מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
הבחירות בעבודה – ניצחון או נסיגה לאחור
מתוך כ-55,000 חברי מפלגה יצאו להצביע 28,473. להרצוג – 16652 (58%) ליחימוביץ – 11821 (41%). פחות מחמשת אלפים קולות חסרו לשלי. עד מתי הסוציאל-דמוקראטיה תחכה?
מאת: נטע חוצן
ניצחון או נסיגה לאחור?
הרצוג קושש מן הגורן ומן היקב את כל הקולות שיכול היה לקושש. הוא קיבץ סביבו מחנה רחב מאוד עם מכנה משותף נמוך מאוד ויצרי שמטרה אחת לנגד עיניו – לסלק בכל מחיר את יחימוביץ. מי ומי במחנה? אנשי המנגנון, אנשי הרצוג, אנשי מרגלית, רוב וותיקי המפלגה, מעו"ד שחל ועד יולי תמיר, אנשי כבל ופליטי פרץ וחסן גם. הברית לשעה גייסה כסף בשפע ו"מתנדבים" בשכר בנוסף לפעילים המתנדבים, העמידה מנגנון ארגוני למופת, ניצלה את כל הקשרים האפשריים וגבתה את כל המחויבויות – ובסופו של יום לא הצליחה להוציא מהבית אלא שליש מחברי המפלגה. פורמאלית, על פי כללי המשחק הדמוקרטיים, זהו ניצחון תקף ולגיטימי, אבל לנוכח המאמץ שהושקע ולנוכח הצורך הדחוף של המפלגה להתחדש, ספק אם מדובר באמת בהישג מהותי. מפלגה שרוצה לחיות צריכה לקבל הכרעות שמאפשרות לצעוד קדימה למרחקים ארוכים, לא להסתובב במעגלים. הקואליציה המלאכותית של הרצוג היא קואליציית אד-הוק נעדרת סדר יום ברור ופוזיטיבי, שחברו בה אויבים בנפש בעלי גישות סותרות, ואופורטוניסטים נטולי עמדה כלשהי. המסר שלה – נוסטלגי, שמרני ונגאטיבי – ספק אם יוכל לסחוף אנשים ולהציל את ה'עבודה' מעצמה. ההתגייסות של וותיקי המפלגה והמנגנון, אלה שבמהלך עשור ויותר הפילו את המפלגה לקרשים, רק מדגישה את הפאתטיות של כל הקומדיה הטראגית שהוצגה לפנינו, ועוד צפויה להימשך. הברית לרגע תתפרק והרבה אנרגיה פנימית תישרף על הארגון מחדש של הכוחות המנוגדים ועל הדיווידנדים שידרשו לעצמם.
השאלה היא מה המוטיבציה שעמדה מאחורי החזית הדמוקראטית לשחרור יחימוביץ מהמפלגה, האם האישיות וההתנהלות שלה? כמו במקרים רבים התשובה כנראה יותר מורכבת ודיאלקטית. רבים במפלגה שכחו מזמן איך נראים הדגלים שלה – לא השלום ולא הס"ד היו בראש מעיניהם כשהסתפחו לכל ממשלה, כולל עם נתניהו וליברמן ("אבירי השלום והצדק החברתי"), ולא זזו משם עד שבא ברק והעיף אותם בבושת פנים (ראוי לזכור שרק אופיר פינס התפטר מממשלת אולמרט כשליברמן הצטרף אליה). לאלה צריך להוסיף את המנגנון שמתפרנס ישירות ובעקיפין מהחברות בממשלה – כל ממשלה, והרגיש פתאום מאוים ע"י יחימוביץ. אחרים פשוט אינם ס"ד – "שלי הלכה רחוק מדי עם הסוציאליזם שלה". המחנה הס"ד, לא כולל המזויפים, הוא לכאורה התעלומה שאליה אנסה להתייחס בהמשך.
