אירועי טרור רבים שבהם נספו, בעקר באינתיפדה השניה (2000 – 2005) ×›- 1300 ישראלים ונפצעו ×›- 7000 ישראלים (בעיקר יהודים). הטרור נמשך עד עצם ימים אלה, אולם בזכות שהיית צה"ל בשטחים אלה, ×”×™×§×£ הנפגעים מצומצם. בימים של מתיחות ביטחונית, התרחשו מפעם לפעם אירועים שחרגו באופיים מיסודות טוהר הנשק אותם חרט צה"ל על דיגלו בכל מלחמותיו. רובם של מקרים אלה טופלו באופן משמעתי או משפטי, כפונקציה של חומרתם ושל היכולת לזהות את מבצעיהם. ככלל מדינת ישראל וצה"ל אינם מתירים התעללות בתושבים הערבים של איו"ש. (ישראל פינתה את ×¢×–×” והותירה אותה בידי שליטה עצמית פלשתינאית באוגוסט 2008). חשוב לציין שכ- 60% משטחי איו"ש נתונים תחת שליטה אזרחית פלשתינאית, וכמחצית השטח ×”×–×” נמצא גם תחת שליטה משטרתית שלהם.
    לאחר שהובנה התמונה העובדתית, הייתה עוברת הצגת הדברים לשורשי המחלוקת, לאמור: יש כיום בישראל שתי דעות מרכזיות הנוגעות ליחסים עם הערבים על רקע ההיסטוריה של מאת השנים שחלפו – א. הדעה המכונה "ימין", ב. הדעה המכונה "שמאל".
    א. הדעה המכונה "ימין" מעדיפה שמירה על ארץ ישראל המערבית תחת שליטה ישראלית וחתירה להסדר והסכם עם הערבים על בסיס של עקרון ×–×”. גישה זו עשויה להוביל לתקופה ממושכת של העדר הסכם, שתהיה מלווה בקשיים ואף בעימותים אלימים נוספים. גישה זו סקפטית ביסודה לגבי כוונת הערבים להגיע לשלום אמיתי עם ישראל, לוותר על הגדרת הסיכסוך הלאומי הקיים, ועל התביעות הבלתי מתפשרות שלהם בנושאים המהותיים – ביטחון, לאום, ירושלים, זכות שיבה ועוד, ולהגיע לפשרות מהותיות בהם. לאור האסימטריה הבסיסית – שטח ותושבים – בין ישראל לערבים ועל רקע המאבקים הצבאיים עד ×›×”, לסוגיות הביטחון ובכלל ×–×” גבולות ביטחון חשיבות מכרעת בכל הסדר, ועל אלה אסור להתפשר, ובכלל ×–×” פרוז צבאי מלא של המדינה הפלשתינאית מנשק כבד. עפ"×™ תפיסה זו, גבול הביטחון המזרחי של ישראל עובר בבקעת הירדן לכל אורכה. הגישה הבסיסית של הימין גורסת שיש לתכנן הסדר למצבי חירום שבהם גדל במהירות האיום הצבאי, ועל ישראל להמצא בעמדות ובמצב שיאפשרו לה להערך ולהגיב, תוך צימצום נזקים ונפגעים ככל האפשר גם במצבים אלה. טענה בסיסית של הימין היא שביטחון הוא ערובה לשלום, וכי "פרצה" בחומת הביטחון קוראת לגנב התוקפן. יתר-על-כן, ישראל נתבעת לבצע מהלכים בלתי הפיכים כגון ויתור על שטחים חשובים, בעוד עיקר המהלכים הערביים הם דקלרטיביים והפיכים. ולכן, הסדר ברוח השמאל הוא הרפתקני.
    ב. הדעה המכונה "שמאל", דוגלת בחתירה להסכם כמעט בכל מחיר. מבחינתה אין זה משנה אם יהיה הסכם שלום, הסכם ביניים, או מהלכים חד-צדדיים להיפרדות מהפלשתינאים, ובלבד הסכם. המוטיב העיקרי בעמדה זו הוא שעל צנת שישראל תוכל לשמור על היותה מדינה יהודית ודמוקרטית – המטרה שהוגדרה במגילת העצמאות – עליה להתנתק מהפלשתינאים משום שהטרנד הדמוגרפי בארץ ישראל המערבית פועל לטובת הערבים, ולכן הסכם שיפריד בין הצדדים הוא אינטרס ישראלי. גישה זו מפרשת את ההתפתחויות האחרונות במזרח התיכון כצימצום האיום הצבאי על ישראל, מתעלמת במידה רבה מאיום תכנית הגרעין האיראנית ומוכנה ליטול סיכונים ביטחוניים מפליגים. בכלל זה מוכנה לוותר על שליטה, בבקעת הירדן, על נוכחות בעמדות אסטרטגיות באיו"ש, על ריבונות בירושלים המזרחית, על הכרה ערבית בישראל כמדינת העם היהודי, ונקטת גישה דו-משמעית בשאלת סיום הסכסוך כחלק מהסדר מלא בין הצדדים ומוכנה להתפשר