מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
ח"כ הרצוג, איך תשיב את מפלגת העבודה אל תפקידה ההיסטורי
"נחזור לקרוא תיגר על השלטון" הכריז ח"כ יצחק (בוז'י) הרצוג עם היוודע ניצחונו הדרמטי על ראשות מפלגת העבודה. השאלה המהותית היא האם יש להרצוג סיכוי כלשהו לפרוע שטר זה, שנראה כרגע בלתי סחיר בעליל
מאת: ד"ר רון שביט
תכנית עבודה
קצת היסטוריה – מפלגת העבודה בשמה זה נולדה ב-1968. בבסיסה מפא"י ההיסטורית, אחדות העבודה ורפ"י. שנה לאחר מכן הצטרפה אליהן מפ"ם, ונוצר "המערך" כגוש מפלגות. עם הזמן נוספו אליו לפרקים גופים נוספים כמו הליברלים העצמאיים, ר"צ ומימד. במרוצת השנים התרחשו התפרקויות שונות שהובילו למצב הנוכחי בו רצה העבודה עם בסיסה הגרעיני בלבד. כבר עשור שהיא איננה מצליחה להתרומם מעבר ל-19 מנדטים.
חוזקה של העבודה בעבר נבע מהיותה מפלגת שלטון או ככזו שאכן קוראת עליו תיגר. מעמד זה נבע במידה רבה מיכולתה להיות גוף סיעתי רחב, המאחד תחת כנפיו גופים פוליטיים רבים במרחב המרכז-שמאל. כושרה ליצור איחודים סיעתיים עלה לעתים במחירים אידאולוגיים או "כיסאולוגיים" (הצורך במתן שריונים), אך הם סייעו למיצובה כגוף פוליטי משמעותי מאוד לאורך שנים.
יש לומר ביושר: לא תמיד הוכיחו איחודים פוליטיים רווח הולם בקלפי. יחד עם זאת, בפוליטיקה משחקת הפסיכולוגיה תפקיד רב מאשר המתמטיקה. היכולת של גופים פוליטיים לשתף פעולה וליצור צירופים מייצרת בדרך כלל מספר מנדטים רב יותר למפלגת האם, גם אם הוא נמוך מהצירוף המספרי הכולל. הרווח ברור: גודלה של הסיעה הוא המפתח לזכותו של מנהיגה לתבוע את מוסרות השלטון.
הדוגמה האקטואלית הניצחת היא החלטתו של בנימין נתניהו לרוץ בבחירות האחרונות עם ישראל ביתנו. ייתכן מאוד שכל מפלגה בנפרד הייתה זוכה להישג אלקטורלי גבוה יותר מאשר שתיהן יחד, אך עוצמתו של נתניהו כמנהיג הייתה פוחתת משמעותית אם היה מרכיב קואליציה מתוך סיעת ליכוד קטנה. לגיטימציה חשובה לא פחות מאריתמטיקה.
שוו בנפשכם סיטואציה דמיונית: בבחירות 2013 היה הליכוד רץ בנפרד וזוכה ל-25 מנדטים. לעומת זאת מערך מפלגות שצירו מפלגת העבודה ולצדה יש עתיד, התנועה וקדימה היה זוכה ל-35 מנדטים. האם הייתה לנתניהו לגיטימציה ציבורית להרכיב ממשלה גם אם הייתה לו קואליציה טכנית? אסטרטגיית האיחוד של ביבי הייתה אפוא קריטית לשלטונו הנוכחי.
המסקנה ברורה: על מנת לבסס תוקף ריאלי לאמירתו היומרנית של הרצוג עליו להציב לעצמו יעד ברור: להחזיר את מפלגת העבודה לתפקידה ההיסטורי כציר פוליטי של מערך מפלגות. הדרך לכך תהיה רצופה פשרות, ויתורים על אגו ויכולות גישור גבוהות. על פניו נראה כי אופיו המנהיגותי של הרצוג יוכל להוביל משימה זו.