שנה ומשהו לפני הבחירות הכלליות נבחרה שלי ליו"ר מפלגת העבודה – המרוטה, המצטמקת, המסוכסכת, עמוסת החובות, שכבר הוספדה כלוקה בכשל חיסוני חסר מרפא. שלי יחימוביץ הצליחה לעצור את ההידרדרות, שילבה צעירים, הזרימה אנרגיה חדשה, החזירה את הצבע ללחיים של ה'עבודה' ויצרה מומנטום של תקווה. היא עשתה טעויות בדרך, חלקן מובנות לאור המצב וחלקן נראות מיותרות ומרגיזות – ולמרות הכל היא ביצעה כמעט נס רפואי. מהפך פנימי כזה הוא הכרחי אבל לא מספיק בשביל להזניק את המפלגה תוך זמן קצר מתחתית המדרון לקרבת הפסגה כדי לגדול משם לכוח פוליטי אלטרנטיבי בר-קיימא. כדי לבנות עצמה מחדש על יסודות מוצקים ולא על חולות נודדים היתה צריכה מפלגת העבודה לעבור קדנציה באופוזיציה. במצבה הנוכחי, גם אחרי ההישגים של יחימוביץ, אין למפלגה סיכוי אפילו אם בן-גוריון יעמוד בראשה. אבל במפלגה שהתרגלה להגיע בקפיצת הדרך ישר למעמד של זנב לשועלים אלה הם ממש הרהורי כפירה. מפלגת העבודה המפונקת שכחה מזמן מה זה עבודה.
קשה לדעת איך היתה מגיבה החזית הדמוקראטית לשחרור המפלגה משלי יחימוביץ, אם שלי הייתה מגרדת את ה-20 מנדטים, מן הסתם היו טוענים: "למרות ההתנהלות שלה, בזכות המחאה, בזכות הרשימה". רק 15 מנדטים, ברור -שרק בגלל ההתנהלות שלה – קל, פשטני. אלגנטי. אין הנחות. האם בגלל זה החליטו כ-5000 ס"ד משוערים לבצע התאבדות קולקטיבית ולהעביר את המפתחות למחנה היריב – השותף הזוטר של ליברמן ונתניהו, – שכמעט שני עשורים משרת ממשלות שמספקות יותר הפרטה, יותר עובדי קבלן, פחות ביטחון תעסוקתי, פחות שלום וביטחון? האם בגלל ה"התנהלות" החליטו לשים על המתנה את המומנטום ואת האנרגיה של הרבה פעילים שהאמינו שהפעם – הפעם באמת נפתח פתח היציאה מהלפיתה הניאו-ליבראלית, שמפלגת העבודה כלוויין של הליכוד התמסרה לה מאונס או מרצון, מדעת או שלא מדעת?
היה מחנה ס"ד?
כותב מיכאל לינדנבאום בתגובה למאמר ב"עבודה שחורה": "צריך לבחור! כאשר יש מנהיג לא מושלם, אבל הוא סוציאל-דמוקראט, ומנגד יש לך מנהיג לא מושלם והוא ניאו-ליבראל תואם ביבי, אז אין מקום למשחקים". ואכן, בתגובות ובהתבטאויות רבות של חברים ס"ד במפלגה, שהיו אמורים לצאת ולהצביע בעד המחנה הס"ד – חזר המוטיב: "ברור שהשאלה היא לא האם בוז'י טוב יותר משלי, אלא האם שלי טובה מספיק" (מגיב אנונימי, שם, תגובה 20).