אפילו בשאלה של התנגדות להסדרי שיבת פליטים ערבים לתחומי מדינת ישראל. מבחינה דמוגרפית היא מתעלמת כמעט לחלוטין מהסיכון ששליטה פלשתינאית באיו"ש תאפשר ששיבת מיליוני ערבים לשטח זה, ותציב אותם תוך זמן קצר על הגבול המזרחי של ישראל בצמוד לריכוזים הערבים במשולש ובגליל, ובקירבה יתרה למרכז האוכלוסייה היהודית ברצועת החוף, ללא עומק אסטרטגי. הנימוק המצדיק סיכונים אלה לדידה הוא הקמת גדר הפרדה מסיבית, ואמונה שיהיה שלום אמת שימנע עימותים אלימים. לדעת השמאל, שלום יביא גם ביטחון וגם שיגשוג, ומשיהיה שיגשוג, תקטן המוטיבציה להמשיך או לחזור למאבקים אלימים.
    חייבים לציין ששתי העמדות נשענות על "הנחות עבודה" – אקסיומות שהן אינן מסוגלות להוכיח אותן לעת הזו, ולמעשה נגזרים הפתרונות שמציעה כל גישה מ"אמונה" של המצדדים בה במידת הסבירות שהנחות העבודה שלו הן אלה שתתגשמנה בפועל. ניתן כמובן להרחיב את הצגת העמדות גם להיבטים של המערכת הבינלאומית ועמדותיה, היבטים מתחום המשפט הבינלאומי, משמעות עמדות אלה וחשיבותן היחסית לדיון הכולל, הסיכוי של כל תרחיש אפשרי וסיכומים.
    לאחר שהוצגו דברים אלה, יכול המורה לנסות ולעמת אלה מול אלה טיעוני הצדדים, לבקש חוו"ד התלמידים לטיעונים ולהנחות היסוד של כל גישה ולנתח את הדברים, ואף לסכמם בדרך של הצבעה או "תרגיל בית משפט" בכתה. אילו כך נעשה, הייתי אומר שמתנהל דו-שיח ביקורתי במסגרת הכיתה בין שתי עמדות מנוגדות, המושתתות על הנחות כמעט הפוכות אלה לאלה. בקונטקסט של דיון ברוח זו, יכולות לעלות שאלות שונות ובכללן, למשל: האם "הכיבוש" מזיק למדינת ישראל או לחיילי צה"ל ובמה? ובאותו הקשר עולה גם העובדה שלא הכל מסכימים לכך שנוכחות ישראל באיו"ש היא כיבוש, יש הרואים בכך דווקא "שיחרור חבלי מולדת" והגשמה נאותה יותר של הציונות, ומנמק. ושאלה אחרת הנגזרת מהקודמות, היא האם ישראל בכלל וצה"ל בפרט נוהגים בתושבי איו"ש שאינם אזרחים ישראלים בהגינות ושומרים על רמה מוסרית נאותה, כל עוד נמשך המצב "הזמני" הקיים ללא הסכם או הכרעה מסוג אחר? ומכאן גם ניתן להגיע להתיחסות פרטנית לצה"ל כשליט המעשי והמשפטי בשטח מוחזק שנוי במחלוקת, ולשאלה עד כמה צה"ל עושה שימוש הוגן או הומני בכוחו, ומה קורה כשאשר מתגלים מקרים בהם צה"ל שגה במדיניותו, או חיילים בודדים חרגו מהוראות מפקדיהם, ועד כמה מצבים כאלה הם תלויי ההתנהלות הערבית והתוקפנות הערבית, בהתחשב בעובדה שצה"ל מופקד גם על הביטחון השוטף וגם על חיי התושבים.; וברור שאת הדברים ניתן לבחון מול צבאות אחרים באזורים אחרים בעולם, ומול ההתנהלות הערבית כלפי יהודים שהיו נתונים למרותם או לשליטתם, ועוד. הואיל ואין מוסר אבסולוטי ואוביקטיבי, יש חשיבות לבחינת התנהגות אופרטיבית במציאות אמפירית ולא מול הגדרות תאורטיות.
    אילו כך פעל המורה ואטה, אני משוכנע שלא היה זוכה לתלונות מצד תלמידים. היה אוסף לא מעט הערכות חיוביות על טיב השעורים שהוא מעביר והעניין בלימודים, לא היה נזקק כמובן לברורים, לא היה פוגע ברגשות – לא של ימנים שבימנים ולא של שמאלנים שבשמאלנים. אפשר גם שלא היה מגיע להסכמה בין התלמידים ביחס לדרך שבה הוא דוגל וגם לא היה מיסיונר במסווה של מורה לעמדותיו. ומה בעצם עשה ורטה, ועושים גם חלק מהמגיבים לעיל – בדיוק אתת ההיפך מהנדרש. ואם כך, על מה בעצם הם מלינים? מדוע מורה שכל כך אינו מתאים להוראת נושא כל כך טעון, עוסק דווקא בהוראת נושא זה? – למשרד החינוך ולהנהלת אורט פתרונים.

