איך אפשר ללמד מחשבת ישראל ופילוסופיה בלי לעורר חשיבה

לא הספקנו להגיד "מגילת העצמאות" והדיון כבר ברח לכיוון הבנאלי. הדיון היותר חשוב הוא אולי – איך מלמדים אנשים, שבעוד מספר חודשים יאחזו נשק בידם, להיות אזרחים ואיפה חופש הביטוי מתנגש עם חופש ההקשבה ובעיקר עם עצמו

מאת: נעה שפיגל

הוויכוח הציבורי שצמח בעקבות הסיפור המטלטל שכלל בתוכו את אדם ורטה בתפקיד המורה הסורר, ספיר סבח בתפקיד התלמידה הלוחמת והגרופי חותכת קו ירוק של מיכאל בן ארי, שר החינוך שי פירון בתפקיד הדג ורשת אורט בתפקיד המקלדת הימנית של המחשב השלישי משמאל במשרד של רני רהב, היה אמור להיות סיפור שיכריע פה סוגיה מאוד חשובה.

בינתיים לא הספקנו להגיד "מגילת העצמאות" והדיון כבר ברח לכיוון הכל כך בנאלי והלא מעורר הדים של השמאלני-משתמט-עוכר ישראל מול ימני-פאשיסט-שונא אדם ואנחנו הקמנו את המדינה, אתם קילקלתם את המדינה, אנחנו הרוב, אנחנו הרוב. בלי משים גם נשמע התוק תוק של נרגילת השלום מהולת הוודקה מה שגרם לשליפה מהירה של השד העדתי, שחשב שכבר נהיה לו שקט מאז אמנון לוי, ערסים, פרחות, חננות והופ, שכחנו מה הייתה השאלה.

אם ננקה לרגע את כל המסביב, הדיונים שצריכים לעלות מאותה פרשה הם לא מי יותר גבר ואיך ספיר סבח תגדיר לעם ישראל מי באמת פה יותר צודק. הדיון המשמעותי בעיני הוא איך בימים של מדיה חופשית תלמידה אחת יכולה לגרום לאדם לאבד את פרנסתו כאשר גופי תקשורת שונים בולעים את הסנסציה המרגשת בלי לבדוק את העובדות. הדיון היותר חשוב אולי – איך מלמדים אנשים, שבעוד מספר חודשים יאחזו נשק בידם, להיות אזרחים ואיפה חופש הביטוי מתנגש עם חופש ההקשבה ובעיקר עם עצמו.

להמשך קריאה

Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , ,

3 Responses to “איך אפשר ללמד מחשבת ישראל ופילוסופיה בלי לעורר חשיבה”

  1. נטע הגיב:

    אני תוהה מה עוד צריך לקרות כדי שנפנים את הלקח ההסטורי – אין דבר ×›×–×” אין דבר ×›×–×”.
    בגרמניה הנאצית התנהלו באוניברסיטאות לימודי פילוסופיה. איך עשו את ×–×” בלי לעורר חשיבה? ואם עוררו חשיבה – איך ×–×” עבד תחת המשטר הנאצי? אז אולי לא עוררו חשיבה על פי הגדרה × × ×™×— בריטית ובכל זאת – מבחינתם לימדו פילוסופיה, גם לימדו.

    ואיך אפשר לטעון שאסור לבוא להפגנה עם חולצה של כהנא חי , רק בגלל שהוכרז ארגון טרור והוצא מחוץ לחוק?
    ×–×” הרי עניין טכני שאין לו שום משמעות במציאות, שלא לדבר על הסכנה שבטיעונים טכניים כאלה, כאשר אנחנו מכירים מצבים אחרים שארגונים הוצאו מחוץ לחוק – וקבוצות אתניות שלמות הוצאו מחוץ לחוק. צריך להמשיך להסביר את ×–×”?

    לכן השאלה שהמקרה של ורטה מעלה היא לטעמי – מי קובע ואיך נקבעים גבולות הדיון הלגיטימי, והאם בכלל אפשר לקבוע גבולות כאלה ואם כן באיזה מקרים ובאיזה סיגים?.

    בימין חושבים שצריך לקבוע גבולות כאלה, ושהימין צריך לקבוע אותם, ושם לא רק חושבים אלא גם עושים.

    מי שעוקב אחר מרחב הליגיטימיות של הדיון הציבורי בישראל עלול לגלות שהוא גם מתכווץ וגם זז כל הזמן ימינה (ואל תספרו לי בבקשה שיש קונצנזוס על "שתי מדינות". להבנתי זו טעות אופטית).