רבים שוכחים או מיתממים לשכוח באילו תנאים פעלה יחימוביץ מהרגע שהכריזה על התמודדות לתפקיד יו"ר המפלגה. בנוסף למצב העלוב של המפלגה היא נדרשה כל הדרך לעמוד מול צלפים מבולבלים שבמקום לירות החוצה ירו לתוך המחנה. האשימו אותה במה ששייך ובמה שלא שייך. נאספו ונשמרו אצלי אין ספור התבטאויות שלה שבאופן זדוני, אין מילה אחרת, הוצאו מהקשרן. אין ספור שיוכים לדברים שכלל לא אמרה כשלעיתים אמרה בכלל את ההיפך. כל הבליל הזה עיצב דימוי מעוות שהופץ באופן שיטתי ע"י ה"שמאל" והפך ל"מוסכמה ידועה" שאין צורך לאשש ושתואיל הגברת להוכיח שאין לה אחות. נוצר מצב שאי אפשר היה להבדיל בין טענות ראויות לדיון, אישי ואידיאולוגי, לבין טענות מבושלות באופן שאינו ניתנות להפרכה. לחגיגה הזאת הצטרפו רבים מבית, ורק לעיתים נדירות התגייסו בכירי המפלגה למחות נגד מסע הדה-לגיטימציה הזה. השתיקה שהתחילה לפני הבחירות הפנימיות נמשכה אחריהן לאורך כל התקופה עד לבחירות הכלליות. אף אחד מהשותקים לא לוקח אחריות על השתיקה הזאת ועל תרומתה הכמעט וודאית (לא הבלעדית) לתוצאות הבחירות הכלליות. כולם נהיו חכמים בדיעבד לספר לנו על 30 מנדטים שהתגלגלו על הרצפה ששלי לא השכילה לאסוף. מצחיק נורא. מישהו שכח כנראה מי מלכתחילה פיזר את המנדטים האלה לכל דורש.
את המתקפה הקדושה הוביל מחנה השלום – זה שבעצמו כשל כשלון קולוסאלי בתחום ההתמחות שלו. ככל שהתעקש המחנה הזה לזייף את עצמו כמן אנטי-תיזה לדימוי שניסה להדביק לשלי יחימוביץ כך היה קשה יותר לשתוק. אבל אנשים לא רק שתקו, אלא הצטרפו לבון-טון – להתנשאות, לטהרנות, לכפל הלשון, לאימפוטנטיות ולהעדר היכולת להכיל את מי שמעיז לצאת מהשורה או שאיננו מתאים מראש להתיישר איתה.
עם נפילת הגוש הסובייטי מיהרו רבים במחנה השלום לאמץ עמדות ניאו-ליבראליות (הפרטה, מיקור חוץ, פגיעה בעבודה המאורגנת ובביטחון התעסוקתי). לכאורה למען הרחבת מחנה השלום. הס"ד תויקה במגרות תחת הקטגוריה: "דרוש בירור מחדש, אחרי סיום הכיבוש". השמאל המדיני בישראל הפקיר במשך שנים מיליוני עובדים לגורלם, עד שב-2008 התעורר בהדרגה לתוך הסיוט שבמו ידיו עזר לטוות. גם עכשיו כשהשמאל חייב להגדיר את עצמו מחדש הוא מתקשה להשתחרר מרפלקסים ומהתניות ישנות, ששלי ב"חוצפתה" מנסה לערער עליהן. ברגע של אמת מתברר – שוב הס"ד תחכה. חצי העם המשתכר אל צרור נקוב מתבקש בינתיים למצוא נחמה בזרועותיהן של תנועות סקטוריאליות, פנאטיות וגזעניות. כך, ימים מספר לפני הפריימריז, ממחזרת מירב מיכאלי את הדוגמה של הבוס מהתנועה: "בלי סיום הכיבוש לא נוכל לעשות כאן ס"ד". ההנחה הדוגמטית הזאת לא נבדקה מעולם גם כשהוכח במקרה הטוב שאינה עובדת, ובמקרה הרע, שהיא אף מסייעת להנצחת הכיבוש. "במקום של עוני לא יפרחו פרחי השלום אלא עשבי בערות וגזענות" (יותר ממה שהכיבוש מפרנס את הניאו-ליבראליזם, הניאו-ליבראליזם מפרנס את הכיבוש). ברמאללה רושם מישהו לפניו: "חוזקה של השרשרת כחוזק חוליותיה החלשות".
זהו הוויכוח האמיתי בין יחימוביץ לבין אלה שתובעים לעצמם בלעדיות על המותג "שמאל", למרות שכבר שנים אינם יכולים לספק את הסחורה ולא מצליחים לשכנע איך יספקו אותה בעתיד.