  10. נטע הגיב:

    לל.רפי,
    לפני שאתה כותב כאן תגובה ארוכה יותר מהמאמר עצמו, כדאי שתקשיב לקטע מהשימוע שנעשה לורטה.

    שים לב בסוף, לפני שההקלטה נגמרת, לתגובת המנהלת. (מסתבר שתלמידים הרבה יותר קיצוניים מספיר לא מתלוננים על אדם ורטה).

    בכל אופן אולי יש לך תגובה גם למה שהמנהלת אמרה בשימוע.
    http://www.holesinthenet.co.il/holesinthenet-media-story-14659

  11. מנחם לוריא הגיב:

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4483350,00.html

    מנחם

  12. למנחם לוריא הגיב:

    צר לי , הקישור שהבאת לא קשור. הוא קשור לתלמידה אשר מאסה/מדוכאת ממדיניות ההבחנות (בצדק) ומצרה על כך שלא בחרה בדרך אחרת על פי אופייה וכישוריה (דמוקרטי/בית ספר לאומנויות). אין לזה כל קשר להבעת דעות פוליטיות על ידי מורה.

  13. דני זמיר הגיב:

    ל. רפי אתה בכל רשימתך אתה לא מתמודד עם הטיעון העיקרי שלי: בין אם ורטה צדק או טעה בדבריו חובת מורה לא לגרום לתלמיד שאיננו מקבל את דבריו להרגיש דחוי וכשהתלמיד לא קשוב ושבוי באמונתו ודעותיו האתגר והאחריות של המורה גדולים פי כמה. מה הקשר בין ×–×” ובין ההסטוריה הציונית כפי שאתה רואה אותה – לא ברור לי.

  14. מוטי הגיב:

    אתה בכלל לא מבין את מהות תפקידו של המורה ומעמדו. מורה איננו ראשון בין שווים, הוא לא חבר של תלמידיו הוא המורה שלהם. ככזה אסור לו בתכלית האיסור להפוך את עצמו ואת דעותיו למרכז הנושא, הוא צריך לדבר על תהליכים ועקרונות תוך השארת עמדתו הפוליטים האישית מחוץ לדיו, למה ? כי זה לא רלוונטי. מורה שלא מסוגל להעביר מסר ללא שהוא נדרש לדבר על "אני" הוא פשוט מורה כושל. אדם ורטה צריך לפנות את מקומו לא בגלל עמדותיו הפוליטיות אלא כי הוא מורה כושל.

  15. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    למה אתה קובע שורטה נהג אחרת?

  16. רבקה הגיב:

    הבלבול של ורטה ואלה ששותפים לדעתו, היא טעות אנושית שמזהה את זה שעומד על נפשו בהצלחה, כתוקפן."הקורבן שניצח את התוקף, הוא האשם!" עם ישראל, צה"ל,אנחנו, הוא הבריון האלים והגזלן בשכונה. ורטה, כמובן איננו נמנה על צד זה. הערבים בישראל הם העשוקים האומללים ובעיקר החלשים בסיפור. גם עליהם הוא איננו נמנה. אדם ורטה מזדהה לחלוטין עם עם בני הפרוור האליטיסטי (בעיני עצמו כמובן) בעולם אשר אינם מסוגלים לקבל יהודי אם איננו צלוב באופן קבוע. עצם תחייתו של הצלוב, והמהפך שלו מקורבן אומלל ללוחם אקטיביסט, היא פגיעה בסדר העולמי שאי אפשר לחיות אתה. לצדק המקראי שאנו מכירים, אין מקום בעולמו הצר של ורטה משום שהוא איננו מכיר בו מלכתחילה ומקבל רק את תפיסת המציאות הגויית. החיים של ורטה מוכתבים ע"י המוח הלימבי שבו שזועק, סכנה! גויים עלינו!! הוא חרד להישרדות הגוף, הרוח היא רק מילים נידפות עם כל משב רוח משתנה. דה עקא, אנו נאלצים להיות להיות גם פרקטיים, סופסוף אנו נאבקים על קיום מדינתנו הקטנה, על קיומנו הפיסי ממש! אחרי שנים של פוגרומים ושמד והשואה שגבתה שליש מהעם. למדנו שאסור לנו לסמוך על אף אחד. והנה קם לו ורטה הצעיר, וחותר תחת חיינו בשם הקולוניאליזם האירופי ולמענו. לו אני מנהל בית הספר, הייתי מבקש אותו להתפטר מידית ואף מרחיק לכת ומגיש תלונה במשטרה, על הסתה, ניצול ציני של סמכותו מול קטינים, חתירה תחת אושיות המדינה ובגידה.

  17. רבקה הגיב:

    התגובה של רפי ראויה לפרסום כמאמר נפרד. רפי מנמק מסביר ונותן קווים מנחים לאיך מנהלים שיעור בפוליטיקה תוך שמירה על הגינות, הוגנות, והדמוקרטיה. צריך לשלוח למשרד החינוך, שיעתיקו ויעבירו בחוזר מנכ"ר את ההנחיה בכל בתי הספר בארץ.

Leave a Reply