    לכן מיכאל בן ארי לא הוצא מחוץ לחוק למרות שעל ידו כהנא היה מרכז-שמאל (עשיתי עבודה מסודרת על האיש ומשנתו).

    אבל ורטה כבר סומן ע"י מנכ"ל אורט וקיבל כרטיס צהוב מיו"ר ארגון המורים. וזה בלי שידעו בכלל מה אמר או לא אמר. הרי אין צורך לבדוק "אנחנו הרי יודעים לאן הוא שייך".

    ואם האיש חרג מתחום הדיון הלגיטימי אז ברור שהוא לא יכול להות מורה.

    עכשיו בהיפוך מ"המוציא מחברו
    עליו הראיה" נדרש ורטה להוכיח שהוא ב"פנים ולא בחוץ", ושאין לו בכלל אחות.

    פשוט ואלגנטי. ושר החינוך הממוען למכתב הסנסציוני – ממלא פיו מים.

  2. דוד הגיב:

    ערכים וגבולות הדיון הלגיטימי הם שיעור אשר ניסיון החיים מלמד.

    ההצעה, שיש ללמד ערכים בבתי הספר הממלכתיים שלנו, נדונה בעצמה מעל דפי העיתונות במיוחד מאז שמתפרסמות ידיעות על האלימות במדינה — אלימות בבית, אלימות בבית הספר, בסביבה ובחברה. לצערנו, סוגיות מורכבות אחדות התבלבלו בוויכוח ×–×”.

    ראשית כל, חשוב להבין שבתי הספר שלנו כפי שהם בנויים כיום אכן מלמדים את התלמידים מגוון שלם של ערכים, והם כלולים בדפוס התנהגות מוגדר היטב. האינדוקטרינציה היא גלויה, והמעקב ממצה. למעשה, רבות נכתב בימים אלה על הנושא, לרוב בצורה ביקורתית.

    למשל, בתי ספר מלמדים את הערך של ציות לסמכות, ציות מוחלט וללא עוררין. הם מטיפים להתאמה ולהסתגלות (לקונפורמיות), ותומכים בזאת על ידי סוללה מדהימה של מבחנים סטנדרטיים, אשר ניתנים כמעט בכל בתי הספר בארץ, לילדים מכל הגילים. הם מטביעים באופן שאינו ניתן למחיקה את הערך של תחרותיות הורסת, ואת הגישה הנלווית לו ש"חבר'ה בעלי מרפקים חלשים מסיימים אחרונים". הם לועגים ומבטלים את ערכי האינדיבידואליות, החופש, הסובלנות, והשוויון.

    אני יכול לשמוע את מקהלת ההתנגדויות של מחנכים ממערכת החינוך הציבורית, אשר זועקים שאין לי מושג מה באמת קורה, וכד', וכד'. אולם קוראי פוסט זה, ילדים ומבוגרים, יודעים שמה שאני אומר הוא נכון, ואם אני חוטא במשהו, הוא בכך שאני נוקט בלשון המעטה. וזה מה שהיה לומר לאחד מנציגי החינוך הציבורי הטובים ביותר בארצות הברית, ג'ון גטו (John Gatto), מורה-השנה של ניו-יורק בשנת 1991, בנאום חשוב שהוא נשא בפני קהל: "האמת היא שבתי הספר אינם מלמדים למעשה דבר מלבד כיצד לציית להוראות".

    כמובן, מה שהמבקרים ממליצים למעשה היא הוראת ערכת ערכים שונה, שהיא יותר לטעמם. מזכירים כדוגמאות, את הוראת המסורת היהודית או הוראת המוסר של קוהלברג; למבקרים אחרים, יש עדיפויות אחרות. קשה למתוח ביקורת על כל אחת מהבחירות הללו, אולם הנקודה העיקרית היא שעצם הרעיון "להורות" לילדים בבית הספר, על פי ערכת ערכים כלשהי, הוא נטול-בסיס. האנשים אינם לומדים ערכים על ידי הוראה בכיתות. במקרה הטוב, הילדים רואים הוראה כזו כמשעממת וכבלתי שייכת; במקרה הגרוע, הם מתייחסים אליה כאל הטפה מעוררת דחייה.