כל השאר תירוצים. שלי עשתה טעויות. כולם עשו טעויות, הרבה יותר חמורות. שלי לומדת מהר ויודעת לתקן את עצמה. היא לא מספיק טובה? יכול להיות. זו איננה סיבה לתת את המפתחות למחנה היריב, שעל-פי הטרנד חייב לצייץ ציוצים כעין ס"ד, אבל בפועל אין לו אופק כזה, לא לפי ההרכב האנושי ולא לפי דפוסי הפעולה שלו. לפי הרקורד של חלק נכבד מקואליציית האד-הוק של הרצוג ושלו עצמו, ספק אם לקואליציה הזאת יש בכלל מחויבות עמוקה – אם לשלום (כאי-לו בניגוד ליחימוביץ) ואם למדינת הרווחה האוניברסאלית. הוויכוח האמיתי לא חודד בבחירות הכלליות (מול מרצ התנועה ויש עתיד) וגם לא בפריימריז. התוצאות ידועות. אפשר להאשים בכך גם את יחימוביץ, ואפשר שלא. השאלה הזו ראויה לדיון נפרד.
להערכתי – עד שהשמאל לא יעדכן את עצמו ויציב משנה ס"ד מקיפה וייפטר מההתניות והדוגמות הישנות שלא הוכיחו עצמן; עד שלא יברר לעצמו את הסתירות הפנימיות כמו אלה שבהכרזה הדוגמטית של מיכאלי (לפיה יוצא שאין הצדקה הגיונית לבזבז אנרגיה על ארגון עובדים או על מאבק למען העסקה ישירה); ועד שלא יהיה ברור שמנהיגה ס"ד "לא מספיק טובה" עדיפה על מי ששייך למחנה המפריטנים, ולכן יוצאים מהבית ומצביעים עבורה – זאת לא תהיה שלי יחימוביץ שתמנע מהשמאל לחזור לשלטון. זאת לא תהיה שלי יחימוביץ שתמנע את השלום ואת סיום הכיבוש.
תגיות: בחירות לראשות מפלגת העבודה, יצחק-הרצוג, מירב-מיכאלי, מפלגת-העבודה, נטע חוצן, שלי-יחימוביץ
קישור קבוע
6 תגובות
Email This Post
28 בנובמבר, 2013 בשעה 9:24
מצוין אבל חסר
סיכום הארועים מרתק וממצה. חסרה ההתייחסות לצעדים המתבקשים. צריך לנהל מערכה נחושה נוקבת ובלתי מנומסת נגד הימין שהשתלט על מפלגת העבודה. הטקטיקה נגד מתק השפתיים של הנסיכים לא יכולה להיות "ביישנות" נוסח רבין שגם אותו הדיחו המנגון ההסתדרות והוותיקים שהחיו גוויה פוליטית שהרגה את מפלגת העבודה.
28 בנובמבר, 2013 בשעה 11:47
ושוב, כמו אחרי הכישלון* בבחירות, תומכי שלי מזדרזים להסביר כמה היא צודקת. לפחות הפעם היא לא מזדרזת להסביר כמה היא צודקת.
אם שלי ותומכיה רואים אותה בעתיד כיו"רית שוב, כדאי שיתחילו לשאול את עצמם לא למה שאר הסוציאל הדמוקרטים במפלגה הם כל כך מבולבלים שלא הצביעו לה, אלא מה היא עשתה שכל כך דחה אותם. וכדאי לצאת מנקודת ההנחה שיש סיבות טובות.
ונסיים בציטוט של חנוך לוין:
רבותי, ניסיתי וניסיתי ואני לא יכולה למצוא בעצמי שום פגם. שבעים ואחד שנה שאני בודקת את עצמי ואני מגלה בי צדק כזה שאלוהים ישמור.
וכל יום זה מפתיע אני מחדש; צןדקת, צודקת, צודקת ושוב צודקת!
ואני אומרת לעצמי: "אל תצדקי יום אחד, הרי בן אדם זה רק בן אדם, מותר לו לטעות פעם, זה טבעי זה נורמלי".
