היעלמותו ושיבתו של פיריון העבודה בישראל

הפיריון בעבודה בישראל, לעומת המדינות המפותחות, הולך ומתכווץ. ניתן לראות היטב את המתאם בין דרגת המעבר לשוק חופשי בישראל לפער הפיריון שנפער בין ישראל למדינות המפותחות. עידן "הממשלה הקטנה" – ממשלת-תקציב- קטן-ראש-קטן כיווץ את פיריון העבודה בישראל

מאת: תמר בן יוסף

ברוך הבא, פיריון העבודה בישראל. עידן ועידנים מאז שנמחקת מהתודעה. הנה אתה שוב כאן, וכרגיל בתקשורת לאו דווקא מהסיבות המשמחות.

פיריון העבודה בישראל טיפס באטיות בין 1970 ל-2012. כך על פי מחקר של דן בן-דוד ב"דו"×— מצב המדינה – 2013" של מרכז טאוב. פיריון העבודה הממוצע במדינות G-7 (שבע המדינות התעשייתיות הגדולות: ארה"ב, קנדה, בריטניה, צרפת, גרמניה, איטליה, יפן) טיפס מהר ממנו. פער הפיריון התרחב בעקביות לאורך כל התקופה. בשנת 1970, עמד חלקו של פיריון העבודה בישראל על קצת יותר מ-80% מזה של מדינות G-7. בשנת 2012, צנח חלקו לפחות מ-70%.

נבהיר לרגע על מה אנחנו מדברים. פיריון העבודה, בדיון המתנהל כאן ובפרסומים שאליהם נתייחס, הוא התוצר לשעת עבודה – סך התוצר המקומי הגולמי לשעת עבודה, והתוצר לשעת עבודה בכל ×¢× ×£ משקי. לא קשה לנחש שנתונים אלה מכילים בתוכם עולם ומלואו. התוצר הוא הערך המוסף: התפוקה בניכוי הוצאות הייצור. בשניהם נכנס כל ארוע בחיי המדינה, מתגלית בהיי-טק ועד לתוכנית עתירת צפייה של ×”"אח הגדול".

ועוד לא אמרנו מילה על שעות העבודה. גם בהן משתקף כל מה שקורה.

מבט על הממוצע השנתי של שעות העבודה למועסק במחקר של בן-דוד (שממנו מובאים גם שאר הנתונים הנסקרים כאן) מצביע על גלישתן החלקה למטה של השעות במדינות G-7. בישראל, בולטת לעין מגמת צמצום השעות עד לסוף שנות ה-80, עלייתן משם ועד ל-1996, וירידתן מחדש בשיפוע מתון יותר מאשר במדינות G-7 מ-96 ואילך. פער שעות העבודה בין ישראל לממוצע G-7 מתרחב בעקביות מסוף שנות ה-80 ועד לימים אלה.

הגידול בשעות העבודה בישראל מתרכז בעיקר סביב שנות השיא בקליטת גל העלייה מבריה"מ. בתקופה זו, סבסדה הממשלה את הגדלת מצבת כוח האדם במגזר הפרטי ובמגזר הציבורי. סביר להאמין שהסבסוד ניפח את שעות העבודה מבלי להגדיל את התוצר באותה מידה. מחוץ לזה, בכל מדינה מוכתבות שעות העבודה למשרה מלאה בהחלטה מוסדית. ידוע כי מספר מדינות באירופה קיצצו באותה תקופה את תקן המשרות המלאות שלהן, כדי לפנות מקום לעוד עובדים. בישראל, קוצר אמנם יום העבודה אך לא באותו שיעור.

ניתוחם של הגורמים האחרים להתרחבות פער התוצר בין ישראל לשבע המדינות המתועשות הגדולות מורכב קצת יותר. עיון בדיאגרמות הענפיות שבן-דוד מציג עשוי לסייע.

וכרקע, לפני הדיאגרמות, כדאי לשים לב לנפילה החדה בחלקו של ענף התעשייה בישראל בסך התמ"ג – מ-25% בשנת 1971 ל-19% בשנת 1995, ול-13% בשנת 2012. אין בידי נתונים מקבילים על עצמת הנפילה במדינות המתועשות, אך למיטב ידיעתי היא לא הייתה חדה יותר. תוצרו לשעת עבודה של ענף התעשייה בישראל גבוה בהרבה מזה של שאר הענפים, לבד מענף הפיננסיים והשירותים העסקיים. נפילת חלקו בסך התוצר אם כן מתבטאת בנפילת התוצר הכללי.