    שיטת החינוך של היפנים למשל, היא הוכחה לכך. נכון ששיעורי מוסר הם חלק בלתי נפרד מהחינוך היפני, עם זאת, אנחנו תמהים על יעילותם. אכן, התנהגותם של היפנים במחצית הראשונה של המאה הזאת, במשך כל מלחמת העולם השנייה, לא הייתה מביאה איש להצביע עליהם כדגמים להתנהגות מוסרית. גם היום אינני כל כך בטוח שהייתי עושה זאת. אגב, המדינה השנייה אשר זכורה כמצטיינת במשך זמן רב, מעל מאה שנה, בהוראת הפילוסופיה והאתיקה הייתה גרמניה. ואין צורך להרחיב את הדיבור.

    דבר המביא אותי לנקודה השלישית והעיקרית: אנתרופולוגים ופילוסופים הבחינו זה זמן מה שהאופן בו מועברים ערכי מוסר לילדים הוא דרך הפעילות היומיומית, על ידי דגמים בעלי תפקיד של מבוגר ועל ידי הילדים. זו הסיבה מדוע המשפחה היא מוקד החינוך המוסרי: ילדים חשופים בקביעות להתנהגות של הוריהם ושל אחיהם ואחיותיהם, וקולטים, על ידי חיקוי ועל ידי התהליך של בנית מושגים, את המסגרת המוסרית שביסוד המעשים של "מוריהם". ובמסגרת הבית, ילדים מעורבים בקביעות במעשים אשר הם ומשפחותיהם מעריכים במונחים מוסריים.

    החינוך המוסרי שייך לבית. כמובן שהוא שייך לשם, אולם האם זה מוציא אותו מרשות בית הספר ?

    זה בוודאי אינו מוציא את החינוך המוסרי מרשות בית הספר !!

    הדרך היחידה שבה בתי הספר יכולים להפוך לספקים משמעותיים של ערכים מוסריים היא במידה והם יעניקו לתלמידים ולמבוגרים ניסיונות חיים-אמתיים אשר נושאים עימם משמעות מוסרית. ניסיונות כאלה נעדרים באופן בולט מהשגרה היומיומית של בתי הספר הציבוריים כיום. ניסיונות אלה כוללים, למשל, תלמידים אשר במסגרת בית הספר, בוחרים בעניינים שהם בעלי חשיבות עבורם; בחירות כגון, כיצד לחנך את עצמם להיות מבוגרים פוריים. הם כוללים תלמידים אשר מפעילים שיפוט בנושאים בעלי השלכות כגון, כללי בית הספר או משמעת. יכולתי להמשיך ולהאריך במתן דוגמאות, אולם העניין הוא פשוט, ונחוצים מעט הסברים: כדי ללמד תלמידים ערכים, חייב שתהיינה להם הזדמנויות לבחור בין נתיבי פעולה אלטרנטיביים שהם בעלי משקל מוסרי שונה, וחובה שיורשה להם להעריך ולדון בתוצאותיהן של בחירות אלו.

    בתי הספר יפתחו את ערכי הסובלנות וכבוד האדם, את המודעות העצמית ואת האחריות של התלמידים, ויהפכו למעורבים בהוראת המוסר כאשר יהפכו לקהילות של אנשים אשר מכבדים באופן מלא והדדי את זכותם של האחרים לבחור. פירוש הדבר, שגם למורים וגם לתלמידים ינתן יפוי-כוח במידה כזאת שעד כה מחנכים מקצועיים לא חשבו עליו. עד אשר ינתן יפוי-כוח כזה, הערכים שבתי ספר מלמדים, ימשיכו להיות בעימות חריף עם אלה שרוב הרפורמטורים היו רוצים לראותם נלמדים על ידי הילדים והנוער בחברה יהודית ודמוקרטית.

  3. ד הגיב:

    הויכוח הוא על אופיה העתידי של החברה
    דניאל בר-טל 26.01.14
    הויכוח בעניין פיטוריו של אדם ורטה הוא בין חינוך לפטריוטיזם עיוור לחינוך לפטריוטיזם בונה, בין חינוך לסגירות לבין חינוך לפתיחות וביקורתיות, בין חינוך לקונפורמיות, צייתנות וצנזורה עצמית, לבין חינוך שמטפח חופש ביטוי, זרימת מידע חופשי והבעה חופשית
    http://www.haokets.org/2014/01/26/%D7%94%D7%95%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%97-%D7%94%D7%95%D7%90-%D7%A2%D7%9C-%D7%90%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%94-%D7%94%D7%A2%D7%AA%D7%99%D7%93%D7%99-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%94/

Leave a Reply