ד"ר רון שביט הוא מומחה למנהיגות פוליטית ולפסיכולוגיה פוליטית
תגיות: אחדות-העבודה, המערך, יצחק-הרצוג, מפאי, מפלגת-העבודה, מפם, קואליציה, שביט
קישור קבוע
9 תגובות
Email This Post
26 בנובמבר, 2013 בשעה 5:59
גדול, קטן גדול – מה התוצאות בשטח?
חוץ משרון שיצא מעזה (נכון/לא נכון, אבל יצא), לא קרה כאן כלום מאז הסכם אוסלו, שגם ממנו לא יצא כלום.
המעשה הפוליטי האחרון שיצר תהליך מתפתח בשיטתיות לאורך שנים ומשפיע עלינו עד היום הוא התכנית לייצוב המשק ב- 1985 (נכון/לא נכון, אבל היתה).
אז לאן בדיוק אמור הרצוג ל"החזיר אותנו", ל- 1996 , 67, 73 – לאן? לקו הירוק? בטח.
26 בנובמבר, 2013 בשעה 11:07
תפקיד הסטורי-דיבור חלול
על מה מדובר?
על מדינת הרווחה הלא רעה בכלל שהתגבשה בארץ בשנים 1970-77 בעקבות לקחי הפנתרים ומלחמת יום כיפור,ושנקטפה בעצם ליבלובה על ידי נצחון הליכוד ב-1977 .
או אולי על התפקיד ההסטורי שייזכר לדיראון עולם של המערך שחבר לקואליצית ההפרטה הניאו-ליברלית בתוכנית ה"ייצוב הכלכלי" של 1985 ,שאת פירותיה הבאושים אנו אוכלים יום-יןם?
26 בנובמבר, 2013 בשעה 21:02
מפלגת העבודה הוקמה בשנת 1968, במשך 9 שנים היא היתה מפלגת שלטון עד 1977, וברוב השנים האלו היא היתה מפלגה ס״ד. ניתן לה בחסד את ההנחה שגם בשנים 1977-1985 היא היתה מפלגה ס״ד. סה״כ 17 שנים. מאז 1985 מפלגת העבודה אינה מפלגה ס״ד, שמעון פרס הקדים את טוני בלייר וגרהרד שרדר בלמעלה מעשור וחתך ימינה לדרך השלישית. כלומר כבר 28 שנים, רוב מוחלט משנות קיומה ולמעלה מדור שהמפלגה הזו ודרכה ההיסטורית הם דרך ההפרטה והקפיטליזם. מתי יתפכחו בוחריה ונאמניה המסורים המעלים באוב את ימי אחדותה עבודה ומפ״ם אלוהים גדול.
26 בנובמבר, 2013 בשעה 21:41
מה בעצם רוצים
נניח שהבוחרים הנאמנים "יתפכחו",אז מה?.יש לטוכולסקי פתרון פוליטי חלופי?
זה קל מידי לשפוך את התינוק עם מי האמבטייה.
26 בנובמבר, 2013 בשעה 23:24
פשרות מסוימות בדרך לצמרת
פוליטיקה היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. בשנות הששים המאוחרות התרחש הבלתי ייאמן ומפא"י התאחדה עם רפ"י ומן העבר השני גח"ל הצטרפו לממשלת המערך. אגב, שימו לב מה קדם למהפך של הליכוד ב-1977? האיחוד של חירות עם המפלגה הליברלית ולאחר מכן הקמת הליכוד כמערך של יחידות פוליטיות שבמרכזן חירות. כך החל תהליך הלגיטימציה של חירות ועלייתה אל עבר מטרתה – להפוך למפלגת שלטון. ניתן להישאר עוד ועוד עם המותג "עבודה" ולחוש צודקים ואידאולוגיים ובמקביל ולהישאר עם 10 עד 20 מנדטים. כדי לעלות לשלטון צריך לעשות פשרות מסויימות. מפלגת שלטון בנויה מטבע הדברים מחטיבות אידאולוגיות. אני לא מכיר דרך אחרת.