אבל לא! אני קמה והופס – אני שוב צודקת ולמחרת אני קמה בבוקר והופס – אני שוב צודקת. הופס – וצודקת, הופס – וצודקת.
פעם נימנמתי קצת בצהרים, חשבתי לעצמי: "אולי אעשה שטות מתוך נמנם".
אז עשיתי שטות מתוך נימנום? מצאתם לכם מי שיעשה שטות מתוך נמנום!
לא נולדתי לעשות שטות, פשוט לא נולדתי לעשות שטות.
* כן, כישלון. ואתם יכולים להמשיך לספר לעצמכם ששני מנדטים יותר מאהוד ברק, אחרי המחאה החברתית, זה הצלחה מסחררת. רק אל תתפלאו כשיבעטו בשלי שוב.
28 בנובמבר, 2013 בשעה 23:27
הטעות הצערת
שלי הצליחה להחיות את האג'נדה הסוציאל-דמוקראטית,והפליאה להיאבק נגד מפלגות הימין הניאו-ליבראליות.
מה חבל שמלחמתה המופלאה במשטר ההפרטה נעצרה על סף המפלגה.
הטעות היתה שלא היתה מלחמה אידיאולוגית באגף הימני הפנים מפלגתי,ויותר מידי צעירים הוטעו לחשוב שמדובר על מאבק פרסונלי בלבד בין שלי ובוג'י,ואז נכנסו לאדישות של "מה זה משנה?".
29 בנובמבר, 2013 בשעה 18:38
דווקא על הס.ד.
אני הצבעתי עבור שלי. הייתה לי במהלך השנים ביקורת על אי אלו דברים שלה שקשורים דווקא לתפיסתה הסוציאל דמוקרטית. לגעגועים שלה לשלטון מפא"י. לתפיסתה את האיגודים המקצועיים בישראל כטובים ורלוונטיים לתקופתנו (הביקורת שלה על חסן הייתה חריגה).
שלי תמכה בהסתדרות כפי שהיא ללא הבנה -או שהסתירה שת ההבנה הזאת-שאין עתיד למפלגת העבודה אלא בצירוף איגודים מקצועיים שמתפקדים אחרת, כאיגודים דמוקרטיים. השטח מוכן היום ומחכה. ההסתדרות נוסדה ותפקדה כזרוע שליטה של מפא"י על העובדים. לציבור הרחב יש רמה גבוהה של חשדנות כלפי ההסתדרות על פי ניסיון העבר.
שלי הסתפקה בביקורת נוקבת על עבודת הקבלן אך לא ביקרה את חלקה של ההסתדרות בעבודת הקבלן- באי ניהול מאבק נגדה לא כשהחלה ולא עכשיו. כלומר, שלי הייתה צריכה להוביל את המאבק להקטנה משמעותית של עובדי הקבלן.
שלי לא ניסתה להוביל את המאבק נגד ההתקפה של הימין על הדמוקרטיה הישראלית. בעניין הזה ברור שאין סוציאל דמוקרטיה ללא דמוקרטיה. ללא דמוקרטיה יש פרסה ולא סוציאל דמוקרטיה.
29 בנובמבר, 2013 בשעה 20:19
הביקורת קצת לא הוגנת
מאז תוכנית הייצוב של 1985 ,העבודה היא מפלגה ניאו-ליבראלית לכל דבר,לא כולל השנתיים האחרונות שבה העבודה בראשות שלי ניסתה לחזור ולהיות סוציאל-דמוקרטית.
מחד,שלי עשתה ככל יכולתה בכנסת ,ומאידך היתה צריכה לתמרן בין כל הנחשים משת"פי ההפרטה במפלגה ובהסתדרות.
ההסתדרות היתה מרכז כח פרטי של עיני כיום ופרץ בעבר,ושלי נאלצה לתמרן הין מוקדי הכח במפלגה.
אי-אפשר היה להוביל המאבק בעיני ,בעוד ששלי התקשתה לשלוט במפלגה עצמה.
אני בהחלט מסכים עם האמירה שאין דמוקרטייה ללא איגודים מקצועיים דמוקרטיים.