בנוסף לנפילת חלקה של התעשייה בתוצר, ניתן לראות את התרחקותו של התוצר לשעת עבודה בתעשייה בישראל מזה של אחת-עשרה מדינות מפותחות שבן-דוד מציג בדיאגרמה שלו. אותן מדינות רצו קדימה בתקופת ההשוואה (1995 עד 2012), וישראל בבירור פיגרה אחריהן. ובשורה התחתונה, הן בגלל התכווצותה של התעשייה והן בגלל הפיגור בפיריונה, קטנה מאד תרומתה היחסית לתוצר הכללי לשעת עבודה באותה תקופה.

כדאי לזכור, כי בסוף 1991 החלה חשיפתה  של התעשייה בישראל לסחורות יבוא זולות (בעיקר ממזרח אסיה וממדינות מתפתחות אחרות). חשיפה זו דחפה לסגירתם של מפעלי תעשייה רבים. באותה תקופה, הועבר גם מנגנון קביעת שער החליפין של השקל לשוק החופשי, ומאז ראשית שנות ה-2000 מסתמן בו ייסוף חד, הפוגע בתעשייה החשופה לתחרות בינלאומית. לאלה מצטרפת גם בריחת הממשלה מהתעשייה – ביטול התכנון התעשייתי, שחיקת התמיכה הממשלתית בהשקעות הון, במו"פ ובגורמים אחרים.

הניתוח שלעיל הוא רק התחלה. אפשר לעדן אותו הרבה. בעבר התפרסמו נתונים שוטפים שאפשרו את העידון, אם על ידי המכון לפיריון העבודה, או על ידי משרד התעשייה והמסחר ומשרדי ממשלה אחרים. המכון נסגר (כנראה בגלל עודף מידע מסוכן לציבור) ויחידות המטה במשרדי הממשלה כווצו לחלק קטן ממידתם המקורית.

ועם כל אלה, אפשר ללמוד לא-מעט גם מנתוני היסוד שעדיין מתפרסמים. נתבונן לרגע בדיאגרמת התמ"ג לשעת עבודה שבן-דוד מציג. הרחבת הפער בין ישראל למדינות G-7 מסתמנת בה כבר מאמצע שנות ה-70. שנת 1975 היא שנת השיא שלההוצאה הציבורית בישראל – 80% מהתמ"ג. משם והלאה, נפתח עידן "הממשלה הקטנה" – ממשלת-תקציב- קטן-ראש-קטן. הרחבה נוספת של פער הפיריון נצפית בבירור מ-1985 ואילך, שנת תוכנית ייצוב המשק  עם עולם המושגים שהיא החדירה. פעירה דרמטית בפער הפיריון מסתמנת מאמצע שנות ה-90 – עידן "הכלכלה החדשה", כלכלת נתניהו ושותפיו.

כל המהלך, מאמצע שנות ה-70 והלאה, והקצנתו באמצע שנות ה-90, הוא מהלך של מעבר מכלכלה המונהגת על ידי הממשלה לכלכלת שוק חופשי. ובשכל ישר, נטול פלפולים מדעיים, ניתן לראות היטב את המתאם בין דרגת המעבר לשוק חופשי לפער הפיריון שנפער בין ישראל למדינות המפותחות. לכן קצת טראגי-קומי לקרוא את שורתם התחתונה של רוב המחקרים החדשים ומאמרי העיתונות הדנים בפיגור הפיריון בישראל. תחרות-תחרות, הם אומרים. כמה שיותר תחרות. ממשלה היא האמא של כל הבעיות.

עידן השוק החופשי – הבלוג של תמר בן-יוסף

Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , , ,

2 Responses to “היעלמותו ושיבתו של פיריון העבודה בישראל”

  1. ×§. טוכולסקי הגיב:

    מאמר מצויין, הבעיות הקשורות בשוק העבודה ובכושר היצור של ישראל רק ילכו ויחריפו והעובדה שהיקף שעות העבודה גבוה וימי החופשה נמוך לא ישנו את העובדה שבישראל יש פחות יכולת להתחרות על יצור במציאות העולמית.
    הפקרת שוק העבודה לחסדי כוחות השוק הפכו את ישראל למדינה מפגרת והבוז העמוק לתכנון ארוך טווח הוא סכנה ממשית למדינה והחברה בישראל.

  2. לקסי הגיב:

    חיי המדף של פירות מסוימים הם קצרים, נסו להחזיק שזיפים או קלמנטינות זמן קצת ארוך מהמקובל ותקבלו במקרה הטוב פירות שסר טעמם ובמקרה הרע פירות רקובים ומעלי עובש, פירות באושים.
    זה מה שקרה ליבוא שעשו מנהיגינו בעשורים האחרונים. הגדיל לעשות האידיאולוג הראשי של יבוא הבאושים, ראה"מ הנוכחי, בכל תפקידיו הממשלתיים.
    כמה חברים רופאים מזהירים מאכילת פירות באושים הם רעים לבריאות, של יחידים ולא פחות מזה של חברות אנושיות.
    בתיאבון.

Leave a Reply