27 בנובמבר, 2013 בשעה 9:20
"הדרך לצמרת"- לאיזו מטרה בדיוק
אין שום סיבה להיות מפלגת שלטון ולעשות פוליטיקה ניאו-ליברלית לרווחת הטייקונים.
את זה הליכוד וגרורותיו עושים משנת 1977.
27 בנובמבר, 2013 בשעה 10:24
מיכאל הרצוג בהחלט ישיב את העבודה לתפקיד ההיסטורי לא המדומיין אלא האמיתי. ריצות לקואליציה, שימוש כגורם מרכך בהפרטות. שירות לשלטון ההון שאינו בוטה וחשוף כמו זה של הליכוד ובני בריתו.זה מה שהעבודה עושה כבר כמעט 30 שנה, שני שליש מהזמן שהיא קיימת
27 בנובמבר, 2013 בשעה 10:53
"גורם מרכך"
ההפרטה ב"פז" היתה מיזם דגל של הארכי-מפריטן רבין.הוא גם שלח את חוליית חיסול ההסתדרות בראשות חיים רמון ועמיר פרץ כדי לעשות "חיים חדשים בהסתדרות" ולחסל כל מחשבה של ההסתדרות להתנגד להפרטות.
זה היה מיזם שכולו חתום רבין,הן מצד הפטיש והן מצד הסדן.
אכן ,נהניתי מאד מה"ריכוך" של העבודה כאשר בגיל 53 נשארתי מובטל 14 שנה עד גיל הפנסיה,ללא פנסיה וללא פיצויים מממשלת הזדון המערכניקית.
ממש תענוג.
27 בנובמבר, 2013 בשעה 15:13
כשמיכאל מגיב פה בניסוחים קשים, זה עשוי להראות כאילו הוא שופך כאן את מררתו האישית.
אבל לפחות מתייחסים.
אין ספור פעמים תארתי באתר הזה ובמקומות אחרים את הנבזות שבהפרטה ובמיקור חוץ. ונתתי דוגמה כיצד עובד נכה שהועסק דרך "עמותה" נשלח לטפס שתי קומות במדרגות בבניין ישן ונטוש של משרד החינוך, ועוד עשו לו ולצוות שלו טובה – כי הם הרי לא היו עובדי המשרד ולא היו זכאים לקבל שירות בבניין עם מעלית.
אני אינני הנכה הזה, אבל האירוע הזה השאיר לי שריטה בלב – כי אמרתי לעצמי –
אם יכולים לרדת ככה לשפל המדרגה, איפה אנחנו חיים? מה שעשו לי באותה הזדמנות והתגובות של אנשי מרצ – אי אפשר לשכוח דברים כאלה. אי אפשר. ואי אפשר לסלוח.
לי באופן אישי הזדמנה אפשרות להגיב באופן קצת יוצא דופן וכמובן כשכתבת YNET רצתה לפרסם את זה שם, הם סרבו, וזה פורסם באיזה אתר זניח וממילא בלשון מעודנת מאוד.
התקשורת שיתפה אז פעולה עד הסוף.
דרך אגב, ראיתי כאן באחד המאמרים תגובה של נדב פרץ והתיחסותו לרובינשטיין. אף אחד לא העיר לנדב, ובצדק מבחינתי. מי ששולח נכים לטפס במעלות בניין ערבי ישן שכל קומה שלו זה סטנדרט של קומה וחצי היום, ראוי לכל ה"תשבוחות".
אנחנו עדינים מדי, סלחנים מדי כלפי האדריכלים ומנהלי העבודה של משטר הפרטה (בוז'י שייך בעיני למנהלי העבודה)
וגם – כשהתנפלו על שלי בלשון גסת רוח – איפה היו כל המעודנים?
ולכן צריך לחזור ולשאול – 44 מנדטים – אבל מה עשו איתם? מה הם השאירו אחריהם לדורות? באמת מה? כמה מחלפים וחממות הי-טק? הסכם הבנות שקראו לו הסכם שלום אבל לא באמת התכוונו ללכת איתו עד הסוף?
מה?