מצד שני זה לא הוגן להטיל על שלי את האחריות על מצב שלא היא יצרה אותו.
2 בדצמבר, 2013 בשעה 16:28
מי ביקש מפלגת נישה ולא קיבל
בעקרון יש שתי שאלות מרכזיות.
1. נו, באמת,
אם מנסים לענות ביושר על השאלה
– מי אכן הפך את מפלגת העבודה למפלגת נישה –
ברור שהתשובה לא יכולה להיות שלי יחימוביץ.
היא למעשה ניסתה להיאבק במגמה הזאת שמתחילה עוד לפני שהצטרפה למפלגה ב- 2006.
ישיבה אוטומאטית בכל ממשלה מאז שנת 2000 היא זאת שהפכה את מפלגת העבודה למפלגת נישה.
צריך הרבה ציניות בשביל להאשים בכך את שלי יחימוביץ.
2. האם אפשר לבנות כאן כוח פוליטי ס"ד שיהווה אלטרנטיבה שלטונית מושרשת היטב – כשממשיכים לפעול בדפוסים שהשמאל התעקש לדבוק בהם, גם כשברור כבר שזה לא עובד?
שלי יחימוביץ איננה מושלמת, ובודאי שעשתה טעויות.
אמיר יובל מציג לדעתי טעות אחת יסודית שלה: "צריך לנהל מערכה נחושה נוקבת ובלתי מנומסת נגד הימין שהשתלט על מפלגת העבודה" (יש לי השגות לגבי הבלתי מנומסת, כי לא ברור לגמרי מה זה. אבל המערכה צריכה בהחלט להיות נחושה ועקבית).
דוגמה קטנה – קשה להאמין שהרצוג האשים את שלי בהפיכת המפלגה למפלגת נישה והיא לא השיבה לו בפריימריז – שכן מפלגת העבודה צריכה לפעול עם האינטרסים של חצי העם שמרוויח פחות מ- 6500 ש"ח ברוטו ואם זה נישה בשביל הרצוג, כדאי שכולם יבינו את המשמעות לפני שהם מצביעים בשבילו או נשארים בבית.
בכל מקרה את הטעויות של שלי צריך לברר בתוך המחנה הס"ד ולא ע"י החזרת המושכות לכוחות "הנישה".
הערה אחרונה – הרצוג לא זכור לי כל כך כאיזה לוחם מובהק למען השלום. לא רוצה להיכנס כאן לשרטוט דמותו בעניין, כי הבעיה באמת לא פרסונאלית. אבל הקולות שהוא משמיע עכשיו בנושא, נשמעים כטקטיקה פנים מפלגתית די מביכה, לא הרבה יותר מזה. השלום וסיכויי נוסחת שתי המדינות הם עניין מורכב. לפעמים ההבדל בין מי שמרבה ללהג בו לבין מי שממעט הוא בסך הכל כמות השטויות שנפלטת.
הסכם ההבנות של אוסלו פתח לישראל חלון הזדמנויות של חמש שנים, שזה היה אתגר לא פשוט. מפלגת העבודה לא היתה ערוכה לאתגר הזה משום בחינה.
גם מרצ לא עזרה. אי שם בבית מצוי אצלי, אם לא נזרק בטעות – מכתב של מורים יהודים וערבים שמופנה לשר החינוך אז רובינשטיין (1993 – 95 ) במכתב מתוארת המציאות הקשה מאוד בשטח מול מתקפת הימין על הסכם ההבנות של אוסלו.
האיש השיב איזה תשובה בירוקרטית מנומסת שלא הובילה לשום מקום. זאת היתה ממשלה, כולל נציגי מרצ – שהצליחה באופן מופלא להתעלם מהמצב בשטח – גם בנושא ההסכם וגם בשאלות הקשות של העסקה במיקור חוץ והפרטות – שהממשלה הזאת הפעילה אכן במרצ רב.
איך קרה שאחרי סגירת חלון ההזדמנויות התעוררו פתאום אנשי ימין כמו ציפי לבני והפכו לדובריו המרכזיים? חידה היא לי.